ביקורת ספרותית על הפנים היו הפשטה מאת יונה וולך
ספר מעולה

---

נדיר למצוא כל כך הרבה יופי, כאב וכוח במקום אחד. החיבור בין שירי יונה וולך לציורים של אביבה אורי הוא גאוני. בכל אחת מהן יש משהו פראי ומפואר, מגרה ומכושף. יונה וולך ציירה במילים, אביבה אורי עשתה מהציור שירה.

הן לא הכירו זו את זו בחייהן, למרות שידעו אחת על קיומה של השניה. מי שחיברה ביניהן לאחר מותן היא הלית ישורון, משוררת ויוצרת בזכות עצמה. כנראה שמשהו באנרגיות החזקות של שתיהן הביא אותה ליצור את החיבור בין וולך לאורי בספר "הפנים היו הפשטה". אחרי שהחיבור נוצר, נראה כאילו הוא היה שם מאז ומעולם.

מישהו אמר פעם שאמנות טובה היא זאת שגורמת גם לך לרצות ליצור משהו. השירים של יונה וולך הם כאלה. אף פעם לא משעמם לקרוא אותם. וולך שיחקה במילים כמו ילדה. היא המציאה והרכיבה מילים חדשות, יצורי כלאיים, קודים פרטיים. כל כמה שנים מישהו מגלה אותם מחדש. המוזיקליות של השפה, הקצב והשילוב של דיוק ועירפול מושכים הרבה מוזיקאים להלחין אותם – כמה מהלחנים היפים ביותר במוזיקה העברית נכתבו לשירים שלה.

ההפתעה הגדולה בספר הם הציורים של אביבה אורי. זאת הזדמנות נדירה לראות מבחר מייצג מהעבודות שלה, שנאספו ממקומות שונים - רישומים, אקוורלים וציורים גדולים, רובם מופיעים בספר בפעם הראשונה.

» ביקורות נוספות של דולורס
» ביקורות נוספות על הפנים היו הפשטה