“או שזאת הברקה גאונית ומהפכנית, או שזה הספר הכי מטומטם וריאקציונרי שנכתב אי פעם על ידי אשה. זה מה חשבתי כשעיינתי בעמוד האחורי של "לדעת להיכנע" (מודן), ספרה של ה"פמיניסטית" לורה דויל. דויל אומרת לנשים: היכנעו, ותרו על שליטה, תנו לבעל לשלוט ותיהנו מזוגיות מוצלחת. האומץ שלה לבטל את הישגי הפמיניזם במחי משפט אחד מעורר סקרנות. זאת הסיבה, כנראה, שהמו"לים שלה התעניינו בספר. גם אני הסתקרנתי. לאורך הקריאה עלו בי ספקות פה ושם, אבל אחרי שסיימתי לקרוא את הדבר הזה עד העמוד האחרון, הספקות נעלמו כליל: זה אחד הספרים הכי מפגרים ומקוממים שנתקלתי בהם אי פעם.
עקרונות "האשה הכנועה" של דויל הם כאלה: היכנעי לבעלך. הסכימי לכל מה שהוא אומר. תני לו שליטה מלאה על כספי המשפחה (כולל הכסף שאת מרוויחה). סמכי עליו בעיניים עצומות. תני לו להחליט. תני לו להיות הגבר, ואת תהיי נשית ופגיעה. הסכימי למין גם אם לא בא לך. היי אסירת תודה. ועוד כל מיני. העקרונות מתבטלים אם הבעל מכור לסמים או אלכוהול, אלים או בוגדני. או אז האשה צריכה לקום וללכת.
לורה דויל היא אמריקאית המגדירה עצמה כפמיניסטית. היא הבינה שרוב הבעיות שלה עם בעלה נובעות מהשתלטנות שלה. משיחות עם חברות היא הסיקה שרוב הנשים שתלטניות כמוה, וזה מה שהורס את הרומנטיקה. כשאת מעבירה ביקורת, מנדנדת, מחליטה בשבילו, עושה דברים במקומו, מזלזלת בו ולא נותנת לו מרחב ביטוי ומרחב מחיה, הוא מאבד עניין ומסתגר, אומרת דויל. המסקנה היא שצריך לתת יותר כבוד, להקשיב, לוותר לפעמים על שליטה, לשתוק ולספור עד עשר במקום לומר תמיד את המילה האחרונה, ולתת לשני מרחב ליזום. למה לא. זה נכון לגבי יחסים בכלל, ולא רק לגבי יחסים בין גברים ונשים.
עד כאן הכל בסדר, אבל דויל הפכה את ההארה האישית שלה לאידיאולוגיית מגדר ולתעשיה שלמה, על פי מיטב מסורת ספרי ה"עשה זאת בעצמך" האמריקאים. כל טמבל שפיתח שם שיטה לעשות כסף, לעשות דיאטה או לעשות ביד מוציא היום ספר, וגם דויל לא פראיירית. היא מטיפה לשיטת "האשה הכנועה", יש לה אתר אינטרנט וחוגי בית לנשים נכנעות, היא עושה מהאידיאולוגיה שלה כסף, אותו היא נותנת עד הסנט האחרון לבעלה האהוב ג'ון.
ברור שדויל עלתה כאן על משהו. המהפכה הפמיניסטית הותירה אחריה בלבול וספקות. התפקוד של התא הזוגי והמשפחה הגרעינית כבר לא יכול להיות דומה למה שהיה בשנות החמישים. המהפכה הגנטית מאפשרת לנשים ללדת בלי תלות בגברים, והרבה נשים מסתדרות מעולה בלי גברים בכלל. בכל זאת יש בדידות וניכור, וגם דפוסי החשיבה והנורמות החברתיות נותרו שמרניים. דויל מכוונת למצוקה הזאת, אבל הפתרון שהיא מציעה מגוחך וציני. היא הולכת בהפוכה ומציעה לנשים חזקות ש"השתחררו" לזייף כניעות, להעמיד פנים שהן גבירות ענוגות ומחוזרות. על פי דויל, יש רק שני סוגי בני אדם: נשים שתלטניות וגברים טובים ופאסיבים. הגבר, על פי דויל, הוא בעצם סתם טמבל. הוא בכלל לא ישים לב שאת מזייפת. הוא פשוט ישמח שסוף סוף מסכימים איתו ולא יחקור במופלא ממנו. אז לא רק שזה ספר אנטי פמיניסטי, זה גם ספר שמזלזל בגברים, תחת מסווה של "לתת להם כבוד".
אה, ויש בספר גם קטע "רוחני". קבלו ציטוט לסיום: "ככל שתתפעלי מגדולתו של בעלך ומן העובדה שכל דבר הקשור בו הוא בדיוק כפי שצריך להיות, תחושי ביתר שאת את נוכחות האל. האמונה בבעלך והאינטימיות ביניכם היא ביטוי לאמונתך באינטימיות עם האל".
הספר תורגם להרבה שפות, והוא מופץ בארצות בהן יש שפע של נשים כנועות ומדוכאות מלכתחילה, כמו מקסיקו, סין וקוריאה. למה הוא תורגם לעברית? רק האל יודע.”
