אמהות הן יופי של דבר. לצד זאת, יש להן עקרונות חשובים. ניתן להאשים אותן? הרי גם אני, לו הייתי קונה למישהי ספרים שהיא מאוד מחכה להם כמתנת יום הולדת, הייתי רוצה להעניק אותם פנים אל פנים לילדונת. ולכן כאשר הספרים עוד לא הגיעו, והילדונת כן, אין ברירה אלא להמתין כמה שבועות עד שיהיו ספרים ותהיה ילדונת.
בינתיים הילדונת צופה בספר הרביעי שכבר יושב לה על המדף ועיניה כלות. היא המתינה חודשים עד לבוא הספר המיוחל, השלישי החמקמק, והוא תקוע לו אי שם בעולם האמהות.
סוף טוב הכל טוב. הספר הוענק, הספר בידינו, שלושה ימי קריאה לפנינו, חלומות מפחידים לקינוח, וכיף לא נורמלי.
בספר הזה אנחנו צוללים לסיפור חדש ומאתגר, וגם פה - ספוילרים אינסופייים הישמרו על נפשותיכם רוצו מכאן ביי ביי -
רוצח סדרתי, הפעם אחד קצת מסובב על כל הראש, עלילה שמחייבת לזכור שלוש דמויות גורילות ולטייל ברחובות לונדון בתור פסיכופת מבתר גופות. תענוג. אז הנה כמה מחשבות.
- רובין וסטרייק, קורמורן ורובין. אני מתחילה לשפפ אותם ברצינות, אבל אין בכך פלא: הכותבת ניסתה לעשות בייסיקלי הכל כדי שאני אעשה את זה. בצורה שגורמת לי לחשוד שיש אמת בשמועות והיא אכן לא מאה בכתיבת רומנטיקה. הרי הזיכרונות של קורמורן על שרלוט מופרכים ובפיתוח רגשות רולינג היא פיל בחנות חרסינה. אבל! זה לא סותר את העובדה שברגע שהרגשות ישנם, בצדק או שלא, היא מטפלת באינטרקציות ביד אמן. לכן נסלח לה על החולשה הזו ונחייך בסיפוק. ונלך לחפש פאנפיקים, כמובן, כי אני חושדת מאוד שהיא תתעלל בזוג הזה בכוונה כדי להוכיח וואטאבר. אצטרך עור של פיל בשביל זה. פפף.
- קראתי ניתוחים חכמים של אנשים חכמים על מה המטרה של ספר מתח ומה יגדיר אחד מוצלח, קראתי קצת אגאתה כריסטי, ואני נאלצת להסכים: רולינג לא עושה את זה משהו. אולי אני מדברת מתוך מרמור על כך שאני לעולם לא מקדימה את העלילה, תמיד צריכה עזרה כדי לפתור את הבעיה - אבל אני גם חושדת שהיא באמת חוטאת בהצבת עלילה שלא מובילה את הקורא לפתרון הגון. כאילו, תרופות ופרחים? באמת? תיאור דמויות שקשה לנו לדמיין איך הם נראות והסתמכות על זה? לוידעת, אולי אני באמת לא מכירה את חוקי המשחק. אולי אני אמורה לשחק פה בטריוויה ולא בפתרון חידת היגיון. אבל זה עצבן אותי אצל כריסטי וגם פה, ואם מישהו פתר את החידה כאן מראש - אשמח לשמוע על סמך מה.
- לונדון של רולינג היא מעניינת. הייתי בלונדון, פעמיים. התאהבתי לה בצורה. אבל היא שונה מאוד מזו שרולינג מתארת; ולא, לא כי היא לכאורה מביאה את פניה המחוספסות של העיר - הייתי בשולי החספוס, בדקתי אותו ולא רק את רחוב אוקספורד. אז מה כן? בלונדון שלה היופי נדיר, ובמציאות - הוא עוצר נשימה. בלונדון שלה אפור, בלונדון האמיתית - הצבע הופך כל מילימטר למשהו אחר. או שאולי אני סתם תיירת שמאוהבת בערים ובנופים עירוניים. זו אופציה. אבללל בלונדון שלה אין הארי פוטר, וזה הדבר הכי מצחיק בעולם, פרדוקס הבחירה הזה. אין ספק שהייתי בוחרת כמוה, כי זה מה שהגון לעשות, אבל לונדון האמיתית כל כך מוצפת בתרבות עד שזה קצת חסר לי.
- יש טוויסטים שמעלים לי את הסעיף וביניהם ההחלטה לגרום לדמות שולית לגרום לאי הבנה וכך להניע את העלילה. זו דרך בזויה בעיני, אני מצטערת, וחבל שהיא נפלה לזה.
- את המעטפת הגמישה שחוצצת בינינו כקוראים לבין העולם שמתרחש בספר אי אפשר לפרוץ. זה עצוב. כך יש דברים שאנחנו יודעים מוקדם מדי (מבוא ספינר, מישהו?) ויש דברים שאין ברירה אלא להסיק פשוט כי הסופר שופך עליהם יותר מדי מילים. הסופרת מודעת לזה, אנחנו מודעים לזה, וזה מכשול שאי אפשר לקפוץ מעליו. בנוסף, אני מתחילה לעלות על לא מעט טריקים מלוכלכים של סופרים שמתבדחים בינם לבין עצמם על קטעים שאין להם כוח לכתוב או לא יודעים כיצד. גם אני פועלת בדיוק כמוהם - אבל אני אמשיך להשמיץ יישור פינות. כי אני יכולה.
- אדינבורו של רולינג היא הצצה לסוגייה ציבורית כזו של למה היא גרה שם ולא שם. אז היא מתמודדת עם זה באופן ראוי: שופכת לנו בפרצוף את האהבה שלה למקום. זה חמוד, באמת.
לא מאמינה ששוב נפלתי למלכודת רולינג, זו שמחייבת קריאה של סדרה מצוינת בזמן שהספרים שלה עדיין יוצאים לאור. לא התעללת בי מספיק בעבר, גברת?
יאללה. אני הולכת לרביעי. היו שלום. קראו ספרים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![מדיקן [מרגנית]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/936655.jpg)