"כל זאטוט יודע שהחלום והמציאות הם בהמות מיוחמות וחמומות מוח. הם אסורים בבורות סמוכים. שלשלאות ברזל מונעות מהחלום והמציאות להתפלש זה בזה. אך בלילה ההוא התרחש הזיון הנשגב!"
(מתוך "זיעה מתוקה")

רועי רוזן הוא אמן שגם כותב ספרים. ספרו הקודם והיפהפה, "לוסי" (הוצאת שדוריאן), משלב רישומים וטקסט, שמשלימים זה את זה. הרישומים והטקסט גם עומדים גם בזכות עצמם, אבל יחד הם יוצרים משמעות חדשה. כפי שהרישומים והטקסט מרכיבים את המכלול, כך גם אי אפשר להפריד בין האמנות של רוזן לפרוזה שלו. הם קשורים ותומכים זה בזה, ומהווים יחד יצירה שלמה. הפרוייקט הוא אמנות קונספט שכוללת פעילות רבת שנים, תערוכת ציורים וכעת גם ספר, "זיעה מתוקה" (הוצאת בבל-דרום). הקונספט הוא ז'וסטין פרנק: אמנית יהודיה שנשכחה, לכאורה, ונתגלתה מחדש. כל מי שעקב קצת אחרי הראיונות עם רוזן יודע שז'וסטין פרנק היא דמות פיקטיבית. פרנק הבלגית חיה, כביכול, בצרפת של שנות העשרים והשלושים, היגרה לישראל, לא הסתדרה עם הממסד האמנותי כאן ומתה חסרת כל. רועי רוזן גילה אותה, כביכול, חשף את אמנותה והוציא אותה מתהום הנשייה. "זיעה מתוקה" הוא הטקסט הפורנוגרפי שהיא כאילו כתבה. זה הגרעין של הספר, הליבה, החומר המניע. גרעין הוא דבר מהותי, אבל הוא מהווה בדרך כלל חלק קטן יחסית מהשלם. כך גם ב"זיעה מתוקה" – סביב גרעין הטקסט הקצר של פרנק טווה רוזן ביוגרפיה פיקטיבית ותילי תילים של פרשנות וביקורת. התוצאה היא טקסט מורכב, עתיר בשכבות ורבדים. ישויות מפוצלות, שכולן אדם אחד: אמן ומבקר, סופר ופרשן, גבר ואשה, אמת ושקר, עובדות היסטוריות ובדיחות, חלום ומציאות, כולם מתפלשים זה בזה.

"זיעה מתוקה", על כל רבדיו, הוא טקסט מבריק. הרי בסך הכל, ז'וסטין פרנק היא גימיק. גימיקים מציתים ניצוץ, אבל הם לא מחזיקים את האש לאורך זמן. רוזן הצליח להתעלות מעל לגימיק ולעבור את מכשול ה"או.קיי, הבנו". מעבר להברקה, יש לו גם עומק. המעטפת העבה של הביקורת והפרשנות היא בעצם הדבר העיקרי והמעניין שבספר. כמו אתנה שנולדה מתוך ראשו של זאוס, ז'וסטין פרנק קפצה מתוך מוח שהוזן בכתבי המרקיז דה סאד וז'ורז' באטאי, ברעיונותיהם של פרויד ולאקאן, בתאוריות פמיניסטיות ובביקורת אמנות. רוזן כתב פרשנות המערבת עובדות אמיתיות על התקופה בה חיה פרנק, על הסוריאליסטים, ועל מקורות ההשפעה שלה (ושלו). לא רק שרוזן אינו מטשטש את מקורות השפעתו, הוא מדגיש אותם וחולק עם הקוראים את התחקיר והידע שצבר. השפע כל כך גדול, עד שגם הערות השוליים (שלקראת סוף הספר תופחות לממדים מפלצתיים) הן ישות טקסט עצמאית.

בעצם אפשר היה לראות ב"זיעה מתוקה" ספר לימוד, אך רצוי, כמו בכל ספר לימוד, להתייחס אליו בחשדנות. פה ושם שתולות מלכודות, והניסיון לאתר אותן הוא משחק משעשע ואכזרי. רוזן נדיב כלפי קוראיו: הבונוס השמן שבספר הוא רשימת המקורות שבסופו - שי נאה לכל מי שרוצה להרחיב את השכלתו (בתנאי שמתעלמים מכתביה של המבקרת הצייקנית אן קאסטורפ). וכמובן, אי אפשר להתעלם מהציורים המקסימים. חבל שיש כל כך מעט.

רוזן מוכיח שאפשר לכתוב פרשנות וביקורת בצורה מרתקת ומענגת, גם אם העילה היא יצירת אמנות מפוברקת. היצירה לא חשובה כל כך. למעשה, הניתוח המקורי עולה על היצירה עצמה. הסגנון, שמחקה טקסטים אקדמיים מתחום מחקר האמנות, קולח ואמין, ודווקא הטקסט הפורנוגרפי של ז'וסטין פרנק מחוויר קצת לעומתו. אולי בגלל צילם הארוך של המארקיז דה סאד, ז'ורז' באטאי ואפילו פטריק זיסקינד ("הבושם"), שעשו את זה קודם. ואולי בגלל שבצרפתית דברי זימה פשוט נשמעים טוב יותר. ז'וסטין פרנק לא אהבה את העברית, ובצדק: מה כל כך מעורר השראה במילים כמו זין, ביצים וחור?

היו כאלה שהזדעזעו מה"פורנוגרפיה". שטויות. בכל תרבות שמכבדת את עצמה יש גם ספרות זימה נאותה, ו"זיעה מתוקה" הוא נדבך קטן וחשוב בדרך לתרבות עברית מגוונת. עדיפה ספרות פורנוגרפית איכותית, על פני הדחקה שיוצאת לבסוף החוצה באלימות. אולי חברה שמחצינה את הסטיה ולא מטשטשת אותה, היא חברה נורמלית יותר.

בעצם, רוזן כרה לז'וסטין פרנק שלו בור קטן. בהשוואה הבלתי נמנעת בין היוצרת הפיקטיבית-פרובוקטיבית לבין האמן שגילה אותה, הגבר שוב ניצח. הוא, האביר ששחרר אותה מכבלי השכחה, האיש שנתן לה נשמה וגוף והיה לה לפה, עושה את זה טוב יותר. הוא חכם ושנון ממנה, הוא מוכשר ומצליח ממנה, הוא מקובל ממנה והוא ישרוד אחריה. יש דמויות שנידונו להישכח במרתפי התרבות, אבל רועי רוזן לא יהיה אחת מהן. ספר מעולה.

האם אנשים שחרדים לעלות על אוטובוס ולהיכנס לקניון הומה סובלים מאגורפוביה, מהתקף אימה, או שהם סתם מפחדים להתפוצץ בפיגוע? האם הדיכאון שכל כך הרבה אנשים סובלים ממנו בשקט הוא בגלל משהו במוח, או סתם בגלל המצב? איך מבדילים בין חרדה מפני המציאות האובייקטיבית לבין הפרעת חרדה?
ד"ר יובל, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן, מביא סיפורים של מטופלים שעברו טיפול בקליניקה שלו. באמצעות הסיפורים הוא מציג סימפטומים, הפרעות ומחלות נפש, ומתאר את הגישות השונות לטיפול בהם. המקרים מעלים שאלות נפוצות: מתי אפשר להסתפק בטיפול בשיחות, האם ומתי כדאי להשתמש בארסנל התרופות הכימיות הפופולריות, מה ידוע על תפקודי המוח והשפעתם על הנפש ואיך ניתן להשפיע עליהם כדי להקל על הסובלים, עד כמה אנחנו כלואים בגורל שהגנים מכתיבים ועד כמה אנחנו חופשיים לבחור ולשנות אותו.

יש ספרי פסיכולוגיה פופולרית שעלולים להיות מתסכלים. יש הפי אנד: הטיפול מצליח, הבעיה נפתרת. קולו של המספר, שהוא לרוב גם קולו של המטפל, נשמע תמיד כל כך חכם ומשכנע. זה קול שרוצים להקשיב לו ולהאמין לו, כמו קולם של הורים, כמו קולו של המטפל שמחליף אותם. כשזה בפרוזה זה בסדר, חוקי המשחק ברורים. זה נהיה קצת יותר בעייתי בספרות עיון, בעיקר כזאת שיש מאחוריה אג'נדה. תמיד קיימת האפשרות שמישהו מנסה למכור משהו באמצעות הספר - בדרך כלל את עצמו.

לכן חששתי ממפח נפש מ"סערת נפש", ודווקא הופתעתי לטובה. הקול של ד"ר יובל נשמע אנושי ולא מעצבן, אולי בגלל שהוא מקפיד להישאר צנוע, להתלבט בקול רם ולציין את הפאשלות שעשה, את הדברים שהוא מתחרט עליהם, כמו גם את הדברים שהוא גאה בהם. הוא מצליח לעורר אמפתיה אליו כמטפל וכמספר.

הסיפורים מותחים, אפילו משעשעים. הם מעלים בעיות כלל אנושיות דרך הפריזמה היהודית של החיים בישראל ובארצות הברית. אחד הסיפורים החזקים והעצובים הוא על מטופל ערבי ששונא את עצמו ואת המטפל היהודי שלו, מצליח להוציא אותו משלוותו הטיפולית וחושף את הבעיה העמוקה של שניהם. עמוק בלב הספר מוצנעת גם השערה אבולוציונית קטנה ומרחיקת לכת על אוכלוסיית מדינת ישראל: "מדוע העם היושב בציון נוטה לפרנויה?" (אנחנו? מה פתאום, זה הם, הם רודפים אותנו כל הזמן). אבל גולת הכותרת הוא הסיפור הקורע על הרב האמריקאי המטורף, שנכנס לאקסטזה דתית ויצא לשפוך חמתו על הגויים - סיפור שמעורר מלבד צחוק גם תהיות לגבי מבנה נפשם של מנהיגים רוחניים.

לאורך כל הספר הטרידו אותי המחשבות, האם זה חיוני לתאר איך הסוודר הצמוד ומחשופה הנדיב של אחת המטופלות הבליטו את חמוקי גופה המושלם, ולמה זה חשוב לציין שמטופלת אחרת "עושה את זה עם עצמה"? מה הגבול בין תיאור שמשרת את העלילה לבין מציצנות מביכה? מה באמת מרגיש מטופל שהפסיכולוג שלו מבקש ממנו רשות לפרסם את סיפורו, גם אם בעילום שם וטשטוש הפרטים? את מי זה משרת - את הנאת הקורא? את הנאת המספר? את הנאת המו"ל? ואולי המחשבות המטרידות האלה שפולשות לתודעה בזמן הקריאה הן סתם טורדנות כפייתית?

לקראת סוף הספר הסיבה לתיאורים הגרפיים הפכה ברורה יותר. הסיפורים הם מעין אריזה מפתה העוטפת את הגרעין התיאורטי הקשה. במאזן הסופי, העובדות המדעיות (הכתובות בצורה מעניינת וקלה להבנה) אכן ממתנות את המציצנות. וגם אם זו קצת מוגזמת, הנה עוד הוכחה שהפסיכולוג הוא בסך הכל בנאדם. עוד אדם שרוצה לספר סיפור, בתקווה שאחרים יפיקו ממנו הנאה ותועלת.

נ.ב. עצה קטנה לקוראים עם נטיות היפוכונדריות וסוגסטיביות: זה לא תמיד מועיל כל כך לדעת, סתם כך בשביל הכיף, מהם הסימפטומים של טורדנות כפייתית, הפרעה דו-קוטבית, אישיות גבולית או נטיות פרנואידיות.

או שזאת הברקה גאונית ומהפכנית, או שזה הספר הכי מטומטם וריאקציונרי שנכתב אי פעם על ידי אשה. זה מה חשבתי כשעיינתי בעמוד האחורי של "לדעת להיכנע" (מודן), ספרה של ה"פמיניסטית" לורה דויל. דויל אומרת לנשים: היכנעו, ותרו על שליטה, תנו לבעל לשלוט ותיהנו מזוגיות מוצלחת. האומץ שלה לבטל את הישגי הפמיניזם במחי משפט אחד מעורר סקרנות. זאת הסיבה, כנראה, שהמו"לים שלה התעניינו בספר. גם אני הסתקרנתי. לאורך הקריאה עלו בי ספקות פה ושם, אבל אחרי שסיימתי לקרוא את הדבר הזה עד העמוד האחרון, הספקות נעלמו כליל: זה אחד הספרים הכי מפגרים ומקוממים שנתקלתי בהם אי פעם.

עקרונות "האשה הכנועה" של דויל הם כאלה: היכנעי לבעלך. הסכימי לכל מה שהוא אומר. תני לו שליטה מלאה על כספי המשפחה (כולל הכסף שאת מרוויחה). סמכי עליו בעיניים עצומות. תני לו להחליט. תני לו להיות הגבר, ואת תהיי נשית ופגיעה. הסכימי למין גם אם לא בא לך. היי אסירת תודה. ועוד כל מיני. העקרונות מתבטלים אם הבעל מכור לסמים או אלכוהול, אלים או בוגדני. או אז האשה צריכה לקום וללכת.
לורה דויל היא אמריקאית המגדירה עצמה כפמיניסטית. היא הבינה שרוב הבעיות שלה עם בעלה נובעות מהשתלטנות שלה. משיחות עם חברות היא הסיקה שרוב הנשים שתלטניות כמוה, וזה מה שהורס את הרומנטיקה. כשאת מעבירה ביקורת, מנדנדת, מחליטה בשבילו, עושה דברים במקומו, מזלזלת בו ולא נותנת לו מרחב ביטוי ומרחב מחיה, הוא מאבד עניין ומסתגר, אומרת דויל. המסקנה היא שצריך לתת יותר כבוד, להקשיב, לוותר לפעמים על שליטה, לשתוק ולספור עד עשר במקום לומר תמיד את המילה האחרונה, ולתת לשני מרחב ליזום. למה לא. זה נכון לגבי יחסים בכלל, ולא רק לגבי יחסים בין גברים ונשים.

עד כאן הכל בסדר, אבל דויל הפכה את ההארה האישית שלה לאידיאולוגיית מגדר ולתעשיה שלמה, על פי מיטב מסורת ספרי ה"עשה זאת בעצמך" האמריקאים. כל טמבל שפיתח שם שיטה לעשות כסף, לעשות דיאטה או לעשות ביד מוציא היום ספר, וגם דויל לא פראיירית. היא מטיפה לשיטת "האשה הכנועה", יש לה אתר אינטרנט וחוגי בית לנשים נכנעות, היא עושה מהאידיאולוגיה שלה כסף, אותו היא נותנת עד הסנט האחרון לבעלה האהוב ג'ון.

ברור שדויל עלתה כאן על משהו. המהפכה הפמיניסטית הותירה אחריה בלבול וספקות. התפקוד של התא הזוגי והמשפחה הגרעינית כבר לא יכול להיות דומה למה שהיה בשנות החמישים. המהפכה הגנטית מאפשרת לנשים ללדת בלי תלות בגברים, והרבה נשים מסתדרות מעולה בלי גברים בכלל. בכל זאת יש בדידות וניכור, וגם דפוסי החשיבה והנורמות החברתיות נותרו שמרניים. דויל מכוונת למצוקה הזאת, אבל הפתרון שהיא מציעה מגוחך וציני. היא הולכת בהפוכה ומציעה לנשים חזקות ש"השתחררו" לזייף כניעות, להעמיד פנים שהן גבירות ענוגות ומחוזרות. על פי דויל, יש רק שני סוגי בני אדם: נשים שתלטניות וגברים טובים ופאסיבים. הגבר, על פי דויל, הוא בעצם סתם טמבל. הוא בכלל לא ישים לב שאת מזייפת. הוא פשוט ישמח שסוף סוף מסכימים איתו ולא יחקור במופלא ממנו. אז לא רק שזה ספר אנטי פמיניסטי, זה גם ספר שמזלזל בגברים, תחת מסווה של "לתת להם כבוד".

אה, ויש בספר גם קטע "רוחני". קבלו ציטוט לסיום: "ככל שתתפעלי מגדולתו של בעלך ומן העובדה שכל דבר הקשור בו הוא בדיוק כפי שצריך להיות, תחושי ביתר שאת את נוכחות האל. האמונה בבעלך והאינטימיות ביניכם היא ביטוי לאמונתך באינטימיות עם האל".

הספר תורגם להרבה שפות, והוא מופץ בארצות בהן יש שפע של נשים כנועות ומדוכאות מלכתחילה, כמו מקסיקו, סין וקוריאה. למה הוא תורגם לעברית? רק האל יודע.

זהו סיפורה האמיתי של רגל שמתה וקמה לתחייה. הרגל היתה שייכת לנוירולוג הנודע אוליבר סאקס, שהתפרסם בזכות הספרים שכתב וסדרות הטלוויזיה שהנחה. מה שמייחד את סאקס משאר הנוירולוגים ועמיתיו למקצוע הרפואה הוא העובדה שמדובר באיש רחב אופקים, בעל סקרנות ילדותית, הומניסט וחוקר, שמתרכז קודם כל בנפש האדם ולא כבול למוסכמות הממסד הרפואי. סאקס התעניין בהיבטים הפסיכולוגיים-פילוסופיים של הנוירולוגיה ובעיקר בדימוי הגוף, בתפיסה של ה"אני" במוח ובקשר בין הגוף לתודעה. ספריו האחרים – "האיש שחשב שאשתו היא כובע", "האי של עיוורי הצבעים" ו"יקיצות" עוסקים בתופעות נוירולוגיות-תפיסתיות מוזרות בהן נתקל סאקס במהלך עבודתו.

הפעם סאקס כותב על חוויה שעבר מהצד השני של המתרס, כפציינט. הוא נפצע ברגלו בתאונת טיפוס הרים ואיבד את התחושה ברגל, וגרוע מכך - את התפיסה שהרגל בכלל קיימת. המוח איבד אותה, בעוד שבאופן פיזי היא נשארה במקומה. האורתופדים שטיפלו בו עסקו בעיקר בעבודת הנגרות של תיקון הרגל השבורה, אבל התעלמו לחלוטין מתלונותיו על אובדן תחושת המציאות. זה לא התחום שלהם, זה כבר קשור לפסיכולוגים.

המסע המנטלי והמחקרי שעבר סאקס בחיפוש אחר הרגל האבודה הוליד ספר מרתק, בעיקר בזכות היכולת שלו ליצור הקשרים תרבותיים מחוץ לעולם הרפואה – ספרות, אמנות, פילוסופיה, דת ומיסטיקה.

סאקס העיד על עצמו שהוא מספר סיפורים בטבעו. זה סוד קסמו, אבל אולי בגלל זה יש בו גם נטייה לטרחנות וארכנות מסוימת. הטקסט מנומר בכמות מבהילה של סימני שאלה, סימני קריאה, שלוש נקודות ושוב סימני קריאה. אבל למרות שאפשר היה לקצר הכל בשליש, ולמרות שהתנודות הקיצוניות בין תהומות הייאוש לאופטימיות עליזה נוסח פוליאנה מעייפות לעתים, משהו מההתלהבות הסוחפת והתשוקה הבסיסית לחיים עובר החוצה.

נדיר למצוא כל כך הרבה יופי, כאב וכוח במקום אחד. החיבור בין שירי יונה וולך לציורים של אביבה אורי הוא גאוני. בכל אחת מהן יש משהו פראי ומפואר, מגרה ומכושף. יונה וולך ציירה במילים, אביבה אורי עשתה מהציור שירה.

הן לא הכירו זו את זו בחייהן, למרות שידעו אחת על קיומה של השניה. מי שחיברה ביניהן לאחר מותן היא הלית ישורון, משוררת ויוצרת בזכות עצמה. כנראה שמשהו באנרגיות החזקות של שתיהן הביא אותה ליצור את החיבור בין וולך לאורי בספר "הפנים היו הפשטה". אחרי שהחיבור נוצר, נראה כאילו הוא היה שם מאז ומעולם.

מישהו אמר פעם שאמנות טובה היא זאת שגורמת גם לך לרצות ליצור משהו. השירים של יונה וולך הם כאלה. אף פעם לא משעמם לקרוא אותם. וולך שיחקה במילים כמו ילדה. היא המציאה והרכיבה מילים חדשות, יצורי כלאיים, קודים פרטיים. כל כמה שנים מישהו מגלה אותם מחדש. המוזיקליות של השפה, הקצב והשילוב של דיוק ועירפול מושכים הרבה מוזיקאים להלחין אותם – כמה מהלחנים היפים ביותר במוזיקה העברית נכתבו לשירים שלה.

ההפתעה הגדולה בספר הם הציורים של אביבה אורי. זאת הזדמנות נדירה לראות מבחר מייצג מהעבודות שלה, שנאספו ממקומות שונים - רישומים, אקוורלים וציורים גדולים, רובם מופיעים בספר בפעם הראשונה.

הטקסט מכיל פרטים מהעלילה

אשה מזדקנת מגיעה לפריז לבד ומשתכנת במלון זול. זאת התחנה האחרונה שלה. פריז עוד זוכרת אותה צעירה, יפה, אופטימית, אוהבת. שום דבר מכל זה לא נשאר לה כעת. יש לה קצת כסף, בדיוק מספיק כדי לקנות הרבה אלכוהול זול ולהשתכר שם למוות. היא בודדה, מותשת, מלאה בדמעות שאי אפשר כבר לבכות. כל פינה בפריז מזכירה לה את האישה האחרת, מי שהיתה פעם. המבטים הזרים מכאיבים לה. היא יודעת בדיוק איך היא נראית, מנחשת בדיוק מה חושבים עליה. אנשים מתלחשים סביבה ואפילו לא טורחים להסתיר את זה ממנה. הם מזכירים לה עדת צבועים. היא שונאת את עצמה ואת המין האנושי.

כל יום הוא מאמץ עילאי. היא מתכננת את הימים בקפידה, כך שלא יהיו בהם רגעים בהם תיאלץ לחשוב. היא יודעת בדיוק איפה תשתה את הקפה של הבוקר, איפה תאכל צהרים, איפה תשתה את המשקה של אחר הצהרים, איפה תשתכר עד אובדן הכרה בלילה. אשה טרוטת עיניים שנכנסת לבד למסעדה ומזמינה לעצמה משקה זו תופעה חריגה בפריז – אפילו אם זו אשה אנגליה. היא יודעת את זה, אבל כבר אין לה כוח להטריד את עצמה במה שיחשבו. היא מעבר לזה, נושמת את נשימותיה האחרונות. היא משתדלת לשקוע בשקט, בלי להטריד אף אחד, אבל החיים מושכים אותה אליהם נגד רצונה, וכמו טובעת מפרפרת היא מתפתה לעלות לרגע למעלה, לנשום שוב.

ג'ין ריס נולדה באי דומיניקה שבקריביים, וסיימה את חייה כזקנה בודדה ומוזנחת בעיירה נידחת באנגליה. לפני כן היו לה חיים הוללים בפריז, אמסטרדם ולונדון, ושרידי ימי הזוהר האלה מבצבצים גם ב"בוקר טוב, חצות". היא התחתנה והתגרשה פעמיים, כתבה ארבעה רומאנים וקובץ סיפורים קצרים וניהלה רומן מתוקשר עם הסופר פורד מאדוקס פורד. אחרי ש"בוקר טוב חצות" התפרסם ב - 1936, היא נעלמה. חשבו שהתאבדה, מה שלא היה רחוק מהאמת. מכורה לאלכוהול, אומללה ובודדה, ריס העבירה עשרים שנה בעוני ועליבות. רק ב – 1958, אחרי ש"בוקר טוב, חצות" עובד לדרמת טלוויזיה של ה – BBC, היא שבה לתודעה הציבורית ולכתיבה.

ב – 1966 פרסמה ריס את "ים סאראגאסו הרחב", אחד הספרים הכי עצובים, קורעים וחונקי גרון שקראתי מימי. הספר הוא תשובה פמיניסטית ל"ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה: מי שזוכר את אשתו המשוגעת של מר רוצ'סטר, אותה דמות מפחידה שכלואה בעליית הגג ושורפת את הטירה בהתקף טירוף, יגלה אותה מחדש ב"ים סאראגאסו הרחב". ריס נותנת לאשה המשוגעת מעליית הגג להתבטא, ויש לה הרבה מה לומר. באחד הספרים העצובים שנכתבו אי פעם ביקורת על אנגליה הקולוניאליסטית, על האכזריות האנושית, על האדם הלבן והשתלטנות הגברית.

ריס היתה שם, את הדיכאון היא מכירה מקרוב. "תמיד כתבתי רק על עצמי", היא אמרה, אבל הגיבורות שלה מצליחות לפרוץ אל מעבר לעולמה הצר כעולם נמלה. ספריה נכללים כיום ברשימת הספרים המודרנים החשובים של המאה העשרים. חוץ מהעצמה הרגשית המוחצת שלהם, יש בהם גאוניות של שפה רעננה, מבנה אינטליגנטי והומור, שרק המיואשים באמת יכולים ליצור.