לישי שריד יש כתיבה נהדרת, רהוטה, מדויקת שמצליחה להעביר אמירה, ומציבה קונפליקטים מהרקמה האנושית שלעיתים קרובות נטמנת במצולות הנפש.
הסוגיות המגוללות בספר זה מטרידות, מעוררות מחשבה ומציפות חולשות מול חזקות במקום מוסרי: צה"ל-צבא הגנה לישראל הידוע כצבא הכי מוסרי בעולם.
העטיפה של הספר מסקרנת. אישה צבועה בצבעי מלחמה שמורחת שפתון מול מראה. למה היא מתחפשת ומדוע היא צבועה בצבעי מלחמה?
הדמות המרכזית בסיפור הינה אביגיל. סגן אלוף במילואים, פסיכולוגית ששירתה שנים רבות בצבא ומתמקצעת בתורת הנפש של חיילים בקרב. היא לא ישבה על כיסא וראיינה חיילים, אלא הצטרפה לאימונים, יצאה לשטח לפעילות מבצעית, ולימדה חיילים איך לסלק את תחושת האשמה וכיצד להרוג.
הספר נפתח בהזמנה של הרמטכ"ל רוזליו שמזמין את אביגיל לבקר בלשכתו. הם הכירו לפני 25 שנה בתרגיל גדודי ברמת הגולן. הרמטכ"ל רוזליו היה חבר ותיק אבל לא רק חבר...
אחרי סיום השרות אביגיל המשיכה לטפל בנפגעי הלם קרב, מידי פעם העבירה הרצאות בפו"ם והצטרפה למילואים למשימות מיוחדות.
היא אהבה את עבודתה, הצטרפה ללוחמים למשימות מבצעיות, עקבה אחר שפת גופת במהלך האימונים, ייעצה ותיקנה.
אביגיל הם אם יחידנית לשאולי שעומד לפני גיוס, והוא דווקא מחליט להתגייס לצנחנים ומעמיד את אמו בפני דילמה ומבחן שהשפעותיו יהיו עוצמתיים.
כאם יחידנית וכל הדאגות הכרוכות בכך יש לאביגיל אבא בן 84, שהתאלמן לפני 8 שנים ומתעקש להישאר עצמאי. הוא גם מתעסק בתורת הנפש ומנאמניו של ד"ר פרויד והאסכולה הישנה. לדעתו "צבא ופסיכולוגיה זה שילוב גרוע". לדמותה של אביגיל מתווספות נוספות: נוגה – טייסת קרב צעירה שהיתה מטופלת שלה. הן התחברו ובילו יחדיו. מנדי הלום קרב שהתאלמן וברח לכפר צפוני, לעבוד את האדמה וליצור עבודות פיסול, יונה מפקד על צלפים בגבול הצפוני ועוד. לכל דמות שהצטרפה לדמות הראשית, יש משקל בהעברת המסר אותו ישי שריד ניסה להעביר בספרו הנוכחי.
היה לי קשה להזדהות עם דמותה המורכבת של אביגיל. היא הרתיעה אותי בקיצוניות בלא מעט סיטואציות שלא הצלחתי לבלוע, והותירו בי תחושה מאוד לא נוחה.
אביגיל גילמה חלק ממה שאביה טען: "אנחנו קיר שעליו הם משליכים את הכאבים שלהם ולעולם אסור לנו להתמוטט" (עמוד 63), האומנם? ומה עם החלק השני?
בשורה התחתונה: כוחו של הספר בדילמות והמחשבות שהוא מותיר לרבות התחושות שנותרות בסיומו.
למרות השורה התחתונה שלי אל תותרו על הספר הזה. הוא נקרא ברצף. מסקרן יהיה לדעת מה יחשוב כל קורא על הבחירה שבחר ישי שריד לסיים את ספרו הנוכחי.
קריאה נעימה, לי יניני
עם עובד, פרוזה מקור 195 עמודים מודפסים, שנת 2020

אני לא אוהבת שגברים כותבים נשים.
כלומר, יש ספרים כאלה שנהנתי מהם, יש כאלה שהצליחו ליצר מהלכי סיפור אמינים וראויים. אבל יש פה ושם ספרים כאלה, שזועק לי בהם עד שמים עד כמה זה גבר שמדברר אישה. אני בטוחה שאם תיזכרו אחורה באיזה ספר כזה שלא לגמרי התישב, תנצנץ אולי פתאום ההכרה הזו של זהות מגדרית אחרת. אבל עזבו, אולי זו רק אני רגישה, ובכל מקרה זו לא הסיבה העיקרית שבגללה היה לי קשה עם הספר הזה. והיה לי קשה איתו, ממש.
בדרך כלל אני נוטה לאהוב ספרים ישראלים, ספרים שמתרחשים בכאן ובעכשיו שלנו, גם אם הוא לא מושלם. אבל הספר הזה היה פריזמה מאוד מרוכזת לכיוון הישראליות הצבאית מאוד, בה כל העולם נמדד דרך ראיית העולם הצבאית ונתפס כחלק מהמערך שלו. הערכים הצבאיים - או הצבא עצמו כגוף, מחליטים מה נכון ומה לא נכון בכל סיטואציה. אני מודה שהייתה תקופה לאחר שהתגייסתי, שבה באמת הכל נתפס בפריזמה הזו, לא היו חיים של אחרי או בלי צבא, הכל נמדד לפי השחור והלבן המוחלט של מדדי הצבא ולפי ספר החוקים הכתוב (וגם זה הלא כתוב) של ההתנהלות הצבאית. זה באמת מאוד טוטאלי להיות בזה, ואכן הגיבורה מתנהלת באותה מידה של טוטאליות, של ראייה צרה בפריזמה בה דבר לא חשוב מלבד הניצחון במלחמה. ואוי, קשה לי עם זה.
אין ספק שדברים נוספים, אזרחיים, מתרחשים בספר, אבל לאחר שאביה מת, לא נותרת אף דמות בחייה של אביגיל שאינה חלק מהצבא, ליטרלי. וגם היא, שחייה כבר אזרחיים לגמרי, עוד משלבת את הצבא בחיי היומיום שלה בשמחה, בהשתוקקות, כך שהצבא הוא למעשה חלק ממשי ונוכח בחייה לכל אורכם.
קשה לי עם הספר הזה כי אני לא רואה את העולם ככה, כי חיי מלחמה הם קשים, וכי זו אנושיות שנדמית לי רעילה, וכי אוי לי המחשבה על הבן שלי במצב כזה, (ואולי זו רק האימהות בדמות שמרגישה לי כל כך משובשת, לא נכונה. היחס שלה לילד הוא יחס שלא הייתי מדמיינת, ובוודאי גם יהיה לי קשה לדמיין את בן התשעה חודשים שלי באיזשהו הקשר צבאי), ואוי ועוד הרבה אוי על דברים במדינה שמשתקפים בספר ושהייתי רוצה כל כך לשנות, ואוי על כל אחד ואחת שחיים את המציאות הזו ממש ככה.
הלוואי, באמת הלוואי, שהצבא והמלחמה לא היו חלקים כל כך אינהרנטיים בחוויה הישראלית. והלוואי והיחס לפוסט טראומות צבאיות היה מקבל יחס ראוי בספר, לטעמי זה היה שיח מאוד מלא אג'נדה. אבל ממילא אני לא פסיכולוגית ולא מוסמכת לשפוט בנושא, אז נניח לזה כתחושה ונתייחס לעניין שלשמו באנו: הערכת הספר
אז אמנם הסתייגתי מכך שהוא מציג גיבורה אישה, אבל זה לא מנע ממני להמשיך ולקרוא וגם לא דחה אותי מלפתח עניין בגיבורה ובמהלך העלילתי, כך שסך הכל מדובר בסיפור טוב, כתוב במידה של רהיטות לא מושלמת, עם מספיק סימני שאלה ויצירת מתח לקראת הקתרזיס של סוף הספר, שלטעמי לא לגמרי מתממש, ובכל מקרה אותי הסוף אכזב והיה קצת תלוש.
בסופו של דבר הצטערתי שדוקא זה הספר הראשון של שריד שאני קוראת, ולא יכולה להעריך אובייקטיבית יותר ורגשית פחות, את יכולותיו הספרותיות.
"בימים הראשונים של הטירונות התקשר שאולי כמעט מדי ערב, הרשו להם כמה דקות פנויות לפני מסדר הלילה. בקולו שמעתי שלא נשבר, אבל גם לא היה שמח. שאלתי מה נותנים להם לאכול ואם מריצים אותם הרבה. איך קוראים לחברים החדשים שלו ואם כבר חתמו על נשק. תוך כדי האזנה לתשובותיו הקצרות שאלתי את עצמי למה מרשים להם לדבר עם הבית בכל ערב, זה רק מחליש אותם, והרי בינתיים לא נשקפת לו סכנה והשיחות היום-יומיות האלה, כמו ילד שמתקשר מהקייטנה, מכבידות גם עליו וגם עלי. היה עדיף שינצל את הזמן הפנוי לנוח או לקנות לעצמו משהו בשקם.
[...] "לילה טוב, חמוד, תהיה חזק," הייתי נפרדת ממנו בטלפון בשבועות הראשונים של הטירונות, עד שהפסיק להתקשר. זה לא הדאיג אותי. הוא ידע שאני אוהבת אותו." (עמ' 21-22)

קשה, קשה. עד היום קראתי ספר אחד של ישי שריד - לימסול והתאכזבתי. על הספר הזה "מנצחת" קראתי דברים טובים והחלטתי בכל זאת לנסות. קראתי - רגשות מעורבים מאוד: מה אין בספר הזה? פסיכולוגית צבאית שמנחילה לקורס מג"דים איך לדאוג לכך שהחיילים שלהם יהיו מסוגלים להרוג, היא אמו של חייל מיחסים עם מי שהוא היום הרמטכ"ל (הוא עצמו נשוי עם 2 בנות) - והקשר ביניהם חסוי "לכאורה". הוא (הרמטכ"ל) מזמין אותה מזמן לזמן על רקע מקצועי לתרום מהידע שלה מול מפקדי צה"ל. היא מטפלת בטייסת מסוקי קרב צעירה ויפה שרק בזכותה היא עברה ועדת הדחה בקורס טייס, היא מטפלת באמן מפורסם לשעבר "קילר" ביחידה מיוחדת, היא מקיימת יחסי מין עם קצין צלפים צעיר במסגרת מחקר על בעיות של צלפים בצה"ל, הבן החייל שלה עובר משבר בזמן קרב, אבא שלה - כמובן - פסיכואנליטיקן ידוע - בקיצור מיש-מש אחד גדול ודי קיטשי לטעמי ודי קשה לי להאמין בסיפור הזה!! מצד שני מאוד קריא ורהוט. לא יכולתי לתת לספר הזה ציון מלבד "בסדר".

אמזונה ישראלית אולטימטיבית

את ספרו של ישי שריד מפלצת הזיכון, העוסק בהיסטוריון חוקר שואה, אהבתי, וכשיצא סיפרו מנצחת, הוא מיד עורר בי עניין בקשר האפשרי בין שני הספרים.

מפלצת הזיכרון, מתמודד עם זיכרון השואה, מערב רגשות של קורבן בטקסי חניכה ישראלים, באמצעותם אנחנו צוללים לליבת הזוועה והבושה, ונשבעים לא עוד, כלקח למיתוס ישראלי, המחייב אותנו להיות לוחמים נטולי פחדים, המסוגלים להרוג באפקטיביות קרה, בכדי לנצח אויב אכזר.

את מיתוס הלוחם הישראלי, כביטוי לתקומה לאחר השואה, בוחן שריד, דרך גיבורת סיפרו אביגיל, פסיכולוגית שהשתחררה לא מזמן מקבע ומומחית בגיוס כוחות נפשם של חיילים בכדי לנצח ועל הדרך אם נדרש, גם להרוג תוך שימוש באינסטינקט רצחני החבוי בנפשו האפלה של האדם.

שריד, גם מעלה שאלה מגדרית, המתייחסת לנשים לוחמות האמורות להביט לאויב בלבן העיניים, לנעוץ בו את הסכין וגם לסובב, ואם חלילה תפלי בשבי?

את התשובה עונה שריד, באמצעות אביגיל, פסיכולוגית צבאית, בעלת נשיות לא מפוענחת, כאמזונה היא יוצאת עם החיילים לשטח בכדי לחוש מקרוב את פני הקרב. היא עורכת סדרות שבי, כאופציה אפלה ללחימה. אביגיל הפכה להיות האוטוריטה והמוזה של המלחמה, כאתנה אלת המלחמה וניקה אלת הניצחון, מי שבכוח הבנת צפונות הנפש האנושית מעניקה השראה ותעצומות, הנדרשים בכדי להרוג, תוך התגברות על פחדים אינסטינקטיביים, או על דיסוננס קוגניטיבי.

בכך שריד, מנסח באופן אלגנטי ומרהיב את השאלה ששאל אבנר את יואב: "הלנצח תאכל חרב"? ומהו המחיר שאנחנו משלמים על כך, במישור האישי כבני אדם? המחשבה על השאלה הזאת, הזכירה לי את יוסי שריד, שישי הוא בנו, לוחם בלתי נלאה למען השלום. שריד הבן מתכתב באמצעות הספר הזה עם האב, בהיפוך שהוא מבצע לשלום של אביו ומורשתו הבלתי ממומשת.

יחסי אב ובן מרומזים, הופכים בספר ליחסי אב ובת, בהם מלהטט שריד באמצעות גישת הפסיכואנליזה של פרויד. אביה של אביגיל, בשנות השמונים לחייו עדיין מטפל במטופליו בשיטות המסורתיות של פרויד, הם שוכבים אצלו על ספה, והוא מנסה לחדור לצפונות התת מודע שלהם.

הפסיכולוג כמו הסנדלר הולך יחף. ברקע יחסיו עם ביתו, נוכח תסביך אלקטרה לא פתור (בת זוגו של אדיפוס), כהכזבה מופגנת שלו לענף הפסיכולוגיה בו בחרה ביתו, במקום לטפל בטראומות שברקע שלהם מיניות מודחקת - ארוס, כאביה, היא הופכת למדרבנת הרג פרימיטיבי וטראומות, המייצגות את יצר המוות - תנטוס, בלוחמים שימותו, או יינשאו איתם צלקות נפשיות לכל חייהם.

מול מיתוס הלוחם המוסרי והערכי (יורים ובוכים), מציב שריד גישה חלופית, המלחמה עושה שימוש ציני בכוחות על פסיכולוגיים נטולי ערכים ומוסר, מלמדת נערים להסתער כאינסטינקט ולציית בכדי להרוג, על בסיס עקרונות הניסוי הפסיכולוגי של מילגרם, ולבסוף מותירה אותם בפוסט טראומה אישית וקולקטיבית עליה אנו נאלצים לשלם כעם החיי על חרבו (עיין ערך שעת נעילה).

המיתוס היהודי והישראלי המרהיב ביותר, איתו מתכתב שריד, הוא מיתוס עקדת יצחק, האב המעלה את בנו על מזבח העולה, אותו ביטא ביצירה מודרנית, מנשה קדישמן, שיצר את עקדת יצחק שלו, בעיתוי בו הוא גייס את בנו לצבא. כעת אביגיל, אם חד הורית, לאב סודי, שהוא כעת הרמטכ"ל, מגייסת את בנה יחידה לצנחנים, נפרדת ממנו בטקס פרידה בבקו"ם, על רקע הלוח האלקטרוני, בו מבליח שמו, והאוטובוס אליו נבלע בנה, המציינים טכס בגרות ישראלי, שכמעט והזלתי בו דמעה כשנזכרתי בטקסי הפרדה האישיים שלי מילדי. בכך שריד נוגע בחוויה ישראלית ממשית.

שריד, מעלה דילמה נוקבת, האם אביגיל, ההופכת ילדים ללוחמים, תצליח גם כאם לבנה שאולי, ההופך כעת ללוחם, עליו היא צריכה להגן ולחמול? הקונפליקט הזה עומד בליבו של הספר, באמצעותו שריד תוהה, על מקומו של הצבא בישראליות העכשווית והנכונות שלנו להקרבה.

שריד, עורך דין במקצועו, כותב בצורה חסכנית, בוחר את מילותיו בקפידה. חשבתי שיש בכך יתרון, משום שבאמצעותן הפלגתי בקלות לעלילה מעניינת, אקטואלית ומעוררת מחשבות.

היה לי מאד קשה לקרוא את הספר הזה בימים אלו. על חלקים נרחבים, המפרטים את חינוך החיילים להיות חסינים ואפילו מכונת מלחמה, קראתי בריפרוף ואפילו דילגתי. חוץ מתאורים אלו הספר הוא רומן רומנטי שטוח ודל. אינני יודעת כמה החינוך לחסינות הלוחם במלחמה אמיתי ואולי הוא נדרש עקב הארועים הקשים אבל אני לא עמדתי בזה. זה הספר השני של שריד שקראתי הראשון היה לימסול אותו אהבתי.

"זה שילוב מסוכן וגרוע בין פסיכולוגיה לצבא, זה הניגוד הגדול ביותר שאני יכול להעלות על דעתי. הצבא הוא אחדות טוטאלית שמוחקת את היחיד, ואילו במקצוע שלנו את מטפלת רק באינדבידואל, והנאמנות שלך כלפיו היא מוחלטת".

במהלך השירות הצבאי זכורות לי מספר פעמים בהן פניתי לקב"ן. במטרה לדבר לשתף, אולי לקבל ייעוץ או עזרה. כל מה שזכיתי לו היה יחס אדיש אל מול הבכי שלי שממש זעק מצוקה. אני לא מאשימה את הקב"ן הוא בוודאי התמודד עם עשרות כמוני כל יום. נכון, לא שירתי בקרבי. נכון, לא ביצעתי תפקיד שהרוב יגדיר אותו כ"משמעותי". אבל שנים אחרי השחרור עוד הייתי חולמת בלילה שאני מפספסת את התחנה של חיפה בת גלים ואיך המפקדת עומדת בשער וצוחקת לי בפנים. שנים אחרי ואני עדיין חושבת, הלוואי שאראה אותה יום אחד ברחוב לשתף אותה במה שעוללה לי. אולי יום אחד תגיע לראות אותי בהצגה ותיזכר "אה כן, זאת פעם הייתה חיילת שלי".

הספר עוקב אחר אביגיל. פסיכולוגית ששירתה שנים בצבא. היא מטפלת בנפגעי נפש והלומי קרב וקושרת קשר מיוחד עם מטופליה, קשר שהוא מעבר ליחסי מטופל-מטפל. לאביגיל עצמה יש ילד שהתגייס לפני מספר ימים, היא מגדלת אותו לבד ומסתירה ממנו את סודה על זהות אביו.

"מנצחת" הוא ספר טוב. הוא כתוב בצורה נהדרת ורהוטה, הסיפור מעניין וצורת הכתיבה נגישה. ראוי לציין את מורכבות הנושא ומורכבות הסיפור בכל מה שקשור לפסיכולוגיה ולנפש האדם. זהו אחד מאותם הספרים שעם כל הפיכת דף הוא הולך ומשפר, מצליח לחדור.
החלקים המעיקים יותר עבורי היו החלקים על מכונת ההרג של הצבא וסיפוריהם של נפגעי הנפש שצרמו לי מאוד. אולי פשוט הרחקתי את עצמי מסיטואציה שגם ככה קשה ביום יום אז מדוע שארצה לקרוא עליה בכזאת חושפנות בעלילה שהיא לא שלי?
המקומות הנוגעים הם דווקא המקומות שיש בהם פשטות יומיומית ודמותה של אביגיל מוצגת במלוא פנימיותה, העולם שלה והרגעים הקטנים שהפכו אותה מ"הפסיכולוגית" לעוד אחת מאיתנו, הם אותם רגעים אשר הצליחו להשאיר בי חותם עמוק.

"כל עוד לא הגעת לפצע העמוק וחשפת אותו וריפאת אותו, לא עשית דבר. לפעמים מגיעים לשם אחרי חמש שעות, ולפעמים אחרי חמש שנים, וקורה גם שלא מגיעים בכלל, אבל אסור להיחפז ולעשות קיצורי דרך."

מעורר מחשבה.
אביגיל היא פסיכולוגית וקב"נית בכירה בוותק ודרגה. מקורבת מאד לרמטכ"ל רוזוליו אותו הכירה עשורים קודם כקצינה צעירה בתחילת דרכה ומג"ד המבוגר ממנה בשבע שנים. כעת אם יחידנית לשאולי המתגייס לצנחנים. אביה שחצה את גיל שמונים הינו מטפל נפשי מצטיין מהאסכולה הישנה המאמין בטיפול עומק ובז לטיפולי האינסטנט הנהוגים לעתים היום. יש לה קשר מיוחד עם נוגה, טייסת מסוק לה סייעה ומנדי, אמן הלום קרב שקרע נפער בינו לבתו אחרי שמבחינתה חצה את הגבול בין המותר לאסור.
הסיפור האמיתי הוא תפקידה כמייעצת לאנשי צבא בהתמודדות עם אימי הקרב. את נסיונה רכשה גם בנוכחות הלכה למעשה באזורי אימון ולא רק ממשרדה כדי לחוש על בשרה במה באמת מדובר כולל השתלמות במתקן אימוני המארינס בטקסס והתבוננות בסדרות שבי ברוטאליות בצה"ל. רוכשת הערכה כאישה בעולם גברי מיוזע.
פער הדורות. לוחמי דורה וזה שקדם לו זחלו אל האויב עם סכין בין השיניים ורצח בעיניים. אלה של היום הם דור שגדל מול מסכים ואינם מיטיבים להסתכל לאויב בלבן של העיניים לפני שהם יורים מטווח אפס, משליכים רימון או נועצים סכין במחבל אחוז אמוק. המלחמה מתנהלת ממרחק –בלחיצת כפתור, ירי כירורגי ממטוס או מסוק או צליפה ממאות מטרים. חלק מהאלופים מקרינים חזות של מנכ"לים ולא קצינים מאובקים טרוטי עיניים. צבא העומד מול תקשורת וביקורת. דור צעיר שבכל זאת צריך ללחום מדי פעם מטווח אפס. שואל שאלות, מעלה ספקות ודילמות מוסריות. לא הדורות שגדלו על מיתוסים ו'צריך להרוג את המניאקים'. תפקידה לא קל- להכיל את הספקות והמצוקות, להפוך חייל לבעל יכולת טובה יותר להרוג כשצריך ולטפל במי שנפגע נפשית. בין היתר סיטואציה של אימון ללחימה במתקן המדמה שטח עויין ואביגיל מתרעמת על העדר אביזרי דימוי קשים- 'זה כמו דיסנילנד, נקי וסטרילי. איפה הדם, האיברים הקטועים? צרחות ותחושת הפחד?' בהרצאה אחרת מקרינה את תמונת הטייס שמחק את הירושימה ואמר שאינו חש אשמה אך לא היה מסוגל לירות בקרבנות אחד אחד. הטכנולוגיה מקלה על ההרג.
הכתיבה טובה למדי, מעלה נושאים קשים ופותחת צוהר לעולם זר לרובנו. לפעמים קצת יותר מדי על מה שברקע.
'חלפו עשרים שנה...רוזוליו בקושי דיבר, הוא שבר את הראש איך מנערים את האנשים האלה, כיצד הופכים אותם לסוסי פרא דוהרים. רובם נראו כמו סמנכ"לים שהסתדרו עם בית צמוד קרקע, ג'יפ ואישה נאה. למה לקלקל להם עם הגיהינום של המלחמה...'
3.5 כוכבים.

זה עובד!
לא, לא הספר, ועל זה אכתוב מייד. אבל אני חושב שפתרתי את בעיית ההספלרה. כלומר איך לכתוב ביקורת מפורטת ומנומקת בלי לפרט ולנמק. ממש תרתי דסתרי.
כזכור, אני מתחבט בבעיה הזאת מאז שהתחלתי לפזר כאן את מרכולתי הדלה.
מה לא ניסיתי :
לכתוב לא לעניין - פטנט לא רע שעבד עד שעלה קול רטינה מהקוראים שקיוו לביקורת קונקרטית וקיבלו את קיצור תולדות הספרייה שבביתי.
לקרוא שלושים עמודים ולכתוב ביקורת בטרם אוכל להסגיר פרטים בהיסח הדעת תוך אי הימנעות מלקיחת סיכון לא בלתי זניח שאין לי מושג על מה אני מדבר.
לקרוא רק עמודים בלתי זוגיים או לכתוב ביקורת בשפת הסימנים.
כלום לא עזר ועכשיו באה לי ההארה.
אני אכתוב כאן את השמצותיי הפרועות, ואת הספוילרים התומכים בהשמצות אכתוב בתור תגובה לביקורת שלי. בכך ארוויח שלוש פעמים, גם לא הספלרתי בגוף הביקורת, גם הוספתי לביקורת שלי תגובה של מעריץ אלמוני וגם הצלחתי להוכיח שבכל אופן קראתי לפחות חלק כלשהוא מהספר.
יש לי רומן בעייתי עם ישי שריד. מאוד אהבתי את שני הספרים הראשונים שלו, לימסול וגן נעמי. כל כך אהבתי, שמייד קראתי גם את השלישי, כלומר את השלישי.
זו הייתה נפילה. יש רומנים אפוקליפטיים טובים בעברית. אולי הטוב ביותר לדעתי הוא הדרך לעין חרוד של עמוס קינן. השלישי הוא ספר די משעמם. לא מספיק לכתוב על דיסטופיה. צריך שיהיה ביעותי לילה לקורא, לפחות ביום הראשון לאחר סיום הקריאה.
ולכן כשיצא ספרו הרביעי של שריד הייתי מסויג וזהיר ופקפקתי אם לקרוא אותו. קראתי לא מעט ספרים נהדרים על ההשפעה של מלחמת העולם השנייה בכלל ושל השואה בפרט על האיש הבודד. ספרים שבאו בעקבות הספרים הנהדרים לא פחות על הצד ההיסטורי והאפי של התקופה.
לא הרגשתי צורך מיוחד לקרוא עוד ספר על הנושא, וכך התלבטתי עד ששמעתי שמשרד החינוך המליץ על מפלצת הזיכרון לרשימת הקריאה לתיכון והפור נפל. אני סומך בעיניים עצומות על משרד החינוך וכשהוא מתנער ממשהו אני רץ לקרוא אותו ולהיפך. מאז שאני נוקט במדיניות הזאת עוד לא התאכזבתי מהמלצות המשרד.
אחרי שפסחתי על המפלצת הספר החמישי מנצחת כבר נשמע מעניין. אהבתי את תקציר העלילה המבטיח שילובים מעניינים עם אקטואליה ישראלית, כמו בלימסול ובגן נעמי, ובתור דובדבן שריד בהחלט יודע לכתוב באופן קולח, רהוט ומענג.
אבל לצערי זה כל מה שטוב בספר - הוא מעולה לטיסת הלוך ושוב בין הסלון לחדר השינה. אפשר לשקוע בו בתענוג ולשכוח מהפגנות, התקהלויות, סגר ואבטלה.
מנצחת הוא ממתק טעים. הספר חולף במוח כמו מיץ תפוזים מרענן. טעמו מתוק ורק לחמוצים אכפת שהנעימי הזה מתפוגג דקה אחרי ששתינו לרוויה.
אני לא חושב ששריד יודע לכתוב מנקודת מבט של אישה. ראה ספוילר 1.
האמינות של הסיפור לא גבוהה. ראה ספוילר 2.
ובכלל יש בספר קטע מרתיח דם. ספוילר 3.
וספוילר אחד אני מוכרח בכל זאת לשתף אתכם, כי שם זה כבר באמת מוגזם.
בספר מתוארת סדרת שבי שבשיאה נשברת פרח טייס ומתחננת בדמעות שיתנו לה להדיח את עצמה וללכת הבייתה. בהמשך מתאר הסופר החרוץ כיצד הגיבורה שלנו, שהיא פסיכולוגית צבאית ומומחית לפסיכולוגיה של הרג, הופכת הרים וגבעות ואפילו משכנעת את פרח הטייס השבור שלנו לא לפרוש.
עד כאן זה די אמין, בערך, למיטב ידיעתי בשלבים מתקדמים של קורס הטייס באמת מנסים לשכנע את הפרחחים לא לפרוש (מותר לי לקצר כך את המושג פרחי-טייסים או שהרגתי כאן איזו פרה קדושה ואני צריך פסיכולוגית BA MA).
אין לי מושג איזה מבחנים עושים לנפילה בשבי, וזו זכותו המלאה של הסופר להמציא מה שהוא רוצה בנושא הזה, אבל אחרי שהפסיכולוגית כל כך נאבקת שהצעירה לא תדיח את עצמה הוא פשוט לא יכול לכתוב מפיה של הפסיכולוגית את המשפט הבא, ואני מצטט "הרי היא הייתה חופשיה לברוח, בכל רגע יכלה לוותר, איש לא עצר בעדה, בטח לא אני".
וסתם עוד הערה קטנה לסיום – אני ממש מתעב את הסלנג: דפק הופעה, דפק כניסה וכדומה ויש כמה סלנגים כאלה שכבר יצאו מהשפה בספר.
כאמור ספר טיסה מענג. משהו בין שני כוכבים לשלושה.

מבין הסופרים הישראלים הרבים שקראתי, תופס ישי שריד מקום בשורה הראשונה. הוא מצליח להעביר מסר בכתיבה קולחת, רהוטה ובעברית לא מתחכמת.
הכתיבה עצמה ממוקדת ומצליחה להציף נושא שהמחבר מיעד לו ספר זה והוא, המעבר של חייל מאזרח בעל ערכים ללוחם, ממוקד מטרה.
נושא זה נוגע לצבא ובמיוחד לצה"ל, האמצעי שבו היחיד משתמש, קל יותר לטייס, שריונאי, תותחן או איש חיל הים (לא שייטת), לירות, מאשר לרובאי שרואה את המטרה.
הרובאי חשוף למודעות וסכנות של פגיעה אישית בו או ביריב מול האחרים שנמצאים במעטה או מסגרת מגינה.
אחד התפקידים של פסיכולוג צבאי הוא לייעץ כיצד לשפר את המוטיבציה והיכולת של החייל לעשות זאת. תפקיד אחר שלו הוא לטפל בהלומי קרב. הספר מדבר בעיקר על הלומי קרב של חיילי הרגלים ולא באחרים.
כזה הוא תפקידה בצבא של אביגיל, סגן אלוף בצה"ל, בתו של פסיכואנליטיקן, שטוען כי פסיכולוגיה שתפקידה לרפא את הפרט, אינה עולה בקנה אחד עם הצבא. אביגיל מצליחה בתפקידה והספר הצליח להאיר היבטים רבים בעבודתו של הפסיכולוג.
שאולי הוא בנה של אביגיל וגיוסו לצבא לצנחנים מעמיד אותה מול העולם המקצועי הפנימי שלה. אין זה הקונפליקט הראשון. כל חייה הבוגרים הם מערכת הסתרה משאולי מיהו אביו.
הספר מציג את תגובות החיילים לפעילותם: המתייסרים , האדישים ו.. הנהנים.
אביגיל מלווה "סדרת שבי" בקורס טיס, במיוחד על קדטית, נוגה, בת טובים עם ערכים של צפון ת"א או רעננה, רשג"ד בצופים שנתקלת בהשגת גבול הפרטיות שלה ב"שבי".
כאמור ספר מרתק וקולח, אפשר לסווגו כרומן כי יש בו מעגלי אהבה, אבל בעיקר הרגשתי את המסר שהסופר מנסה להעביר, "הפעילות הצבאית משחיתה".
מספר השגות עלו בי למקרא הספר.
א. גם הספר מראה כי הצבא ער לחייל כפרט. בתקופת שירותי הסדיר בחיל השריון, היה מוטו שאמר " עלינו להרוס את האזרח כדי שנוכל לבנות חייל טוב". תודה לאל שזה נעלם, וגם ספר זה אינו טוען זאת.
הסופר מתעלם מהערכים שהחייל מביא מהבית שהופכים אותו לחייל טוב. בעיניו המדינה והשליחות שלנו כאן הם חסרי משמעות ברגע בו החייל נדרש לכוון את רובהו או נשקו.
יש התעלמות מהרעות כגורם חשוב. הרעות נבנית על ערכים משותפים ואינה צומחת יש מאין בגיל 18 עם החיול של ה"ילד".
אני חושש כי התעלמות זאת אצל ישי שריד אינה מקרית, אלא באה לשרת אג'נדה.
ולבסוף מספר חוויות אישיות עלו בי משרותי בשריון החל משנת 1962 ועד שחרורי כנהג טנק , עם אותו צוות במילואים ב 1990.
בטירונות חי"ר שמקדימה את מקצועות השריון, קיבלנו.. רובים צ'כים, לאלה הצמדנו כידון והיינו צריכים לדקור שקי יוטה (בלי חתולים), לא יכולתי לעשות זאת ועשיתי תנועות כאילו.
הסיפור השני הוא על קרב הטנקים הראשון של הצוות, בביר לחפן במלחמת ששת הימים. ברשת הקשר הודיעו כי חיילים מצרים עזבו את המתחם. שמעתי את המפקד נותן פקודות תיקון לירי של התותחן ובסוף צועק " פגעת בהם .. יופי..רוצח.. רוצח.".
כשיצאנו מהטנק, נודע לנו כי המ"פ נהרג.
זה היה הרגע שבו נפרדנו מהאזרחות והבנו כי זאת מלחמה.
התותחן והמפקד הלכו לעולמם, לא כתוצאה ממלחמה. מדי פעם הזכרנו זאת כשישבנו, במלחמת יום כיפור, מול הארמיה השנייה בחווה הסינית ליד התעלה. והדבר לא נאמר מתוך "געגועים".