לקרוא את סדרת ספרי המתח הבלשיים שכתב רוברט גלבריית' (שם העט של ג'יי קיי רולינג, שהחליטה להשתעשע קצת ולהתחזות לגבר - רולינג, יש לך משהו לספר לנו על הזהות הטרנסית שלך? חח סתם צוחק) אשר במרכזם עומדים הבלש קורמורן סטרייק והמזכירה שלו רובין אלקוט, זה כמו לשחק באולינג - זריקה ראשונה אתה לא פוגע בכל הבקבוקים, גם בזריקה השנייה לא וכן הלאה גם לגבי הזריקות הבאות. אבל אז מגיע הרגע הגדול שלך, ו... בול פגיעה!! כל הבקבוקים נופלים, בזריקה אחת בלבד!

במונח המקצועי, קוראים לזה "סטרייק".
במונח הספרותי, קוראים לזה "קורמורן סטרייק"...

***

אז את הספר הראשון, "קריאת הקוקייה", נטשתי. אני לא חובב ספרי מתח בלשיים והספר הזה היה נראה לי לא שונה מהאחרים, למרות השם הגדול של מי שכתבה אותם, שם שאני כה מעריץ. אחר כך, החלטתי לתת לו צ'אנס נוסף, בעיקר בגלל אותו שם גדול, והפעם צלחתי אותו עד הסוף. הוא היה חביב, אבל עדיין לא וואו מוחלט וחד משמעי כפי שמצופה מספר של שם גדול כזה. 4 כוכבים.

את הספר השני, "תולעת משי", קראתי ונטשתי. גם לא טרחתי לחזור אליו. התעלומה הייתה לא ברורה, משעממת. לא שונה מרוב ספרי המתח הבלשיים שאני לא מסמפט במיוחד. 3 כוכבים בקושי.

את הספר הזה התחלתי לקרוא בלי תקוות גדולות. ההתחלה הייתה איטית ונמרחת כצפוי. אבל משהו בו בכל זאת משך אותי להמשיך לקרוא, אולי בגלל התעלומה המסקרנת שמשלבת גם מתח בלשי וגם אימה ואקשן. שמחתי שהמשכתי כי זה בלי ספק הספר הטוב ביותר בסדרה. 5 כוכבים נוצצים! סטרייק! בול פגיעה!

***

אם הייתם מגלים שמישהו שלח לכם חבילה, ובתוך החבילה אברי גוף קטועים של נשים שנרצחו בדם קר, עם כל מני רמזים שבקרוב זה עומד לקרות גם אצלכם, איך הייתם נוהגים?

א. צורחים בבהלה כאילו ראיתם ג'וק ואז אומרים לגבר הכי קרוב לאסוף את החבילה עם נייר טואלט, לזרוק בזבל, ולנסות לשכוח מכל העניין (ואולי גם להזמין מדביר. כלומר, לרסס דאודורנט כי יש ריח כזה נוראי שאפשר למות, תרתי משמע...)
ב. מגיבים בקור רוח וממשיכים בחייכם כרגיל כאילו כלום לא קרה. למה, מי מת?
ג. תורמים את חלקי הגופה למדע (ואם המדע לא מעוניין, אז שמים במגירה ושומרים למזכרת)
ד. יוצאים למסע בילוש בעקבות זהותו של הרוצח המזוויע, ולכידתו

ובכן, ברור לכם שידידינו סטרייק בחר את האופצייה הרביעית. הוא הרי בלש, זו העבודה שלו, הוא מקבל עליה כסף. אמנם גרושים, אבל עדיין כסף. ואם לא ילכוד את הרוצח, הרוצח ילכוד אותו, ואז בטוח כבר לא תהיה לו עבודה, וגם לא כסף.
רובין אלקוט, מזכירתו, מקבלת למשרדה בדיוק חבילה מהסוג הזה, דבר שזורע בהלה ולחץ בקרב השניים. ברור לשניהם שאותו רוצח מסתורי וחולני, מעוניין לפגוע ברובין על מנת לפגוע דרכה בסטרייק, אויבו המר. סטרייק חושב על שלושה חשודים פוטנציאליים, אנשים עימם יש לו היסטוריה לא הכי מי יודע מה טובה.
מכאן, מתחיל מסע מותח, מורט עצבים וקצבי לחשיפתו של האשם במעשה. מי הוא יהיה? האם הוא יצליח לפגוע ברובין? מי יצחק אחרון - סטרייק או הוא?
במקביל, הספר לא רק מתעסק בדרמת המתח, אלא גם בדרמות של חיי היום יום: יחסיה של רובין עם ארוסה מתיו, יחסיו של קורמורן סטרייק לאלין הבחורה שהוא יוצא איתה, וכל זה אל מול הרגשות המוזרים והמורכבים והבלתי ניתנים להגדרה בין סטרייק הבלש לרובין העוזרת שלו, וכ'ו. העיסוק בדברים אלו בהתחלה נראה לי מעייף ונדחף שלא לצורך לסיפור המתח, אך בהמשך כשנכנסתי לקצב של הספר והעלילה שלו, כל זה הפך את הספר לעמוק ומלא ברבדים, ולא סתם עוד ספר מתח ז'נרי.
הכתיבה של רולינג סוחפת. היא רקמה סיפור מלא מסתורין, אנגלי כל כך אך עם זאת התחברתי לכל זה - למסתורין ולאפלוליות של הרחובות האנגליים, לאווירה הבלשית שעושה המון כבוד לספרות הבלש הבריטי הנוסטלגי, אך עם זאת יוצקת אליו משהו חדש, מרענן ומודרני.

חבל ומיותר להמשיך ללהג ולחפור. זו אמנם סקירה של ספר מתח, אבל היא לא צריכה להיות מותחת או נמתחת. לכן, לא אמשוך לכם עוד את הסקרנות והמתח, ואחשוף את השורה התחתונה - מדובר בספר מתח איכותי ומצויין כמו שאמורים להיות ספרי מתח ולא כמו שהם בפועל, הטוב ביותר בסדרה עד כה ובאופן כללי אחד מספרי המתח הבלשיים המוצלחים שקראתי!
דרך אגב, אני מוכרח לציין שהסוף טיפה איכזב אותי וציפיתי בכל זאת לאיזה סוף אחר ומפתיע ואולי גם מחוכם יותר, אבל הדבר המוזר הוא שאף על פי שמדובר בספר מתח ובספרי מתח הסופים הם דבר מרכזי ביותר בחשיבותם, ספר המתח הזה היה כל כך טוב וכל כך נהניתי מקריאתו, שהסוף שלו לא הפריע לי כלל!

לסיכום, כולי תקווה שגם 'לבן קטלני', הספר הבא שאקרא בסדרה, יהיה ספר "סטרייק".
(אם כי כמובן שגם לא אתנגד שהוא יהיה "ספייר"...)

כבר אמרתי את זה בביקורת על הספר הקודם בסדרה, אבל אף אחד חוץ ממני לא זוכר, אז מה'כפת לי.
הסדרה הזו היא, בעיני, ההוכחה לכך שג'יי קיי רולינג היא סופרת אמיתית.
כזאת שכותבת מתוך אהבה לכתיבה ומתוך כבוד למקצוע.
אם עיקר עניינה היה כסף או הכרה, היא היתה יכולה לכתוב המשכים/הקדמות/וריאציות על סדרת הארי פוטר.
או לא לכתוב כלום.
זה לא שחסר לה אחד מהשניים גם ככה.
הבחירה לכתוב בז'אנר כל כך שונה, המחקר שניכר שהיא עושה לפני הכתיבה, האיטיות שבה היא בונה את הדמויות, לאורך שלושת הספרים, מראה שהיא כותבת קודם כל בשביל לכתוב, ושהיא לוקחת את הכתיבה מאוד ברצינות.
וזו נקודת פתיחה מצויינת.
אהבתי את שני הספרים הקודמים, ואהבתי גם את הספר הנוכחי.
אמנם בהתחלה חשתי אכזבה מסויימת כשהבנתי שמדובר בספר מתח מסוג ה-יש שלושה חשודים פוטנציאליים, נשאר רק לגלות מי מהם הפושע, אבל הסתבר שבהחלט אפשר ליצור מתח גם ככה.
לא אהבתי את הפרקים הכתובים מנקודת מבטו של הרוצח הפסיכופט.
כתיבה כזו תמיד נראית לי מומצאת, כאילו מישהו מדמיין איך יחשוב פסיכופט ומשליך על הדמות את כל הפחדים הפרטיים שלו.
דמות ילדותית, עלובה, חיה בעולם דמיוני.
מצד שני, על ג'יי קיי רולינג אני סומכת שעשתה מחקר בנושא וקראה חומרים כאלה או אחרים על האופן בו עובד מוחו של פסיכופט.
אבל אפילו אם הפרקים האלה מהווים שיקוף אותנטי במידת האפשר... הם נשארים ילדותיים, פתטיים, ישירים מדי, נטולי עומק. כלומר, יופי שזה שיקוף אותנטי, אבל מי רוצה לקרוא את זה?
התרומה היחידה של הפרקים האלו לספר היא תחושת הפחד שנוצרת כשהקורא יודע מול איזה מוח מעוות עומדים גיבורי הספר, הבלש קורמרן והעוזרת שלו, רובין.
מצד שני, אולי ההתמודדות עם הלא נודע היתה יוצרת גם היא את האפקט הנדרש.
ואם כבר נקבתי בשמם.
אני אוהבת את דמויותיהם של קורמרן ורובין.
אני אוהבת את הדרך שבה העבר שלהן נפרש באיטיות, איך אקדחים שהוצגו בספרים הקודמים יורים רק בספר הזה, וזו בטח לא היריה האחרונה.
הספר הזה, שכתוב בצורה כל כך מדוייקת ונאמנה לז'אנר, ללא כל ניסיון לחדש או לפרוץ אותו (זה נשמע כמו עלבון אבל זה לאו דוקא כך. ספרות מתח אפקטיבית ועשויה היטב על פי כללי הז'אנר יכולה להיות יופי של דבר), מעלה ציפיות מהרגע הראשון למערכת יחסים בין רובין לקורמרן.
רולינג לוקחת את הזמן, היא לא ממהרת לשום מקום.
רובין עדיין מאורסת, החתונה מתקרבת, מערכת היחסים בינה לבין ארוסה עוברת טלטלות, וגם מערכת היחסים המקצועית בינה לבין קורמרן יודעת טלטלות משלה.
קלישאה?
בהחלט.
ואני בכל זאת נהנית ממנה.

"הוא לא הצליח לקרצף את כל הדם שלה." – זה המשפט הראשון שפותח את הספר השלישי בסדרת ספרי המתח של רולינג. כבר מההתחלה אנו נשאבים למסתורין, לאימה ולעליית הרמה מבחינת המעשים המחרידים של הרוצח המסתורי. רמת החלחלה עלתה לעומת הקודמים: לפני שחולפים עשרה עמודים, רובין אלקוט מקבלת חבילה שבתוכה רגל כרותה.

קורמורן סטרייק, דמות הבלש הבריטי שבספרים, מבין שזה רק איום למעשים חמורים עוד יותר, אולי איום לחייו. והנה נפתחת תעלומה חדשה: מי הוא הרוצח שמסוגל לבצע פשעים ורציחות מחרידים כאלה? ובמקביל אנו נחשפים שוב לחייה של רובין ויחסיה השבריריים עם בן זוגה מתיו.

חשוב לקרוא את הספרים לפי הסדר, כי למרות שכל ספר הוא חקירה אחרת, יש עדיין קווי עלילה בהמשכים. מבחינת סטרייק רק מעט אנשים מעברו שרוצים להתנכל לו היו שולחים חבילה כזאת, ולכן הפעם יש רק שלושה או ארבעה חשודים עיקריים, מה שפחות מותח או מסקרן לעומת החקירות הקודמות. תוך כדי אנו נחשפים יותר לעברן של הדמויות ונכנסים יותר לעומק, ועל כן לדעתי זה ספר טוב.

במקרה אני מעלה את הסקירה על הספר הזה היום ב-31 באוקטובר (האלווין), וזה מתאים כי זהו ספר מתח שמשלב מעט אימה.
הספר הרגיש לי פחות מ-530 עמודים, שזה טוב ואומר שהייתי במתח וכל הזמן רציתי להמשיך לקרוא. לאורך הספר היו פרקים מנקודת מבטו של הרוצח, שכתוב כמו במשפט הראשון – "הוא", אז הקורא עדיין לא יודע מי זה והאסטרטגיה הזאת שומרת על מתח תמידי.

בספר יש תיאורים רבים של ראיונות, שיחות, הליכות ברחוב, מסעדות, ברים וכו' – מה שמצד אחד מאריך את הספר יותר מן הנחוץ; ומצד שני מכניס אותנו הקוראים לאווירת הבלשות והרגיש לי שאני חי עם הדמויות כמוהן, ואני לא יודע מי הרוצח או איך להתקדם בחקירה יחד איתן, וגם אני חווה את רגשות הייאוש והפחד והמועקה שלהן. אפשר לומר שאנחנו נהיה מותשים מהאיטיות בדיוק כמו הדמויות, וזה חלק ממה שאהבתי בקריאה: תחושה שהיא מעין סוג של אותנטיות וחיים מציאותיים. אמנם הספר דורש סבלנות, אבל תצלחו אותה בקלות אם תיסחפו לעלילה ותקבלו אותה.
אהבתי גם את סדרת הטלוויזיה של HBO המבוססת על הספרים, "סטרייק", ואני ממליץ לצפות לאחר הקריאה. מיועד בעיקר למי שאוהב מתח ולא מפחד מזוועות.

אמהות הן יופי של דבר. לצד זאת, יש להן עקרונות חשובים. ניתן להאשים אותן? הרי גם אני, לו הייתי קונה למישהי ספרים שהיא מאוד מחכה להם כמתנת יום הולדת, הייתי רוצה להעניק אותם פנים אל פנים לילדונת. ולכן כאשר הספרים עוד לא הגיעו, והילדונת כן, אין ברירה אלא להמתין כמה שבועות עד שיהיו ספרים ותהיה ילדונת.

בינתיים הילדונת צופה בספר הרביעי שכבר יושב לה על המדף ועיניה כלות. היא המתינה חודשים עד לבוא הספר המיוחל, השלישי החמקמק, והוא תקוע לו אי שם בעולם האמהות.

סוף טוב הכל טוב. הספר הוענק, הספר בידינו, שלושה ימי קריאה לפנינו, חלומות מפחידים לקינוח, וכיף לא נורמלי.

בספר הזה אנחנו צוללים לסיפור חדש ומאתגר, וגם פה - ספוילרים אינסופייים הישמרו על נפשותיכם רוצו מכאן ביי ביי -
רוצח סדרתי, הפעם אחד קצת מסובב על כל הראש, עלילה שמחייבת לזכור שלוש דמויות גורילות ולטייל ברחובות לונדון בתור פסיכופת מבתר גופות. תענוג. אז הנה כמה מחשבות.

- רובין וסטרייק, קורמורן ורובין. אני מתחילה לשפפ אותם ברצינות, אבל אין בכך פלא: הכותבת ניסתה לעשות בייסיקלי הכל כדי שאני אעשה את זה. בצורה שגורמת לי לחשוד שיש אמת בשמועות והיא אכן לא מאה בכתיבת רומנטיקה. הרי הזיכרונות של קורמורן על שרלוט מופרכים ובפיתוח רגשות רולינג היא פיל בחנות חרסינה. אבל! זה לא סותר את העובדה שברגע שהרגשות ישנם, בצדק או שלא, היא מטפלת באינטרקציות ביד אמן. לכן נסלח לה על החולשה הזו ונחייך בסיפוק. ונלך לחפש פאנפיקים, כמובן, כי אני חושדת מאוד שהיא תתעלל בזוג הזה בכוונה כדי להוכיח וואטאבר. אצטרך עור של פיל בשביל זה. פפף.

- קראתי ניתוחים חכמים של אנשים חכמים על מה המטרה של ספר מתח ומה יגדיר אחד מוצלח, קראתי קצת אגאתה כריסטי, ואני נאלצת להסכים: רולינג לא עושה את זה משהו. אולי אני מדברת מתוך מרמור על כך שאני לעולם לא מקדימה את העלילה, תמיד צריכה עזרה כדי לפתור את הבעיה - אבל אני גם חושדת שהיא באמת חוטאת בהצבת עלילה שלא מובילה את הקורא לפתרון הגון. כאילו, תרופות ופרחים? באמת? תיאור דמויות שקשה לנו לדמיין איך הם נראות והסתמכות על זה? לוידעת, אולי אני באמת לא מכירה את חוקי המשחק. אולי אני אמורה לשחק פה בטריוויה ולא בפתרון חידת היגיון. אבל זה עצבן אותי אצל כריסטי וגם פה, ואם מישהו פתר את החידה כאן מראש - אשמח לשמוע על סמך מה.

- לונדון של רולינג היא מעניינת. הייתי בלונדון, פעמיים. התאהבתי לה בצורה. אבל היא שונה מאוד מזו שרולינג מתארת; ולא, לא כי היא לכאורה מביאה את פניה המחוספסות של העיר - הייתי בשולי החספוס, בדקתי אותו ולא רק את רחוב אוקספורד. אז מה כן? בלונדון שלה היופי נדיר, ובמציאות - הוא עוצר נשימה. בלונדון שלה אפור, בלונדון האמיתית - הצבע הופך כל מילימטר למשהו אחר. או שאולי אני סתם תיירת שמאוהבת בערים ובנופים עירוניים. זו אופציה. אבללל בלונדון שלה אין הארי פוטר, וזה הדבר הכי מצחיק בעולם, פרדוקס הבחירה הזה. אין ספק שהייתי בוחרת כמוה, כי זה מה שהגון לעשות, אבל לונדון האמיתית כל כך מוצפת בתרבות עד שזה קצת חסר לי.

- יש טוויסטים שמעלים לי את הסעיף וביניהם ההחלטה לגרום לדמות שולית לגרום לאי הבנה וכך להניע את העלילה. זו דרך בזויה בעיני, אני מצטערת, וחבל שהיא נפלה לזה.

- את המעטפת הגמישה שחוצצת בינינו כקוראים לבין העולם שמתרחש בספר אי אפשר לפרוץ. זה עצוב. כך יש דברים שאנחנו יודעים מוקדם מדי (מבוא ספינר, מישהו?) ויש דברים שאין ברירה אלא להסיק פשוט כי הסופר שופך עליהם יותר מדי מילים. הסופרת מודעת לזה, אנחנו מודעים לזה, וזה מכשול שאי אפשר לקפוץ מעליו. בנוסף, אני מתחילה לעלות על לא מעט טריקים מלוכלכים של סופרים שמתבדחים בינם לבין עצמם על קטעים שאין להם כוח לכתוב או לא יודעים כיצד. גם אני פועלת בדיוק כמוהם - אבל אני אמשיך להשמיץ יישור פינות. כי אני יכולה.

- אדינבורו של רולינג היא הצצה לסוגייה ציבורית כזו של למה היא גרה שם ולא שם. אז היא מתמודדת עם זה באופן ראוי: שופכת לנו בפרצוף את האהבה שלה למקום. זה חמוד, באמת.

לא מאמינה ששוב נפלתי למלכודת רולינג, זו שמחייבת קריאה של סדרה מצוינת בזמן שהספרים שלה עדיין יוצאים לאור. לא התעללת בי מספיק בעבר, גברת?

יאללה. אני הולכת לרביעי. היו שלום. קראו ספרים.

זה הספר השלישי בסדרת קורמורן סטרייק, והספר הרביעי בסדרה שאני קוראת. כן, מה תעשו לי? קראתי את הרביעי לפני השני והשלישי, מה תעשו לי?

הסדרה מעמידה במרכזה את זוג הבלשים בעלי שמות הציפור הלא הם קורמורן סטרייק ורובין אלקוט. אני אומרת זוג בלשים כאילו זה ברור מאליו, למרות שזה לא, הם לא זוג, וככל שהדבר נוגע לרובין גם הליהוק כבלשית לא ברור מאליו. בספר הראשון, "קריאת הקוקיה" סוכנות כוח אדם משבצת את רובין לעבוד אצל סטרייק כעוזרת, כנראה בטעות. אבל העלילה מתגלגלת, סטרייק לא מעדכן על הטעות ולא מפטר את רובין ובנוסף הם פותרים את תעלומת לולה לנדרי. בספר השני, "תולעת המשי" רובין עוזרת לסטרייק לפתור חלק מהתעלומה הראשית בספר, והיא מגדירה את רצונה להיות בלשית בפני עצמה, כשותפה. המשפחה שלה וכן הארוס שלה מת'יו רואה החשבון המעונב לא רואים את הרצונות שלה בעין יפה, בעיקר לא כשהם קולטים שרובין הסיעה את סטרייק עד דבון, נסיעה של מאות קילומטרים הלוך וחזור לצורכי חקירה, רק משום שסוכנות ההשכרה לא הצליחה לספק להם מכונית אוטומטית, וזה פסל את סטרייק קטוע הרגל מלנהוג באופן עצמאי. המעשה הזה הוא חמור, כי הנסיעה הזאת קרתה ביום של ספות שלגים מסוכנת, וביום שלפני ההלוויה של אימו של מת'יו. בהחלט תסבוכת. בספר הרביעי, "לבן קטלני", ... עזבו. אני לא ארחיב כאן כי זה שאני קוראת את הסדרה לפי הסדר לא מחייב אתכם. אבל הספר הרביעי נפתח בחתונה של רובין ומת'יו.

הספר השלישי בא כנראה לבסס את תפקידה של רובין בצמד-חמד. במקום עלילת משנה שבאה כרקע לעלילה הבלשית העיקרית, כאן רובין מוצאת את עצמה במוקד, כשהיא מקבלת חבילה ובה רגל כרותה של אישה. כן, זה מגעיל, אבל מגעיל זו לא הבעיה, כי פרטים "מגעילים" הרבה דם, אש, רקמות אנושיות וריקבון נמצאים גם בספרים האחרים. הסיפור כאן שזה לא ספר בלשי אלא יותר ספר מתח, שלא לומר ספר אימה. יש לנו פרקים של רובין וסטרייק המנסיפ לפעמח ולסירוגין פרקים הנותנים את נקודת המבט הפסיכופתית של הרוצח שאותו הם מחפשים.

בקריאה הזאת היו כמה וכמה טעויות ויכול להיות שהן מה שגרמו להתרשמות הפושרת שלי מהספר. הטעות הראשונה זה התזמון. את גלבריית צריך לקרוא במינונים. נניח שנתיים או שלוש שנים בין ספר לספר. כאן לא היה לי פער הזמן הנדרש. את "דרך המשי" קראתי ממש לא מזמן, והוא היה עדיין טרי בזיכרון שלי. זה לא טוב, מנת יתר של גלבריית. גם ככה הספרים ארוכים ועמוסים, שניים מהם בפרק זמן קצר זה פשוט הרבה יותר מדי.
הטעות השניה היא הקריאה בעברית. אחרי שקראתי את "דרך המשי" באנגלית, כי ככה השגתי אותו בספריית התחנה שקרובה לבית שלי, התרגום נראה רדוד וחלש. רולינג כותבת באנגלית עשירה במילים, רבות מהן לא הכרתי, וזה הרבה ממה שעושה את האווירה בספרים. העברית שטוחה, ואני לא בטוחה שיש בה בכלל מספיק מילים כדי להעביר את עושר השפה הנדרש.
הדבר השלישי הוא לא טעות, אלא אבחנה ביוצא דופן. הכותרות של הספרים הקודמים שקראתי עוסקים בבעלי חיים - קוקיה, תולעת משי וסוג מסוים של סוסים. היכרות עם בעל החיים המדובר נותנת רמז ועומק לעלילה. כל עלילה מובילה אותנו ל"עולם" אחר - השואו ביזנס והדוגמנות במקרה של קריאת הקוקיה, עולם הספרים וההוצאה לאור במקרה של תולעת המשי והחברה הגבוהה הבריטית במקרה של לבן קטלני. "דרך הרשע" לא מציג עולם חדש, אלא אם נפתולי נפשו המתעתעים של פושע פסיכופט או הפרעה נפשית שגורמת לאנשים לרצות לפגוע בעצמם יכולים להיחשב "עולם". אבל העיסוק בהם הוא די שטחי. רולינג לא נותנת לקורא להיות חלק מפיתרון החידה, היא מסתירה ממנו במתכוון חלק מהדברים הידועים לסטרייק ואלקוט, וכל שנשאר הוא ללמוד על העולם המוסף דרך העלילה. בספר "דרך הרשע" גם זה נחסך.

אז יש רגל כרותה, ופסיכופט, וארבעה "מועמדים" מעברו של סטרייק שיכולים לעשות דבר כזה, וכל שנותר זה לעשות סוג של אן דן דינו ביניהם, ולמצוא מי מהם יכול לעשות את זה, תוך כדי שרובין מעמידה את עצמה ואת שלמות איבריה בסכנה. הרבה רחובות לונדוניים, הרבה שכונות עוני באיזורים אחרים של אנגליה, משובצים בזיכרונות עבר של סטרייק מילדותו המוזרה ושירותו הצבאי, והרבה מחשבות של אדם שכל עניינו לחתוך נשים. ספר אימה, אבל הסוף, כבר ידעתי, הוא טוב, כי בתחילת הספר הבא רובין מתחתנת, ואם העלילה הזאת לא הבריחה את מת'יו, הוא כנראה חזק ממה שחשבנו. הפרקים של סטרייק ורובין מלווים כל אחד בשורת מוטו הלקוחה מתוך שירים של להקה בשם "בלו אויסטר קאלט" שלא הכרתי, ובעקבות הספר הלכתי לשמוע כמה שירים שלה. ובכן - לא משהו. נכנס בצד אחד, יוצא בצד השני, כמו הספר כולו.

בעמוד התודות בסוף הספר כותבת רולינג שמעולם לא נהנתה לכתוב רומן, כמו שנהנתה לכתוב את הספר הזה למרות תוכנו מעורר החלחלה. אני מאמינה לה – ההנאה מהכתיבה פשוט זורמת מהספר הזה אל הקורא.
כשקראתי - ממש מזמן - את "הארי פוטר" התקשיתי להבין איך אפשר לתכנן מראש את מספר הספרים, לכתוב כמות כזו של מלים ולא ליפול למלכודת של חזרה והעתקת עצמך לדעת. אחרי שסיימתי לקרוא את הסידרה כולה – שבדרך כלל שמרה על איכות טובה – חשבתי שרולינג היא סופרת נוער טובה, שבנגוד לסופרים אחרים לנוער מסוגלת גם לעומק, לחידוד מסרים וגם לתובנות שאינן ברורות מאליהן.

טעיתי. היא לא סופרת נוער. היא סופרת, וסופרת טובה.

מ"כסא פנוי" שלה נהניתי מאד. כתיבה מעולה, רעיונות שיכולתי להזדהות איתם, הומור ואירוניה המחפים על ביקורת חברתית נוקבת (הידעתם שהרבה מהמבקרים החריפים ביותר של החברה הלא שיוויונית והנצלנית הם אנשים עשירים מהממוצע, היכולים רק להרוויח מהמשך המצב הקיים... רק אומרת)

זה הספר השלישי שאני קוראת מסידרת המותחנים שגלבריית (רולינג בתחפושת) חתום עליה, ולדעתי היא משתפרת מספר לספר. אחרי מספר מותחנים גרועים/משעממים/צפויים מראש שקראתי לאחרונה נחמד לקרוא את המותחן הזה שיחד עם תעלומה פשע מזוויע מפתחת את הדמויות ואומרת דברים על אנגליה של תחילת המאה העשרים ואחת.
גיבורי הסידרה הם הבלש קורמורן סטרייק ועוזרתו-מזכירתו רובין, שהם דמויות תלת מימדיות, שכמו כל בשר ודם יש בהם טוב ורע, חוכמה וטפשות, רגשנות ותכנון, המנהלים ביחד סוכנות בלשים ומתמודדים עם חוסר יציבות כלכלית, קשיים אישיים וגם עם שיעמום ושיגרה, ויש להם תשוקת פיענוח-תעלומות עזה, גאווה מקצועית והם אוהבים ומתעניינים באנשים. בספר הזה הם נתקלים ברוצח, שהוא אלים וסדיסטי במידה לא מצוייה. העלילה מותחת, יש שלושה חשודים והקורא מוזמן לבחור אחד בכל פעם. הסיפור משובץ בבעיותיהם האישיות של הבלשים – היא עומדת להינשא ומתמודדת עם הספקות של הרגע האחרון, הוא מנהל יחסים ריקים עם אשה שלמרות יתרונותיה החיצוניים הגלויים לעין מעוררת בו שיעמום ותסכול.

האגדה מספרת שרולינס הצעירה ניסתה למכור את כתב היד של "הארי פוטר" ונדחתה ע"י מספר הוצאות לאור (שאם הן עוד קיימות, הן כנראה מנסות להסתיר את העובדה הזו היום) תמיד אפשרי שהמקריות שיחקה פה תפקיד: מישהו קורא במקרה את כתב היד, אומר "בינגו!" והשאר היסטוריה. אבל הניסיון מלמד שגם משניתנה ההזדמנות – מעטים שמצדיקים את התקוות שתלו בהם. רולינג היא אחת מהמעטים שהצדיקו את התקווה, וכל פעם שהיא פורעת את השטר - היא עושה אותי שמחה.

הספר האחרון (אבל למזלי לא הסופי) בסדרת המתח של הבלש הפרטי קורמורן סטרייק. בהשוואה לשני הספרים האחרים הוא יותר טוב מהשני אך פחות טוב מהראשון.
מי שמכירים את הסדרה לא צריכים לדעת מעבר וכן צריכים לקרוא אותו. בהשוואה לספרים האחרים מצאתי שפה היו פחות חקירות והסתעפויות שמאוד אהבתי בספרים האחרים, אבל עדיין הקריאה הייתה קולחת ונהניתי.
לאלו שלא מכירים אני ממליצה להתחיל לקרוא את הסדרה. ג'יי קיי רולינג עושה פה עבודה מצוינת וריאליסטית של ניתוח מקרה פשע בצורה מעניינת, מותחת והכי חשוב אמינה. אני ממליצה!

ממשיך את האיכות של הספר הראשון והשני מסתיים בטעם של עוד (מחכה לחלק הרביעי) ...