למרות שאהבתי והושפעתי מאד, רוצה להתייסר בשתי הסתייגויות. מי שיהיה לימים חתן פרס נובל לספרות, כותב רומן על רעב ועוני. הוא כותב אותו ב-1890 ימים שבהם אירופה מחפשת את דרכה וצמאה לגבש דעה מול שאלת מעמדות ופרולטריון ושיוויון, רעיון הסוציאליזם מתפשט ברחובות (רעיון נקי עדיין, לא דלק לדיקטטורות), הקוראים מחפשים עזרה לעכל ולבחור את הדרך, מן הסתם, ובכל זאת, הסופר שמקדיש את הטקסט כולו לרעב ולאבטלה ולעוני לא מביע מילה פוליטית או עמדה אידיאולוגית, או רעיון מעורר מחשבה ערכית. אני סקרנית לנחש למה הוא בחר לכתוב גיבור שהעוני אצלו הוא במידה לא מועטה אשמתו שלו, נובע מהאופי הבלתי נסבל ובלתי מתפשר שלו. הגיבור מנסה להציל את עצמו, משוטט בין הרפתקאות יצירתיות ודרמטיות, אבל כנראה היה מציל עצמו אם רק היה אדם נח יותר. כן, הכתיבה על ייסורי רעב חשובה מאד ויפה אבל כשאנשי הרוח באירופה התגייסו לתרום קול ותובנה על זכויות לפרולטריון, היה מעניין לשמוע מקנוט המסון אמירה כלשהי. הסתייגות שניה, אמנם הכתיבה שלו מתפוצצת מכישרון בתיאורים ומחשבות. אבל מדכאת, מעיקה מאד, כמו שחברים כתבו כאן, עצוב באופן שאין לתאר, ראוי להזהיר.

מעניין שאוסקר ווילד, שכותב את ״ממעמקים״ מהמאסר, לא מתאר את ה״חטא״ שבגינו נאסר לשנתיים, לא משתף אותנו במחשבות על אהבה חד-מינית או מתייסר להבין אותה בתוכו, להתעמת עם החברה או עם עצמו. מאחר שאוסקר ווילד בכלל לא התכוון שהטקסט הזה יתפרסם כספר, וכשכן התכוון דאג לדרוש שייצא לאור רק אחרי מותו, דווקא בגלל שלא התכוון, אפשר לקרוא אותו כאן, ערום ואמיתי ומחוספס, זה מרתק ואפילו מכשף. זהו מכתב ארוך לאהובו, מהכלא, שמאשים ומטיח באהוב שבגללו נכלא ובגללו איבד את כל רכושו בהוצאות המשפט. הספר הוא חשבון נפש והזדככות שווילד עובר בדיוק בשיא הצלחתו ומעמדו החברתי, כשהכל מתרסק. זה מצד אחד תיאור מערכת היחסים הרומנטית המזוכיסטית הנצלנית הרעה וההיסטרית (טקסט עמוק וחכם ומאד מיוחד), כלומר רומן פסיכולוגי, ומצד שני, עוד יותר מיוחד, הגות על חיי כל מי שחולם ליצור אמנות, אובססיבי להיות מצפון ואור לקהל שלו, להיות מיוחד ונערץ ובעל משמעות, להיזכר. הנרקסיזם, הסבל, הצער, האובססיביות, הרדידות, הצביעות (של האומן, ושל כל המעמדות החברתיים באנגליה). כשווילד מנסה להיפטר מהמרירות כלפי אהובו ולהבריא מהגאוותנות של עצמו, הטקסט מגיע בעיני לשיאים של תובנות. הוא מחפש את הצניעות, הוא מפחד שליבו הופך אבן, המאסר הופך אותו לעמוק. רק 115 שנה אחרי שנכתב, התפרסמה הגרסא הלא מצונזרת הזו.

״כיכר היהלום״ של מרסה רודורדה הוא ספר מבריק בעיני, מלא עדינות וחוכמה וקסם. אל ״כמה, כמה מלחמה״ שלה באתי בציפייה מיוחדת גם משום שאני אוהבת את סיפורי התקופה בספרד, מלחמת האזרחים האנטי פאשיסטית הולידה ספרים שנצרבו בי. אני אוהבת סיפורי מסע ,בלב הרומן נער מברצלונה, יתום, מכור להרפתקנות, משועמם, בורח מהבית, מצטרף למלחמה, בורח מהמלחמה, ונודד, פוגש בכל פרק דמות אחרת. בכל זאת התאכזבתי, כי אמנם הכל אמור להיות כאן, לדמויות יש סודות, שריטות, צבע מעניין, הן מתמודדות עם אהבה, זוגיות, ובכל זאת, אין מישקל או מטען, נשארת תחושה אקראית, אוויר, רצון לתפוס הכל, בלגן חסר תכלית (לעתים עמוס מידי), שלא מוביל לשיאים, שדמויות בו לעתים שטחיות. בתפאורת המלחמה הזו אין לספר כל אמירה. יש אווירה, זה כן, והכתיבה של מרסה רודורדה זורמת היטב, לכל מי שאוהב את הקול הקטלני.

חסרון אחד, המון יתרונות. אני אוהבת לחוות את ההתבגרות של ג׳ונתן ספרן פויר, להתבגר לצדו כשהוא מפסיק להיות הילד המבטיח המבריק-אך-קיטשי של עולם הספרות והופך למשהו אחר. ״הנני״ אמיץ ומצחיק ואינטליגנטי ועמוק, מלא אמת. ומהמקום שלנו? אני מאד אוהבת להביט דרך עיניו על מה שהוא כיהודי אמריקאי חושב עלינו, הישראלים (כן, קשים, עקשנים, יהירים, חומרניים, אבל לא רק) ויותר מזה לראות דרכו את יהודי ארצות הברית, מה הם חושבים על הדת, על הלאום, על הגורל שלנו, ועל הקהילתיות של עצמן, וחרדות ואינדיבידואליזם. אבל, כשג׳ונתן ספרן פוייר התבגר ותפס אומץ, לא היה באיזור עורך אמיץ שיגיד לו בכנות שעדיף לוותר על חלקים מייגעים מאד וארוכים ומבולבלים (לפחות לעניות דעתי), היה עדיף להדק ולהיות קצת פחות נרקסיסט ומגלומן ככותב. אבל בשורה התחתונה הוא מעורר מחשבה וחכם.

יצירה פמיניסטית, מראה מטרידה לנשמה, מלאת תשוקה, מוכת סבל, רגש אשם, סקסית אבל גם מדייקת את כאב הזיקנה המטריד, את הפחד מחוסר התכלית, את כוחו של הזיכרון, שרק הוא יישאר בלכתנו, אנחנו רק סיפור. שלא כמו ספריה הראשונים של יהודית קציר, הרומן הזה הוא לכאורה הרי אפוס היסטורי, הוא אפילו הסיפור שלנו כעם, ובכל זאת, הקול הרגיש והאמיץ של יהודית קציר ככותבת מלטף את העמודים, המחשבות היפות כל כך שלה, המשתקות. הנישואים לגבר שאיננה אוהבת, החיים בשלישיה, ההורות בתנאים לא תנאים, הנדודים, וכל מה שיש בסיפור הרב-דורי הביוגרפי הזה, הוא הרבה יותר מאשר ״רק״ אפוס היסטורי. ״אולי יום אחד גמלה בך ההכרה שחייך לא היו רק רצף מקרי ושרירותי של אירועים, אלא סיפור – סיפור שהוא שלך, יחיד ומיוחד ואין דומה לו, ועם זאת הוא גם של אחרים, הוא של הארץ הקשה שבה בחרת כמקלט, ובנדודייך על פניה הטרשיות והחוליות הקמת בתים וילדת חמישה ילדים, וכעת שומה עלייך לתת לו, לסיפור, פירוש ופשר ותכלית, ולשמר אותו ולמוסרו הלאה״.
עדיין, ״הנה אני מתחילה״ הוא האהוב עליי מכל ספריה, אבל גם כאן, היא כישרון נדיר ומיוחד בעיני.

רגישותה של יהודית קציר משתקת אותי בכל פעם מחדש, ענוגה ומטרידה. ממרחק הזמן אני שבה אל ׳הנה אני מתחילה׳ ואל ׳מאטיס׳ ומגלה שחיפה מציפה אותי, ממש בסערות כימיות בגוף, מכאיבות ורומנטיות באשמת קציר והדמויות , בזכותן. מלאת תשוקה, ובדידות, חדה ׳מידי׳, היא מדייקת את רגישות הנפש הנשית, מנחמת, לא מתנשאת, לא חוששת להיות קריאה, להיפך, ובעיני היא כותבת בחסד עליון, אשפית מילים ומחשבות. צמאה לכל ספר נוסף שלה. אל תקראו את התקציר.