1. טעות פרסמתי בפורום הלא נכון

נכתב לפני 5 שנים ו-1 חודשים

2. טעות פרסמתי בפורום לא נכון

נכתב לפני 5 שנים ו-1 חודשים

3. טעות פרסמתי בפורום הלא נכון

נכתב לפני 5 שנים ו-1 חודשים

4. הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ

הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ.
וְכִי לֹא הָיָה זֶה עוֹלָמָהּ?
עַד אֶתְמוֹל הָיִינוּ כָּל עוֹלָמָהּ, וְעַכְשָׁו הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ?
ועַכְשָׁו בְּאֵינָה מָה יַעֲלֶה בְּגוֹרָל עוֹלָמֵנוּ?
שֶׁהַיְנוּ בּוֹ בְּיַחַד לְאֶחָד,
וְעַכְשָׁו אֲנִי לְבַד בּוֹ יָחִיד.
יוֹם אֶחָד אֵלֵךְ גַּם אֲנִי לְעוֹלָמִי,
הַאִם אָשׁוּב וְאֶפְגֹּשׁ אוֹתְךָ בְּעוֹלָמִי,
הַאִם עוֹלָמְךָ הוּא גַּם עוֹלָמִי?
הַאִם נָשׁוּב וְנִהְיֶה לְאַחֵד לָעוֹלָמִים?

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

5. שלא כתמול שלשום

שלא כמדי בוקר על השיש במטבח לא המתין לי בשקית ניילון קטנה עטוף בנייר פרגמנט, כריך הגבינה המרוח בקפידה והמעוטר בפיסות זיתים שהכין לי אבא. לקחתי את הילקוט בידי, הייתה לי תחושה שהוא קל מעט מן הרגיל אך כאשר פתחתי אותו כל ספרי הלימוד והמחברות היו סדורים בו וגם כלי הכתיבה נמצאו במקומם – דבר לא היה חסר.



פתחתי את דלת הבית, את פני קידמה הקרירות והאפלוליות הנעימה של חדר המדרגות, דילגתי באחת מעל שלושת המדרגות ויצאתי אל החצר, אור השמש סימא את עיניי למספר שניות אך אשר התרגלו עיניי לאורו של היום החדש הבחנתי שפרחי כובע הנזיר, החבצלות והיהודי הנודד אשר קידמו את פניי מדי בוקר, נעלמו במחי לילה, השביל המרוצף הצר התרחב ובלע אותם תחתיו, מרוצת המחוגים דחקה בי לא להתעכב פן אאחר לבית הספר, "אשאל את אבא כשאשוב" חשבתי בליבי. סגרתי אחרי את שער חצר הבית וכאשר הבטתי לאחור הופתעתי מעט לא לראות את מבטה של אמי מלווה אותי כמדי יום מבעד לחלון המטבח.



השדרה בפינת הרחוב גם היא לא נראתה כתמול שלשום, משהו השתנה אך לא עמדתי עדיין על טיבו, רק כאשר חציתי אותה התחושה שעברה בכפות רגליי הבהירה לי שאת אדמת הכורכר המחוספס החליפו משטחי ריצוף גדולים מבטון קר. הרמתי את מבטי, חנותו המרופטת של החשמלאי עדיין הייתה במקומה, קיוויתי שגם בית המלאכה לרהיטי קש נותר במקומו אך דלתות הברזל החומות היו חתומות בשעת בוקר זו ולא הסגירו את סודן. מנגד ניבטה אלי סמטת לב, מרחוק נראה היה כי לא חל בה כל שינוי, חציתי את הכביש ובלב חושש עליתי לתוכה במדרגות האבן הירושלמית.



במבט ראשון נראה היה כאילו דבר לא השתנה, חזות הבתים בני הקומה נותרה כשהייתה, אך ככול שנשאוני רגליי הבחנתי בשינוי. גן ילדים צץ יש מאין באחד מהם ובאחד אחר יכולתי לראות כי הדיירים המבוגרים התחלפו בחבורת צעירים, לפני שהספקתי לזהות את כל השינויים שחלו בין לילה הגיעה לסופה הסמטה, למקום שבו בכל יום שישי אחרי הלימודים הצבנו את השער למשחק הכדורגל.



ממוצאה של סמטת לב, גינת חיסין נפרשה לנגד עיניי, תמיד הייתה הגינה בעיניי כאי של שקט ושלווה בלב המולת העיר, מספר פסיעות הפרידו בינה ובין הרחובות הראשיים וההומים מכל אחד מעבריה. התקרבתי לגדר החיה שהקיפה את הגן והשקפתי לתוכו כאשר בליבי כבר הייתי מוכן לתהפוכות שחלו בלילה ואכן, לא התבדיתי, במגרש הרחב, בחלקו העליון של הגן הוצבו מתקני שעשועים לילדים, ואדמת הכורכר שפצעה פעמים כה רבות את ברכיי במשחקי הסטנגה רופדה במשטח העשוי מצמיגים, ארגז החול נעלם מחלקו התחתון של הגן כאילו מעולם לא היה שם וגם מבנה העץ הירוק הקטן שעמד בפינת הגן ושימש את הגננים לאחסון כלי עבודתם ואותנו כמקום מסתור במשחק המחבואים - נעלם, הפשפש הקטן שהיה בקצה הגן הוסר ופתח רחב נפער בגדר וחשף את הרחוב אל הגן.



המשכתי לצעוד לאורך עיקולו של הרחוב מנסה לעכל את כל מה שראו עיניי מאז שיצאתי את הבית, משהגעתי לקצהו המולתו של רחוב דיזנגוף היכתה באוזניי, מצד אחד מנועי המכוניות שאגו כאשר נהגיהן האיצו בעלייה ומנגד חרקו בלמיהן של המכוניות העוצרות בצומת, שמעתי את קולה של אמא אשר שיננה באוזניי לרדת לפינת הרחוב ולחצות את הרחוב במעבר החצייה הבטוח למרות הפיתוי לקצר את הדרך ולנסות לחצות בריצה את הרחוב ההומה, וכמו תמיד גם הפעם שמעתי בקולה של אמא.



הבטתי בשעון ותמונת מצב המחוגים גרמה לי להקיץ מהמחשבות שריחפו בראשי, האצתי את צעדיי, חלפתי במהירות על פני רחוב שפירא ואת פניי קידמה הגינה רחבת הידיים שבחזית בית הספר, הלכתי לאורך הרחוב ששימש אותנו פעמים רבות כמסלול לריצת השישים מטר, השומר פתח את השער לרווחה חלפתי על פניו בצעדים מהירים ובברכת בוקר טוב חטופה.



שדרת הפיקוסים העבותה ליוותה אותי עד לשער הבניין הראשי אך למרות צעדיי המהירים שניסו להשיג את הצלצול שמבשר על תחילת השיעור הראשון הבחנתי שהצריפים שהיו לאורך השדרה ושימשו כחדר אחות וכחדר טבע נעלמו ואינם לא היה לי זמן להקדיש לכך מחשבה נוספת שכן את חלל האוויר מילאו לפתע צלילי מנגינה נעימה, לאחר מספר שניות הבנתי כי מנגינה זו החליפה את קולו הצורם של הצלצול שמוכר לי, בשלב זה צעדיי הפכו לריצה, דילגתי את המדרגות שתיים שתיים, הגעתי לדלת הכתה, ידי נחה על הידית ופתחה את הדלת, כל מבטיי התלמידים נחו עליי ובחלל האוויר נשמעה הברכה – "שלום המורה !".

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

6. עוד אין שם - יש לכם הצעות?

אני אוהב אותן צחות עור,
אני אוהב אותן בשיער שחור,
אני אוהב אותן גם כשעורן שזוף,
אני אוהב אותן מלאות גוף,
אני אוהב אותן כששיערן מתולתל,
אני אוהב כשמבטן מעורפל,
אני אוהב אותן בגיזרה חטובה,
אני אוהב שעיניהן אומרות אהבה,
אני אוהב אותן רציניות, צוחקות או בוכות,
אני אוהב את כולן עם ובלי מרכאות.

ואותך אני אוהב כמו שאת,
את מה שיש הרבה ואת שיש בך מעט,
את מבטי הרצינות ואת פרצי הצחוק,
את רגעי השטות והשיח העמוק,
כמו רוח לעת ערב,לוטפת, סוטרת,
מפתיעה וצפויה, נינוחה וסוערת.

האם גם בחלומותייך דמותי מצאה מקומה?
האם אלי מכוון חיוכך בשעת השכמה?
האם גם באוזנייך הרוח שורקת שירי אהבה?
האם גם בעורקייך זורמת להבה?
האם על קירות חדריי ליבך שמי רשום?
האם רק אני לך, אחד ויחיד ביקום?

כי אני מכולן בחרתי רק בך לחיות לצידי,
לאורך שביל החיים לאחוז בידי,
ואת רק שלי ואני רק שלך,
וכל כולי כל הזמן רוצה רק אותך.

נכתב לפני 13 שנים

7. רציתי

רציתי את שלא - שלי.
רציתי את שלו - שלי.
אך אצילי ידיי הגיונות אסורים
ושפתיי נשוכות עד זוב דם.
חיפשתי עיניים היודעות האזן
עיניים החודרות לקולו של הלב
ופה היודע ענות
וקול ענותו של השחוק.
והוא הראה לי את זו
אך שלו היא
ואני לבדי בשלי,
ואני את ידי איך אשלח
וליבי - משברים,
ואני מחכה לסערה כי תבוא,
לאסוף את שבריי על החוף אחריה.

נכתב לפני 13 שנים