למאטיס יש את השמש בבטן והיא עומדת להתפוצץ, מאשמה, עייפות ומקנאה, בגברים שפילגשתו שוכבת עמם כדי לעורר את חמתו. אבל כיצד הוא יכול להתלונן כשגם הוא חוטא לאשתו בדרכו הנלוזה.

ריבי, צעירה תל-אביבית, הופכת מחוזרת על-ידי יגאל, מרצה בטכניון, איש נשוי שגילו כפול מגילה.
תחילה איננה נעתרת (ולא משום שאינה רוצה), אך די במהרה מוצאת עצמה במרכזו של סיפור אהבה עוצמתי ומהפנט, המהול בתשוקה, הומור ושבר, כזה שבחוקי הפורמט, לא יכול היה להסתיים אחרת.

ריבי, בת להורים גרושים (אב שנטש את אמה המתעלה עליה ביופיה), מוצאת ביגאל גואל הגורם לה להבין את ערכה, את יופיה ואת יכולתה לאהוב ולהיות נאהבת.

מדובר למעשה בממואר בו ריבי מסרבת לקבל את התפקיד המשני, של הפילגש, אלא לוקחת לידיה את תפקיד הראשי בקורות חייה הרומנטיים והפרטיים (בניגוד אולי לאופן בו התקיימו במציאות). ריבי כותבת אודות יחסיה עם יגאל, הנפרשים כהגדרה על פני שלוש יבשות, תוך אזכור יצירות אומנות מונומנטליות המככבות גם בשמות הפרקים והיצירה.

בהתמסרות הטוטאלית ובכנות הפוצעת, הספר הזכיר לי מעט את "קופסה שחורה" (עמוס עוז).
מידת האותנטיות והדיוק, מחייבות לתחושתי אי-אילו יסודות אוטוביוגרפיים שביקשה קציר להקדיש לאהובה.

יש סופרים בעלי יכולת תיאורית שאי אפשר אלא להתפעל ממנה, ובמקרה שלי, גם לקנא. קציר מדמה לעצמה עולם ומצליחה לתארו בפרטי-פרטים ששואבים את הקורא המסור והסבלני פנימה. תיאוריה האירוטיים פיוטיים ומדויקים להפליא, כאילו חוותה מיניות כבת לשני המינים.

פתיח הספר מרמז על סופו. אשתו של יגאל, כל כך נעדרה מתחילת הסיפור שהתחלתי לתהות האם לא נפטרה, הומצאה או שקשורה איכשהו לדמות הראשית.

הדורות משתקפים זה בזה, וכמוהם ההעברה הבין-דורית. משולש האהבה של ריבי, מקביל וכמעט נושק למשולש האהבה של אמה, מבלי שבכלל ידעה.
מוטיב חוזר טרגי מאפיין את היצירה – אף דמות לא מוצאת עצמה עם בחיר לבה, לא הדמויות הראשיות (ריבי ויגאל) ולא המשניות (כרמלה, תחיה, עמנואל, גולדן וגליה).

קציר מקבילה בין גורל הקשר האסור לגורל האם, בו ניתן להעלים עין, עד שבסוף זה נגלה, מתפשט ומכלה אותך.

ספר פילוסופי, שמעבר לעיסוק השחוק באהבה, עוסק גם במשמעות החיים, במוות ובפרידה.

יצירה מתוחכמת ומפעימה,
מופת של חמישה כוכבים.

"כי איך תצליח אי פעם ללמוד כל מה שצריך לדעת בשביל להיות מבוגר, הרי הכל נשמע מסובך כל כך ובעיקר משעמם".

חזרתי אליכם. כבר חשבתי שזה לא יקרה. אבל בסוף תמיד גם אחרי ההפוגות אני כאן.
לא נכנסתי לאתר ולא כתבתי ביקורת במשך שלושה חודשים. כל המשאבים שלי הושקעו בחיפושים אחר הדירה החדשה שלנו בתל אביב. לא הצלחתי ולו לרגע אחד להתמקד במשהו אחר. כל רגע רעננתי את עמוד הפייסבוק כדי לקבל עדכונים על דירות שמתפנות, כניסה אובססיבית ובלתי פוסקת לאפליקציית יד 2 וסף ריכוז מאוד מאוד נמוך בכל מה שלא קשור לדירה.

בסוף זה הצליח, אחרי שראינו אינספור דירות, אחרי שעמדנו בתור ל"אודישנים" לקבלת הדירה, אחרי לא מעט אכזבות וציפיות ותל אביב המדהימה שכמה שהיא יפה ככה היא גם מבוקשת וכל דירה שרצינו הייתה כמו מעין יריית פתיחה במלחמה להשגתה. והנה אני כאן, כותבת לכם מדירתי החדשה. עוד קצת ארגזים מסביבי ומעט כאוס במחשבות אבל עשינו זאת. מצאנו דירה והנפש במקום מעט שקט יותר.

בין לבין קראתי את ספרה של קציר כמעט בקושי אך עם התמדה מסוימת שנתנה לי להיאחז במשהו בטוח.

רבקה מתאהבת בגבר נשוי המבוגר ממנה ביותר מעשרים שנים. הרומן האסור מתעצם ומתפתח וחושף בפנינו עולם של סוד ותשוקה. אהבה אמיתית שהיא גם קצת כוזבת, המסופרת מעיניה של רבקה בדיעבד. השניים, רבקה ויגאל, מבינים זה את זו ומתחברים באופן הכי עמוק ורגשי שיש.

ספרה של קציר מתקדם לו לאיטו, ממש כמו החיים עצמם. ואולי זה כי הספר באמת מבוסס על סיפור אמיתי שלה. המאורעות מפורטים מאוד, עד כדי גודש מידע ותיאורים שלא תמיד היו לי רלוונטיים אבל בהחלט הצליחו ליצור עולם שלם. הספר אמנותי להפליא וחושף בפנינו מידע על אמני עבר, תערוכות, ציורים, הצגות, שחקנים ובעצם מה לא. עולם פנימי עשיר של דמויות שניזונות מעולם חיצוני עשיר.

הספר מתחלק לשני חלקים. חציו הראשון גדוש התיאורים שאיטיותו מקשה על חיבור והחצי השני שסיפורו מתקדם פתאום באינטנסיביות ואקטיביות של הדמויות. דמותה של רבקה נהיית מעניינת כי פתאום יש לה מה להפסיד, פתאום הסיפור נצבע בצבעים של רגשות עזים כמו קנאה אהבה ותשוקה.. הרומן בין השניים הופך מאפיזודה משעשעת למשהו רציני אמיתי וכבד משקל, שאליו מצטרפים גם רגשות אשם, תחושות ניכור והחמצה.

אני מרגישה שלא הייתה לי מספיק פניות לספר והייתי עסוקה בסיפורי האישי כך שלא יכולתי לתת מקום כה רב לסיפורו של מישהו אחר. לתחושתי הייתי נהנית ממנו הרבה יותר אם הייתי קוראת בו בתקופה אחרת. זה נכון שאומרים שספר צריך לתפוס אותך בזמן הנכון. והזמן הזה הרגיש קצת לא נכון עבורי.

עכשיו מונח על שידת מיטתי החדשה ספר חדש, המסמל עבורי פתיחה חדשה.

בשלב די מוקדם של הקריאה החלה כבר לצוץ במוחי המחשבה כי אני אוחז בידי את ספר המקור המשובח ביותר מבין אלה שקראתי בשנים האחרונות .

גיבורת הספר היא ריבי בתחילת שנות העשרים לחייה (מסכים שאפשר היה להמציא שם מוצלח יותר), סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, חיפאית במקור כמו קציר עצמה – וזו אחת העובדות שכיוונו אותי לתחושה שמדובר במידה כזו או אחרת בספר אוטוביוגרפי. ריבי הוא גם שם כזה עתיק כמו יהודית.

ריבי מחפשת את דרכה בין קשרים מזדמנים עם בני גילה שלא מובילים לשום דבר, לעבודות לא מלהיבות שעוזרות לה להחזיק את הראש מעל המים בעיר הגדולה. את הזמן שנותר לה היא מעבירה בין ביקורים בסינמטק וחנות ספרים ישנה, לניסיונות לכתוב, אך חסר לה הפנאי הנפשי להתמיד במלאכה.

ברגע אחד מתפרץ לחייה יגאל, גבר בן ארבעים ושש. הוא לא גבר מהסוג האתלטי, הוא גבר שמעשן, בעל כרס וזקן מלבין. אולם יש לו כריזמה וקסם אישי בשפע, הבנה עמוקה באמנות וספרות ויכולת לחוש את נפשה של ריבי בדרך שאף אחד לא חש. תחילה הוא לא מעורר בה עניין מיוחד ואף סוג של דחייה. אך ברגע שמשהו משתחרר בה, אהבתה אליו מאבדת כל רסן – היא פרועה, נואשת ותובענית.

יגאל, סבור שראה והרגיש כבר הכל בגילו, אך עם ריבי הוא מצליח לחוות אושר שלא חשב שאפשרי בכלל. הוא נשוי שנים ויש לו בנים...

בנדודיהם בפינותיה של תל אביב, דרך הטיולים המשותפים באיטליה, צרפת, מצרים וספרד, יחד איתם אנו חווים את התשוקה העזה שרק סופרים משובחים מסוגלים להעביר לקוראיהם. הארוטיקה תופסת חלק משמעותי בספר, היצרים מתפרצים כהר געש, אך עמם הכאב והייאוש צורבים כלַבָה חמה את הנפש של הקורא.
אומרים שאהבה אמתית נוגעת באדם אולי פעם בחיים וחלקנו אף לא נזכה בה לעולם. אך כשהיא קורית, הי לופתת את נפשנו עד סוף חיינו. לעתים לא נדירות עלינו להקריב עבורה מכבודנו, ממעמדנו, מאורח חיינו, לוותר על חלק מיקירנו. יותר מדי פעמים כוחות גדולים מאתנו מעורבים במציאות, דילמות קשות מנשוא עורבות לפתחנו... האם להילחם או לוותר? ומה זה בכלל אומר להילחם?

פרט לאהבה היוקדת, הספר עוסק באבדן של אדם יקר ממחלה סופנית. הדיוק של קציר בתיאור ההתמודדות של אדם עם מחלה וקמילתו האיטית לצד התחושות המציפות את יקיריו, מדהים.

יהודית קציר מתגלה כבעלת כשרון נדיר בהכרת ניואנסים מכריעים במצבים אנושיים שונים. הרומן מספק את אחד המסעות המרתקים אל נפשה של אישה מאוהבת וכואבת את אהבתה. הסופרת לא חוסכת שום ממד ביחסים של זוג מאוהב, לרבות החלקים שלרוב לא מדברים עליהם.

העלילה מתרחשת בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת, עם האנשים שעוד ניתן היה לפגוש אז, כאלה שהכירו את חנה רובינא ואלכסנדר פן בצעירותם, החנויות של פעם ובכלל האווירה שלא תחזור עוד בתל אביב וחיפה שהשתנו כל כך מאז. הרומן מאוד רלוונטי, אך התרחשותו בימים שלפני העידן הדיגיטלי, בהם לדברים רבים הייתה משמעות יתרה, מוסיפה לו חן נוסף.

הספר בנוי בצורה מיוחדת. ריבי כותבת מעין רומן על עצמה. היא חווה את הכל מחדש דרך הכתיבה והמציאות כאילו מתנדנדת בין עבר להווה, בין היזכרות לחוויה עצמה.

הכתיבה של קציר פשוט מענגת, העברית עשירה אך נגישה, ציורית, אך לא מתייפייפת.
עוד רבות ניתן לכתוב על הספר הנהדר הזה. נדיר שאני משתמש בביטוי "ספר חובה", אך במקרה הזה אני שלם לגמרי עמו.

סיפור אהבה עם שתי פרידות, פרידה מאהוב ופרידה מאם. אם, אמה של ריבי, המתה מה"מחלה", ואהוב, מרצה באוניברסיטה בן 47, כשריבי עצמה בת 23. האהבה, אהבה משכרת, בולעת, טוטאלית. הסיכוי שתחזיק אפסי משום שיגאל האהוב נשוי ואינו מוכן להיפרד בעיקר בגלל הבן הקטן, שהוא אוהב אהבת נפש.
אבל לא הפרידה מהאם ולא הפרידה מהאהוב והאהבה הגדולה הם גיבורי הספר, גם לא ממש המספרת. הגיבורה הגדולה היא השפה. יהודית קציר מתגלה כאשף של ממש. בניגוד לכותבים צעירים, המלהטטים בשפה ולא ממש יוצרים סיפור או מרתקים בכתיבתם, קציר גם לשה, משטחת, קורצת עיגולים ואופה עוגיות מהממות. השפה פרי ידה היא כזו שבא לקרוא עוד ועוד, עולם הדימויים עשיר עד כדי כך, שאנו חושבים איך לא חשבנו על זה קודם.
כותבים משובחים ניכרים בכתיבתם המשובחת. זה ברור. קציר היא כותבת משובחת, לעיתים יתר על המידה. היא מרבה לנקד, מקפידה על ניים דרופינג עד זרא, לעיתים נופלת קורבן להקפדה לא מובנת שלה: איך הפך גרפונקל מהסיימון לגרפינקל? איך הפך המונז'ואיק המוזיקלי למונחויץ' חצצי?
אבל שלא תהיה כאן טעות. אין כותבים במקור רבים כמוה. זו לא שפה עגנונית ולא ביאליקית. זו שפה חיה, דוהרת, מרתקת, מענגת, תנו רק עוד ועוד מזה, והסיפור משני לגמרי.
ומה הסיפור? סיפור אהבה מאוחרת ניצת בלבו של יגאל והוא נבלע לגמרי בסטודנטית, לא ממש סטודנטית שלו, ריבי. הם נוסעים שוב ושוב לחו"ל, מתענגים על שכיות החמדה של אירופה ונדמה שהנה סיר ומכסה מושלמים. לא ברור מה גורם לפרידה, אהבת הבן הרי רק תרוץ. אבל זה קורה משום שאהבה מכלה היא אהבה שורפת, מאכלת, מעוורת.
ומשהו על הספריה החדשה ומנחם פרי: אי אפשר לשבוע מלהזהיר את הקורא המצוי, שלא לקרוא את הכריכה מאחור, משום שזה ממש לא רצוי. פרי מגלה הכל, מוסיף פרשנות מיותרת ומייגעת וחושב שאם הוא בעל ההוצאה לאור, מותר לו. מאחר ואנחנו רוצים לקרוא, נקרא את הספר ונמנע לגמרי מלהתייחס אליו ואל המנהג המגונה של הוספת יו''ד למישחק, מינהג וכו'.
המנון לשפה העברית.

בשורות הראשונות של הספר יהודית קציר פורסת את כל הקלפים על השולחן. הגיבורים – ריבי שנהר ויגאל ליברמן, העלילה – סיפור אהבתם העוצמתי, וגם את הסוף יהודית חושפת כבר בשורות הראשונות.

הרומן הראשון של יהודית קציר (קדם לו "סוגרים את הים" שהוא אסופה של נובלות) נכתב מנקודת מבט רטרוספקטיבית של ריבי על סיפור אהבתה ליגאל המבוגר ממנה בשני עשורים. סיפור אהבה גדול, קשה, מכאיב, כמו רוב סיפורי האהבה. "בהתחלה אינה אוהבת אותו. אחר - כך היא אוהב יותר מדי. הם נוסעים, הם חוזרים, הם נפרדים. היא אינה יכולה לשכוח אותו".
הייחודיות של הספר היא לא בסיפור האהבה, כל ספר שני עוסק בה, ולא בחריגות של מושאי האהבה (אישה צעירה וגבר מבוגר), כל ספר שני העוסק באהבה עוסק במושאים שכאלה או בדומיהם. הכתיבה היא הייחודית. כתיבה מלאת עוצמה, דימויים, פראות צבעונית מאוד ונוטפת, מלאת פרטים והתפתלויות, כתיבה כאובה שמעבירה את הגעגוע היטב את הסחף הרגשי, את חדרי הנפש ואת הניסיון לשמר את הזיכרון הגווע. אלא שכדאי גם לומר שיש בה, בכתיבה הזו, משהו מאוד עמוס ודחוס לפעמים, שלא מתאים לכל תקופה, ולכל קורא. זה משהו שצריך לקחת בחשבון.
הספר נודד בעיקר בין חיפה לתל אביב, ומלבד את האנשים, הספר מתאר היטב את שתי הערים הללו, בעיקר באזורים הבורגניים והנקיים שבהם, ובזה קציר לא חורגת מעולמה שלה. זאת תוך כדי גיחות ותיאורים עזים וחושניים של פריז ורומא ואפילו מצרים.

זה הספר השני שאת רובו לא קראתי אלא שמעתי, בדרכים, בריצות, ובזמנים "מתים" מבחינת אפשרויות הקריאה, מלבד את הסוף שקראתי מתוך הכתב. חלקים מהקריאה מזכירים לי נופים ומקומות שעברתי בהם בזמן השמיעה, ומאחר וזה לא ספר קליל או ספר מתח לטיסה שנקרא ובדרך כלל לא משאיר כל חותם, מעסיקה אותי השאלה אם חווית הקריאה והשמיעה היא זהה בהקשר הזה או שהייתי חווה את הספר אחרת אם הייתי קורא אותו. שאלה פתוחה.

ניכר בסיפור שיהודית כותבת את עצמה, יש כנראה לא מעט יסודות אוטוביוגרפיים, במקומות, בחוויות, בספרים שהיא אוהבת, ביצירות האמנות והקולנוע שנזכרים בספר, ניכר שאלו מבטאים את עולמה שלה. גם היחסים שלה עם הוריה, עם העבר שלה, עם מות אימה, באים מאוד לידי ביטוי. הכתיבה טובה כי היא מנסה ואף עולה בידה לשקף את הנפש, לבטא את הפנים, את הכאב, ולהניח על הנייר את הגעגוע ואת הזיכרון. נראה שהיא מצליחה לבטא היטב את הרצון הבלתי אפשרי להיגאל, כשמו של האהוב, בסיפור אהבה גדול אך בלתי אפשרי.

"עכשיו אני יודעת, שיש אהבות שמתקיימות כל החיים, וגם הסיפור שלנו ייגמר רק כשאחד מאתנו ימות, לא, רק כששנינו נמות, ואולי אפילו אז לא, כי אני בטח אכתוב אותו פעם, יש דברים שאסור שיישכחו, ומה עוד נשאר לי כשהכל מתפורר, וגם אם אתה לא תהיה בדיוק אתה, בסיפור הזה שלי, ואני לא אהיה בדיוק אני, והמלים והמעשים יהיו אחרים – הפעימה ההיא תהיה אותה הפעימה".

כשחזרה מהאוניברסיטה יום אחד והמרפסת שלה הייתה מלאה בבלונים תהתה איך הוא כזה גבר מבוגר טיפס עד למעלה עם כרס וקשר את חייו בשלה בהרבה צבעים נדירים. המחוות הללו שיקשקו לה את הלב ביותר ממובן אחד.

"אז בעוד שלושים שנה, כשתבואי לבקר אותי במחלקה הגרייאטרית - אני אהיה זקן סנילי מזיל ריר בכיסא גלגלים, ואת עוד תהיי חתיכה עסיסית בת 50 – תזכירי לי, שברגע הזה, עם השמש והיין ןהאוכל הטוב והפנים היפות שלך מולי, הייתי מאושר."

אני לא שופטת , לא מצדיקה או סוקלת. ולכן לא אוכל לשפוט איש, גם לא את הדמויות שאני קוראת עליהן. אני חושבת שבסופו של יום הנאמנות לעצמך היא הגדולה מכולן. אם אתה מסתדר עם עצמך והכוונה לא להחליק קמטים או לעשות עבודה של שכנוע עצמי . אלא ממש דיבור אחד בכל הרבדים. אז הטוב והרע המדובר והמוסריות של תקופה , דור , או האנושות כולה היא בהחלט לא שחור לבן למרות היותה חקוקה באבן. הסיפורים הללו ברובן נגמרים רע, אולי הטעם טוב, אך הם מריחים רע.
האושר המדובר לכאורה קצוב מאוד. מפח הנפש הוא גדול שבעתיים כי הרי הוא לא יהיה שלה אף פעם, הוא של אישה אחרת בבית אחר עם ילד אחר . ואולי הוא שלה רק ברומא או פירנציה...אולי בדקות כשהיא נחה על כתפו ברוך בפריז מול איזה גלריה , המחוות שלו גרמו ללב שלה לדהור.

הספר המורכב והרגיש הזה שכתוב בידי אמנית, יוצרת אדירה חובק רומן/סיפור אהבה בין בחורה צעירה לגבר מבוגר ממנה בעשרים וחמש שנה. ההגיגים בספר הם של דורות ישנים עם הרבה אידיש ואורחות חיים של פעם... יש פה דיאלוג בין תקופה ישנה לתקופה ולדור של היום.

לאוהבי האמנות שביננו הספר הוא מעדן, מתוארים פה רשימות מכובדות של גדולי הדור, פילוסופים והיסטוריונים, פסלים סופרים ציירים משוררים. הם שזורים בין הדפים והשורות כקישוט מכובד, יש ציטטות וסיפורים חכמים שיגאל אסף בחייו ובזה הוא משקה את ריבי אהובתו הצעירה ששותה ואוכלת בשקיקה מילותיו שמהולות ברוך אין סופי אליה.
"הם היו כמו שני מיתרים דרוכים, מקשיבים זה לזה בהכי הקשבה שאפשר, רועדים בהכי רעד, החמלה האינסופית, האלימות הכבושה, מחטים מלובנים אורבות באישונים ללכוד את הפרפור שלי, את רגע המעוף, לוחש לי, בואי, בואי, ואני פותחת עצמי הכי שאפשר לא משאירה לעצמי דבר..."

היא נתנה לו הכל , את התום שלה כשפתחה את החלון במלון בפאריס, את סאן ז'רמאן או דמעות על הנילוס במצרים. את ההשתוממות מגודל הפירמידות .
הם חלמו לנסוע לפינלנד של גסטא ברלינג. לספרד של המינגווי. לדבלין של ג'וייס , לג'פרסון של פוקנר. לוונציה של תומאס מאן. לסיאם של אן . למוסקווה של השטן...
חלמו בהקיץ ביחד או לחוד ואהבו מאוד.

. אמא של ריבי באחד מרגעיה האחרונים אמרה לה.
"אל תסכימי להיות החצר האחורית של אף גבר, לא חשוב כמה נהדר הוא ייראה לך, תלחמי עליו או שתוותרי, רק אל תסכימי להיות איזה סימטה צדדית".
המשפט הזה מסכם בקצרה תובנה בהירה וצלולה עד מאוד.

קראתי לאט ובשקיקה יש המון בספר מלבד רומן עלילה דפים ומילים. יש גם גיחוך וצחוקים עד להתפקע, יש רגישות ואמפטיה, יש כעס על הדרך אך הבנה למה ואיך. זהו ספר שני של קציר ועדיין לא שבעתי ממנה.

מה זה-מה זה-מה זה??!! יכול להיות שקראתי עכשיו את הספר הישראלי הכי טוב בעולם??!! טוב נו אסייג קצת: עד לפני כמה שנים (5 בערך) המזון הספרותי שלי היה מורכב מפנטזיה, מדע בדיוני ופנטזיה (ועוד פנטזיה ועוד פנטזיה ועוד ועוד)(קראתי גם קומיקס ורומנים גרפים). קראתי כמעט את כל מה שהיה לז'אנרים האלה להציע (כולל את 28 הכרכים של 'מחזור כישור הזמן' ואת "עשרת כרכי אמבר" הנהדרים, את אסימוב, היינליין ופיליפ ק' דיק אהובי (מי שלא קרא את The Exegesis המטורף הזה שלא ילך יספר שהוא קרא מדע בדיוני) ככה ששאר הסוגות הספרותיות לא זכו לתשומת לב שלי (או להודאה בקיומם). היום משבגרתי והתפתחתי ובעזרת ידידים ואהובים אני נפתחת לעולמות חדשים, אז כשאני אומרת בהתלהבות "יש מצב שקראתי עכשיו את הספר הישראלי הכי טוב בעולם??!!" אני בעצם אומרת: קראתי איזה עשרה, חמישה עשר ספרים ישראלים (כולל איזה ספר של נעמי רגן...אמא שלי המליצה...) וזה הכי טוב ביניהם.
מה זה טוב... מעולה!!. איך שנהניתי והתרגשתי וכאבתי, איך שהתחברתי לריבי שהתאהבה בגבר נשוי בגיל כפול מגילה יגאל הפרופ' המפוזר והשרמנטי ששבה את ליבה ולימד אותה שאהבה זה משהו שקיים במציאות ולא רק בסרטים, כי אחרי שריבי תתחתן (לא עם יגאל) ותסתובב בתל אביב עם העגלה של התינוקת שלה היא תיזכר שפעם היא באמת אהבה! אבל זה נכון שהסיפור הזה נכתב והוסרט מיליון פעמים (כל סרט כלשהו של וודי אלן) "סיפור בנאלי אתם אומרים", אבל יהודית קציר עושה את זה הכי טוב שקראתי עד עכשיו. איזו שפה יפה, איזה תאורים מושלמים ("והם יצאו אל הגשם שהתחיל בינתיים, מליוני מיתרי בדולח שתמכו בעננים הכבדים") ומשפטים לחיים שלוקחים אותם לכל החיים ("לא כל מי שלועג לכבלים גם משתחרר מהם").
ריבי הטובה והיפה מתפתחת במהלך סיפור האהבה המרגש הזה. היא תטייל עם יגאל בפריז, מצרים וברצלונה היא תדמיין אותם יחד נשואים עם ילד, היא תחפש זוגות דומים בטיולים שלהם, היא תבקש לראות את הפנים של יגאל רטובים אחרי שהוא יורד לה. אבל לרגע היא לא תתפכח מהסיפור הזה גם אחרי שהם ייפרדו ואמה שלה תמות מסרטן בגלל שהאהבה לפי ריבי היא אלמותית (יתכן שזה בעצם סיפור פנטזיה?) ויגאל הוא דמות מהחלום, גם אבא גם מאהב גם ילד (לא סתם הוא מרוחק קצת בספר). הסוף של הספר עצוב, אבל גם הסוף של הסרט 'זיל וז'ים' עצוב. "איך סיפור כזה יכול להיגמר בהפי אנד?" (ציטוט של א' אהובי)
רגע אקח נשימה...אלה היו מחשבות ורעיונות שזרקתי על המסך ולא כל כך ערכתי. אני עדיין בסערת רגשות מהספר. אני ממליצה עליו מאוד ואשמח לעוד המלצות בכיוון הזה. מה שכן: לי יש תקווה שסיפור כזה יכול להיגמר בהפי אנד, אבל אתם בטח תגידו- איזה תמימה הילדה הזאת!

האומץ לחיות את הרגע

היא המתינה בחוץ ולעתים בחשכה לסיום הרצאתו, למרות שלא הייתה שייכת לקורס, יהודי אירופה בשלהי המאה ה-19. היא הייתה סטודנטית, צעירה וחיוורת פנים, ששערה הצהוב גלש למותניה. הוא היה המרצה, עטור זקן עם משקפי קרן שחורות ונוקשות, שמרן כמי שהגיח להווה מתקופת הרצאתו. היא כתבה שירים וטענה שעוד מעט תתפרסם, בקשה לחוות חיים סוערים, לעתים כאלה שהם בלתי אפשריים, כחומרי גלם ליצירתה. מה היא מצאה בו, חשבתי ביני לבין עצמי, בחיזור שעל פניו נראה חיבור בלתי אפשרי, בין אדם שגילו היה כפול משלה, שהיה יכול להיות אביה, לבינה, צעירה ספק נערה, שהייתה שילוב משונה של אנרכיסטית והיפית, שנהגה להצמיד מידי פעם פרחים לשערה.

פעם אחת אזרתי אומץ, תכונה שכלל לא הייתה אופיינית לי, פניתי אליה ואמרתי, רותם היפה, מדוע את מתעניינת בעבר, אני מציע לך את העתיד. היא לרגע הפנתה את מבטה לאחור ואמרה, בוא עלה על רכבי, אקח אותך ליעדך. ישבנו על ספסל בגינה אפלולית בעירי, היא ציטטה לי משירתה, ואני ניסיתי להרשים אותה בחיי הרומאים וברלוונטיות שלהם להווה, לעתים התחבקנו, ולאחר זמן לא רב, היא הביטה אל תוך עיני ואמרה לי ברציניות קרה וחותכת, במילים שנשמעו כשורה אחרונה של אחד משיריה, ההווה שלך לא משהו, לגבי העתיד אני ממש חושבת שלא.

למרות שחלפו שנים, את הרגעים ההם אני לא יכול לשכוח. בעבר חיפשתי בשירתה שהייתה כמעט מחתרתית, את עצמי מהדהד במילותיה, מנסה להבין את גן העדן שמעולם לא הייתי חלק ממנו.

רותם חזרה אלי כזיכרון חד, בשעה שקראתי את ספרה של יהודית קציר, למאטיס יש את השמש בבטן, המספר על ריבי, סטודנטית צעירה, המתחבטת בראשית כתיבתה המהוססת, ומתאהבת ביגאל, מרצה המבוגר ממנה, כמעט כפול מגילה, נמוך עם ציצים של אישה, נשוי העוסק במתמטיקה, באמנות ותרבויות העבר, אך יחד עם הצד המואר של חייו, יש בו צד אחר אפל ונסתר.

הרגשתי שסיפורה של יהודית קציר בו נשזרו פרטים ביוגרפים מחייה, הוא כל כך מוחשי ונוגע שלבטח היא חוותה באופן אישי, סיפור אהבה בלתי אפשרי, שמצד אחד הוא טוטאלי ונידון לזמן קצוב, ומצד שני הוא על זמני, כזיכרון מופלא אותו אנו נושאים לכל שארית חיינו.

קציר מנסה להתמודד עם שאלה נצחית, מהי אהבה וחברות בין גבר לאישה, המרחבים והתחושות ששתי ההגדרות, הסותרות והמבלבלות, או המשלימות האחת את השנייה יוצרות, במנעד אין סופי של רגשות, בהן מעורבים מושגים, כאהבה המגששת את עצמה, קנאה והאנטומיה של דעיכת האהבה אל מותה, מחזור חיים בלתי נמנע, כשמש בוערת שזמנה נקצב מראש לכלות את עצמה.

ספרה של קציר, הפתיע אותי בדמיונו לגברת דלאווי של וירג'יניה וולף. קציר מתכתבת עם וולף באופן שמרגיש שהיא לקחה רעיונות רבים ממנה אל תוך ספרה, בנושאים כזהות מינית לא ברורה, באפשרות שנשים וגברים יכולים לאהוב את שני המינים, בכתיבה נשית מובהקת המתארת מערכת יחסים בין גבר לאישה. המוות והחיים המופעים בשני הספרים, שלובים האחד בשני. שינויים תקופתיים, אותם חווים גיבורי העלילה. אלו חלקם של הדברים בהם מתקיים דמיון בין שני הספרים.

יהודית קציר משתמשת בדימוי המינוטאור של בנימין תמוז, שהוא פעם אחת שור בזירה ופעם אחרת מפלצת מהמיתוס היווני, דימוי המופיע בסדרת תחרטים של פיקסו. תמוז פירש את המינוטאור כאהוב הגוסס בזירה. קציר נטלה את המוטיב לתיאור יגאל אהובה של ריבי, את אישיותו האפלה והאלימה, ולתיאור מערכת יחסים שהיא נואשת כמו מפלצת הגוועת אל מותה.

השימוש של קציר ברעיונית סופרים אחרים, לא פגע בחוויית הקריאה שלי והערכתי אליה כיוצרת מקורית. קציר משתמשת בסמלי תרבות ידועים כהשראה ועוגנים ליצירתה, היא מאזכרת ומפתחת אותם בצורה מעניינת ונותנת להם פרשנות וביטוי יפה משלה.

בניגוד לוולף שספרה נכתב בערפול מסוים, ההולם ערפל לונדוני, הרי שקציר כותבת, במשפטים בהירים וחדים, מדויקים ופולחים הרלוונטיים לחיינו, המזכירים שמש ים תכונית בוהקת וחורכת, זאת ששימשה השראה לאימפרסיוניסטים כמאטיס, שביטאו רגשות חמים ומתפוצצים. כך קציר תארה רגשות, שנגעו בי בעוצמה, הרגשתי מסתחרר בעקבות אהבה סוחפת והורסת, חוותי את כאב גסיסת אם אהובה ברגעיה האחרונים, הרגשתי בשפל אהבה דועכת, אך יחד עם רגעים כואבים ומשפילים, חוותי רגעים יפים של אנושיות, חמלה, תיקווה והתחלה חדשה.

קציר נוגעת בנופים ישראלים, מעוררי געגועים, ברחוב פנורמה בחיפה, באופן שהיא מתכתבת עם שירו של חיים חפר, "יש בחיפה חתיכה, היא גרה ברחוב פנורמה", בו התגוררה אימא של ריבי שדמתה לשחקנית והנסיכה גרייס קלי. קציר מצרפת לספרה נופים ודימויים אירופיים רבים, את אגתה כריסטי, במוות על הנילוס, מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, את וונוס של בוטיצ'לי כביטוי לתשוקה ויופי, ועוד רבים אחרים המתקשרים היטב לעלילה. יש לקציר שפה נפלאה, ומשפטים המגדרים במדויק מצבים אנושיים, שהותירו אותי פעור פה לחוויית הניסוח והכתיבה של ספרה.

אחת מהגדרותיה של קציר את החיים כזמניים, היא באמצעות ציטוט של פרוסט, "גני העדן האמתיים הם הגנים שאבדנו". (181), משפט שגרם לי לחשוב על רותם הסטודנטית שהפכה למשוררת ידועה ועלי ששקעתי לאנונימיות ולהבין שאצל שנינו, החיים מורכבים משברי חלומות ושברי זיכרונות, אנחנו מבטים אליהם ומספרים אותם, דרך הפרשנות שאנחנו מעניקים להם, כל אחד בדרכו שלו.

יש נתון בולט ביצירות של מאטיס - שילוב של צבעים עזים מנוגדים: כחול ואדום וצהוב. כתום וירוק וחום. כתמים של קשת הצבעים כולה כמעט בלי גווני ביניים. כל אלו ביחד. צבעים עזים בשילוב לא הרמוני קלאסי. ובציורי דמויות של מאטיס - או כאן בולט מצג חוזר של בדידות.
אז הבנתי למה מאטיס עם השמש בבטן: הסיפור משלב חיבורים של ניגודי כמעט מכל הקשת ניגודים עזים: ריבי (שמספרת את רוב הסיפור מנקודת מבטה בגוף ראשון), צעירה בת 23 מחיפה שעברה תל אביבה, סטודנטית למדעי הרוח משהו, רווקה חיה בגפה, נאה ואסתטית (בעיני תיאורה), גם מלצרית ערב בבר, ודי בודדה. מנהלת רומן סוער שהיא נאמנה לו מבחינתה עם יגאל, בין 47 מתל אביב שעובד בחיפה, מלמד מתימטיקה, נשוי + ילד, נמוך מכריס לא מקריח ושלוך באופיו והופעתו (בעיני תיאורה), מוצא מפלט בערבים בשתייה ודי בודד. הבנתם היכן נפגשו.
נמשיך - גולדן, בעל חנות ספרים מיושנת ומאובקת ולא מתחדשת ובזה טיבה והחן שלה, מרבית נכנסיה מכרים של גולדן המחפשים שיחה על קפה שחור וייחוד מאובק. גולדן מבוגר המחפש להתחבר אל קוראים צעירים ואיטנטלקטואלים כאיש שיחה. איש די אדיש, זורם מיום ליום פותח בבוקר, הפסקת צהריים, פותח בארבע שוב וחוזר בכל יום. בתכל'ס עושה כדברי רעייתו - מרים אישה כוחנית וכפייתית שמכתיבה לגולדן את חייו. הוא די בודד. היא די בודדה. בתוך מסגרת החיים השגרתית.
אמה של ריבי גרושה, סוכנת נסיעות ואישה מטופחת, עסוקה בעצמה, קרה ומרוחקת שחיה עם דויד ומתמודדת עם מחלה קשה. ואחותה הדודה תחיה שמשמשת לריבי מעין אמה שנייה או אולי ראשונה אישה שורשית וחמה שעסוקה בלתת בביתה תמצא ריבי דודה מאכילה ומקשיבה ומחבקת ודוד אוהב הניגודים האלו יובילו את ריבי לחפש את תמונות ילדותה.
בליל של כתמים.
וספרים וטיולי וויש פול טינקינג כשריבי מפנטזת מעשי ויגאל משלה אותה לפנטז וחוזר לביתו:
"ניסע לספרד של המינגווי, לדאבלין של ג'ויס"
"לג'פרסון של פוקנר"
לוונציה של תומאס מאן"
למוסקבה של השטן" ועוד.. הבנתם.
והרומן, עיקר הסיפור, אז היגאל הזה מצד אחד שמרן שבין השאר שומר בקנאות על נישואיו מצד שני ההיפך בוגד בלי להתבלבל עם בחורה צעירה כל כך, ובעל היסטוריה כנראה די עשירה בנשים תוך בגידות. עיקר הרומן מתנהל במהלך נסיעות משותפות לחו"ל.

הגעתי לספר אחרי שקראתי ביקורות מחמיאות ומחבקות מאוד. אז ציפיתי - וכגודל הציפיה כך עומק האכזבה.
או.קיי, בסה"כ סתם זה הכול סתם.
עוד סיפור תל אביבי בו דמויות לכאורה לא קשורות שמתחברות בכתמי צבע עזים. והרומן המרכזי - ריבי בהגזמה. בגידה בהגזמה. אובדן האהוב (נו מה..) ואובדן האם (למחלה) והדודה. וגולדן הטוב והמקשיב. בסדר. נחמד. ספר בן 210 עמ' סה"כ שבתכל'ס נמרח לי ונמרח לי, אמנם יש בו תיאורים יפים, ובכל זאת עם זאת... סתם נו. לא מצאתי בו כלום באמת.
חשבתי שיכול היה להיות נחמד מסוג הסיפורים הקצרים אלא שזה נמרח ע"פ ספר שלם.
תיאורי הנסיעות המשותפות לחו"ל ריבי ויגאל - היו לי ארוכים, ארוכים... ארוכים.
ויסלחו לי המתלהבים.