ביקורת ספרותית על סערת נפש מאת יורם יובל

---

האם אנשים שחרדים לעלות על אוטובוס ולהיכנס לקניון הומה סובלים מאגורפוביה, מהתקף אימה, או שהם סתם מפחדים להתפוצץ בפיגוע? האם הדיכאון שכל כך הרבה אנשים סובלים ממנו בשקט הוא בגלל משהו במוח, או סתם בגלל המצב? איך מבדילים בין חרדה מפני המציאות האובייקטיבית לבין הפרעת חרדה?
ד"ר יובל, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן, מביא סיפורים של מטופלים שעברו טיפול בקליניקה שלו. באמצעות הסיפורים הוא מציג סימפטומים, הפרעות ומחלות נפש, ומתאר את הגישות השונות לטיפול בהם. המקרים מעלים שאלות נפוצות: מתי אפשר להסתפק בטיפול בשיחות, האם ומתי כדאי להשתמש בארסנל התרופות הכימיות הפופולריות, מה ידוע על תפקודי המוח והשפעתם על הנפש ואיך ניתן להשפיע עליהם כדי להקל על הסובלים, עד כמה אנחנו כלואים בגורל שהגנים מכתיבים ועד כמה אנחנו חופשיים לבחור ולשנות אותו.

יש ספרי פסיכולוגיה פופולרית שעלולים להיות מתסכלים. יש הפי אנד: הטיפול מצליח, הבעיה נפתרת. קולו של המספר, שהוא לרוב גם קולו של המטפל, נשמע תמיד כל כך חכם ומשכנע. זה קול שרוצים להקשיב לו ולהאמין לו, כמו קולם של הורים, כמו קולו של המטפל שמחליף אותם. כשזה בפרוזה זה בסדר, חוקי המשחק ברורים. זה נהיה קצת יותר בעייתי בספרות עיון, בעיקר כזאת שיש מאחוריה אג'נדה. תמיד קיימת האפשרות שמישהו מנסה למכור משהו באמצעות הספר - בדרך כלל את עצמו.

לכן חששתי ממפח נפש מ"סערת נפש", ודווקא הופתעתי לטובה. הקול של ד"ר יובל נשמע אנושי ולא מעצבן, אולי בגלל שהוא מקפיד להישאר צנוע, להתלבט בקול רם ולציין את הפאשלות שעשה, את הדברים שהוא מתחרט עליהם, כמו גם את הדברים שהוא גאה בהם. הוא מצליח לעורר אמפתיה אליו כמטפל וכמספר.

הסיפורים מותחים, אפילו משעשעים. הם מעלים בעיות כלל אנושיות דרך הפריזמה היהודית של החיים בישראל ובארצות הברית. אחד הסיפורים החזקים והעצובים הוא על מטופל ערבי ששונא את עצמו ואת המטפל היהודי שלו, מצליח להוציא אותו משלוותו הטיפולית וחושף את הבעיה העמוקה של שניהם. עמוק בלב הספר מוצנעת גם השערה אבולוציונית קטנה ומרחיקת לכת על אוכלוסיית מדינת ישראל: "מדוע העם היושב בציון נוטה לפרנויה?" (אנחנו? מה פתאום, זה הם, הם רודפים אותנו כל הזמן). אבל גולת הכותרת הוא הסיפור הקורע על הרב האמריקאי המטורף, שנכנס לאקסטזה דתית ויצא לשפוך חמתו על הגויים - סיפור שמעורר מלבד צחוק גם תהיות לגבי מבנה נפשם של מנהיגים רוחניים.

לאורך כל הספר הטרידו אותי המחשבות, האם זה חיוני לתאר איך הסוודר הצמוד ומחשופה הנדיב של אחת המטופלות הבליטו את חמוקי גופה המושלם, ולמה זה חשוב לציין שמטופלת אחרת "עושה את זה עם עצמה"? מה הגבול בין תיאור שמשרת את העלילה לבין מציצנות מביכה? מה באמת מרגיש מטופל שהפסיכולוג שלו מבקש ממנו רשות לפרסם את סיפורו, גם אם בעילום שם וטשטוש הפרטים? את מי זה משרת - את הנאת הקורא? את הנאת המספר? את הנאת המו"ל? ואולי המחשבות המטרידות האלה שפולשות לתודעה בזמן הקריאה הן סתם טורדנות כפייתית?

לקראת סוף הספר הסיבה לתיאורים הגרפיים הפכה ברורה יותר. הסיפורים הם מעין אריזה מפתה העוטפת את הגרעין התיאורטי הקשה. במאזן הסופי, העובדות המדעיות (הכתובות בצורה מעניינת וקלה להבנה) אכן ממתנות את המציצנות. וגם אם זו קצת מוגזמת, הנה עוד הוכחה שהפסיכולוג הוא בסך הכל בנאדם. עוד אדם שרוצה לספר סיפור, בתקווה שאחרים יפיקו ממנו הנאה ותועלת.

נ.ב. עצה קטנה לקוראים עם נטיות היפוכונדריות וסוגסטיביות: זה לא תמיד מועיל כל כך לדעת, סתם כך בשביל הכיף, מהם הסימפטומים של טורדנות כפייתית, הפרעה דו-קוטבית, אישיות גבולית או נטיות פרנואידיות.

» ביקורות נוספות של דולורס
» ביקורות נוספות על סערת נפש