![למאטיס יש את השמש בבטן - הספריה החדשה #1995 [2] - יהודית קציר](/100x154/bookimages/covers0/4351.jpg "למאטיס יש את השמש בבטן - הספריה החדשה #1995 [2] - יהודית קציר")
ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 27 בספטמבר, 2012
ע"י עתליה
ע"י עתליה
ריבי שנהר מתרצה ומתלווה לגבר מבוגר ממנה, מכריס מעט, שמושיט לה פרח מתוך מכונית רנדומלית, בערב תל-אביבי אחד. מנקודה זו והלאה היא מדברת את סיפורן של רבות וטובות, סיפור שנכתב, חובר, הושר והומחז לא פעם בתולדות ההיסטוריה. על השאלה מדוע אנו בוחרות להתאהב לא פעם דווקא בבלתי-מושג, בתפוס, בנשגב והלא-אפשרי, ריבי אולי מנסה להשיב כאשר היא מנקדת את סיפור אהבתה הגדולה בסיפור חייה - משבר רבע החיים, אמא נערצת, אב שנטש, סיפורי האהבה המשפחתיים העוברים מדור לדור.
את הספר הזה קראתי בתקווה שאמצא בו תשובות לשאלות שעלו בי בעבר. במובן מסויים קיוויתי שריבי הבדיונית, הפורשת את סיפורה מנקודת מבט רטרוספקטיבית ולכאורה מפוקחת, אישה מיושבת הנשואה כבר לאחר, תוכל לספק לי תובנות בנושאים שהכאיבו והטרידו אותי שנים - כיצד אנשים מתאהבים, כיצד הם מתקרבים ומתמזגים, למה הם מתרחקים ויותר מכל, מדוע הם בוחרים לעזוב. ציפיתי לקבל את נקודת המבט שתפיל בתוכי את האסימון שיביא איתו את הפתרון לחידת האהבה הגברית, לצורה בה לעתים היא נראית לי קצרת-ימים והפכפכה ולעתים עזה כמוות, גם כאשר לא נראה שקיים הבדל משמעותי בין שני המקרים.
לא קיבלתי את מה שרציתי מן הספר, להפך. קיבלתי מראה דווקא לאהבה אחרת, יותר מוכרת לי - האהבה הנשית, העמוקה, הבלתי-מתפשרת, שהיא בו-זמנית נואשת אך גם מסרבת להתייאש. יהודית קציר הפליאה לנסח את הסיפור החקוק בתוך רבות כשכתבה את הספר הזה. היא העלתה על הכתב את הפנטזיות העמוקות ביותר שלי ואת החרדות האיומות ביותר שלי בו זמנית והצליחה לעשות זאת בצורה ששבתה אותי לא רק כאישה או כאדם שידע אהבה ושברון-לב, אלא גם כקוראת אובייקטיבית (עד כמה שהצלחתי למלא תפקיד זה). ועל-אף התשובות שלא הגיעו לשאלות שהיו לי לפני קריאת הספר, הסוף הצליח דווקא - בצורה אירונית - לנחם אותי ולהשקיט חלק מן התהיות. אולי זו הקבלה השקטה של ריבי את אובדן אהבתה, אולי זו הנחמה בהבנה שאני לא המשוגעת היחידה בעולם ואולי זו דווקא הטרגדיה עימה ריבי מתמודדת בספר, המעניקה פרופורציות חדשות לסיפור שלה. לא ברור מהו המימד המנחם בסיפור הזה, אך לשמחתי הוא אכן קיים.
"למאטיס יש את השמש בבטן" מומלץ לכל מי שמעוניין בהצצה לסיפור מן החיים. הוא קורה יום-יום מסביבנו ולפעמים גם בתוך כתלי ביתנו, כאשר אהבות נוצרות, מתלקחות ומתנפצות בקול שקט וכל שנותר מהן הוא שאלות מבולבלות המתמוססות לכדי תשובות סובייקטיביות ומשוחדות. בעלילה כמו בחיים, ריבי מספרת את מה שהיא רוצה היתה לזכור ומשמיטה את מה שהשנים והרגש כמעט וגרמו לה לשכוח וכך מעלה על הכתב סיפור אנושי פשוט אך מרתק.
8 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
יעל 93'
(לפני 13 שנים)
לפי מה שהבנתי מריבי, הנחמה נמצאת בעצם מלאכת הכתיבה.
באמצעותה היא יכולה לתעד על הדברים שחוותה בצורת ספירלה; כלומר, המעגליות מאפשרת את שימור הזיכרון בד-בבד עם סגירתו. זו גם נחמה שמעניקה מידה מסויימת של שליטה במאורעות (גם אם היא רק בתוך הראש), תיקון, תהליך של התבגרות והתעצמות אישית ונשית. הערב נפרדתי מהספר, ועל הרקע הזה הקריאה בסקירה שלך מסייעת לי במציאת הספירלה שלי :*)
|
8 הקוראים שאהבו את הביקורת
