קנוט המסון נולד בנרווגיה ב-1859 ואת ספרו רעב פרסם ב-1890 בהיותו בן 31. ספר זה זכה לתפוצה נרחבת. בספר תיאורים מחייו שלו, חיי עוני מרוד.
הספר הוא נובלה של 176 עמודים בפורמט הקטן של שוקן. באותם 176 עמודים מספר הגיבור על ירידה איטית ומייסרת אל תהומות הייאוש. מטעות קטנה בתאריך אצל מי שאצלו עבד כמנהל חשבונות הוא מפוטר ומוצא עצמו מתפרנס ככותב מאמרים לעיתונים שונים.
נורווגיה היא היום מדינת רווחה עשירה. מצב כזה לא היה יכול להתקיים בעידן בו כבר חושבים על מתן הכנסה בסיסית לכל בוגר, בלי לבדוק ובלי לחקור, רק כדי לקיים קיום בסיסי מכובד. אבל אז, בשלהי המאה ה-19, לא היתה שום רשת ביטחון. גיבורנו נאלץ לכתוב מאמרים, אבל הרעב מכרסם בבטנו וכשזה המצב, לכתוב הרי אי-אפשר משום שהמוזות אינן פוצחות בשיר כשהקיבה מזמרת.
פה ושם נכתב מאמר, פה ושם נכנסים כמה כתרים, ארוחה טובה נאכלת ואז יש כוח לשוב ולכתוב בתנאי שיש גם נר בלילה. אבל הירידה ממשיכה. המצב למאמר ותשלום עליו לא תמיד עובד, גיבורנו נתפס לשקר וגניבה מתוך טעות של חנווני, לוקח כסף לא לו, הולך לאכול סטייק ומיד מקיא אותו. גופו לא מסוגל לעכל, אולי לא מסוגל לעכל שקר.
והירידה ממשיכה כשנדמה שכבר הסוף הגיע.
הספר הזה עורר הד בזמנו. לא בטוח שהוא היה עושה זאת היום. לא שהספר לא מעניין, אבל 176 עמודים הנוגעים לנושא אחד, לייאוש אחד, לקדרות אין קץ, התהודה היתה נבלעת בקדרות מודרנית זועקת אחרת.

הרצון שלי לקרוא את 'רעב' של המסון נרקם בדרך לא שגרתית, דרך קריאה של ספר עיון על אחד המיוחדים שבתלמידי הרב קוק. אותו תלמיד כתב ביומנו, בסביבות שנת 1907, כך: "וביותר הרביתי לקרוא ספרים בעלי תום פילוסופי חברתי, תרגומי ספרי הצרפתים (רוסו, קונט, טן), והאנגלים (ספנסר), וכן החומרניים (הקט), והסוציאליסטים הגרמנים (---), גם הספרות היפה ביחוד של השוודים, בקוראי את 'רעב' של המסון, מצאתי לי חבר" (מדובר כנראה בתרגום ליידיש שנעשה בשנת 1899).
מדובר בספר שהוא מעין מסע פסיכולוגי מעמיק, עם רגעי הזיה לא מעטים, לנבכי נפשו של הגיבור. מסע שיש בו מן הגאונות ומן ההזיה, מסע של תיאורי רעב קיצוני רעב הגוף ורעב הנפש, ושיש בו מן ההתנסויות האישיות של המסון באותם שנים. המסע הוא מסע אינדיווידואלי קיצוני שבו הגיבור מיטלטל בין מצבי רוח קיצוניים, בהשפעת עינויי הגוף והנפש. הוא הוזה, מתמרד, מתכנס, מתלבט, מתפייט, משתטה, מגדף, מתלוצץ, מתמוטט ומפחד. ובאופן כללי כותב סוג של רומן מתגלגל ואפילו תזזיתי במובן מסוים, על האדם כיצור שורד אשר משתוקק להשביע את הרעב הבלתי פוסק שבוער בו, דוחף אותו, ממוטט אותו, ובסופו של דבר גם מגדיר אותו.

אבל אי אפשר לכתוב על המסון בלי להתייחס לאפלה שבקורות חייו. מתברר כי המסון הזקן (נולד בשנת 1859), תמך די בהתלהבות במפלגה הנאצית ובכיבוש הנאצי בנורווגיה. מה שגרם לכך שלאחר המלחמה הוא הוקע וספריו נשרפו בזעם על ידי ההמונים. המסון נפטר ב-1952 מוקצה בידי עמו על בגידתו, וממה שקראתי מתברר שעד היום אין כמעט שום רחוב או כיכר על שמו בנורווגיה, ומדובר בסופר שזכה בפרס נובל בשנת 1920.
אמנם באחרית הדבר, פרופ' אבן-זוהר מנסה להכהות את הגלולה המרה וכותב כך: "על תמיכה זו בנאציזם הועמד המסון אחרי המלחמה לדין, רוב רכושו הופקע על ידי המדינה, והציבור הנורווגי החרים את כתביו שנים רבות. מעטים נתנו את הדעת על כך שהמסון הזקן לא הבין למעשה את אופיו של הנאציזם שתמך בו, ראה אותו באור האידיאלים של עצמו, ומעולם לא הבין את האנטישמיות הכרוכה בו. להיפך, הוא היה האדם היחיד בכל רחבי הרייך הגרמני שהעז להתייצב בעצם ימי המלחמה בפני היטלר ולמחות בפניו מחאה חריפה ביותר על היחס ליהודים. עובדה זו אמנם אינה ממתיקה לאיש את הגלולה המרה שבמעשיו של המסון, אבל יכולה אולי להצביע על מידה של תמימות שהיתה במעשיו אלה". יכול להיות שיש בדבריו אמת, לפי מה שקראתי, הוא היה חרש ואולי גם כמעט עיוור באותן השנים, וניזון מידיעות בצורה מגמתית. מכל מקום, גם בארץ לא נמנעו מלתרגם, להדפיס ולקרוא את כתביו. ואיש יעשה כנטיית דעתו וליבו.
לפני כמה שנים ציינו בנורווגיה 150 שנה להולדתו וחנכו מרכז תרבות ואנדרטה ראשונה על שמו, דבר שעורר כמובן פולמוס גדול: "אנחנו לא יכולים שלא לאהוב אותו, למרות ששנאנו אותו כל השנים" אמר אינגר סלטן קולן, מחבר הביוגרפיה של האמסון. "זו הטראומה שלנו. הוא רוח רפאים שלא מוכנה להישאר בקבר".

אם מתעלמים מתמיכתו במשטר הנאצי, אי אפשר להתעלם מאיכויותיו הספרותיות, אף שקיימת תחושה שבזמנו, לפני שתי מלחמות עולם, ולפני פיתוחן של פילוסופיות קיומיות כאלו ואחרות, תיבת התהודה של כתיבתו הייתה מהדהדת יותר מאשר היום. ועדיין הייתי רוצה להתוודע לספרו 'ברכת האדמה' שזיכה אותו בפרס הנובל.

יום לאחר חזרתנו מטיול משפחתי בעין גדי, חליתי בשיגלה.
הייתי בת 12 ארוכה ורזה, אצנית מתחילה וכבר הובטחו לי גדולות ונצורות בתחום האתלטיקה. מורתי רשמה אותי לתחרויות שונות בין בתי הספר והתברגתי בקלות יחסית למקומות הראשונים. הייתי איילה קלת רגלים, סוסה אצילית, בת הצבי של דואר ישראל הרבה לפני שקיבל רגליים קרות והתחיל להתרשל בעבודתו.
אך הכל השתנה כאמור באותו סוף שבוע גורלי בו השתובבתי בבריכת הקיבוץ ועמדתי דקות ארוכות תחת מפלי דוד המלך, נהנית משפעת המים הקרים על גבי ופני.
חזרנו הביתה בשבת בערב, עייפים ומרוצים ולפנות בוקר של יום א׳ קדחתי מחום.
אינני זוכרת בדיוק כיצד התעוררתי באישון הלילה ומצאתי את עצמי בחדרם של הורי.
נדמה שהיה לי קר משום שרעדתי אך הייתי רטובה כולי, מכף רגל ועד ראש.
עמדתי לצד אמי הישנה ולחשתי: אמא, אמא, אמא ומשלא עזרו הלחישות נגעתי קלות בזרועה והיא התעוררה בבהלה ומיהרה לשאול מה קרה, נגעה בלחיי ואז התעלפתי.
אל בית החולים הגעתי באמצעות אמבולנס וסירנה שהחרידה את רחובותיה המנמנמים של ת״א ושם, באיכילוב, ניסו ללא הצלחה להפסיק את הרעידות והייתי צריכה לשתות מים כל 10 דקות מבלי להקיאם, משימה בלתי אפשרית כמעט.
חוויתי התכווצויות נוראיות שמנעו ממני לבכות או להשתעל ושהיתי במעין לימבו, מסדרון שבין גיהנום לגן עדן; לא מסוגלת לתקשר עם העולם, לדווח על מצבי הנורא ולומר אפילו היכן כואב לי.
התאשפזתי באותו לילה, כמעט בכפייה כי לא רציתי ורק לאחר שהבנתי כי אמי תהא לצידי, שחררתי קמעה את כף ידה ודמה החל לזרום כהרגלו.

יום למחרת ואני נאכלת מרעב, יבבתי חרישית לאחיות ובקשתי דבר מה לאכול.
הן הבטיחו לי מעדנים ומגדנות והלכו למטבח אך במקומן הגיע הרופא הראשי ובלי הסברים מיותרים הורה לצוות שהיה עטוי בכפפות ומסיכות להעבירני לחדר בידוד.
ושם, במקום מילקי קיבלתי עוד חצי כוס מים שאותם הקאתי כמובן.
וזריקות ומדידות חום אינסופיות שהובילו לאמבטיית קרח סטרילית שהחרידה את גופי המתפתח והביכה אותי כי גם הרופא נכח בהכנתה.
ואילו אני יכולתי לתת את כף רגלי השמאלית בעבור פרוסת לחם, את עיניי בעבור אשכול ענבים כי הרעב כרסם בי עד העצם ולא יכולתי לחשוב על דבר מלבד הרצון להשקיטו.

הסיוט נמשך שבועיים וחצי בהם ירדתי כמעט 15 ק״ג.
בבת אחת הפכתי מנערה לילדה.
ישנה תמונה של אדוארד מונק בשם Puberty וכמו אותה ילדה מפוחדת, כך נראיתי גם אני.

ספרו של קנוט המסון ״רעב״ מתאר בדייקנות את התחושות הכי ראשוניות, בסיסיות, קיצוניות שנחסכות מאיתנו, שנלקחות בכח מעימנו כי נחשפנו לגורמים חיצונים שלא היו בשליטתנו.
במקרה שלי, ההיחשפות לחיידק נוראי שבמבט לאחור יכל בקלות לקטול אותי (נער נוסף חטף את החיידק חודש אחרי, לא בקיבה אלא ישר למח. הוא לא שרד) ובמקרה של גיבור הספר: מצבו הנפשי והכלכלי.
הוא מנסה לשרוד כסופר בעיר קטנה בנורבגיה אך הכסף שמקבל בעבור מילותיו, אינו מספיק למחייתו. הצמצום שבו נוקט על מנת להמשיך ולעסוק בעבודתו כיוצר מילים, מכלה את כוחו ומתישו.
הוא רעב תמידית.
לאוכל, לתשומת לב ולאהבה ונגיעות החסד המועטות שהוא מקבל מאנשים שפוגש בדרכו, אינן מספיקות לייצר מעטפת שתגן עליו מפני ״פגעי הקור״ של העיר המנוכרת.
הוא מוצא את עצמו עייף, רעב וקופא על שמריו.
קופא מקור וגוסס לאיטו.
לאורך כל העלילה חשתי עמו כל דקירת רעב, עוגמת נפש, עלבון והשפלה כאילו מעולם לא עזב אותי החיידק הנורא אלא תמיד קינן בי, רדום ורק מחכה להזדמנות לזקוף שוב את ראשו המכוער.
מעולם לא חוויתי תחושה כה ברורה של ריאליזם כמו בספר זה.
בקוראי אפיזודה זו או אחרת, נתקפתי רעב חולני ובטני נדבקה לגבי.
הזעתי קלות בכפות ידי ועשיתי הפסקות מרובות.
המציאות שלו הפכה באחת לשלי וההשוואה היתה בלתי נמנעת.

החוויה היתה חזקה ומציאותית לאין שיעור; כמו ספר שנצפה במכשיר תלת מימד.
אינני בטוחה שהערכתי דיו את חיי עד כה אך כעת אני משוכנעת שאלו נוטפים דבש.

כמו ישו הנוצרי הרגשתי.
לאחר שחטפתי סטירת לחי מהדהדת, הגשתי לכותב גם את לחיי השניה.

ספר מיטלטל ובלתי נשכח.

במקריות של עיתוי מושלם, מאמר זה שבמרכזו רעב יוצא שבסמוך לצום כיפור שמטרתו רעב, אך הרעב של יום כיפור הוא כאין וכאפס לעומת הרעב שעליו נדון בקרוב. למעשה, אני חושב שאפשר להגיד בהכללה שמעולם לא חשנו רעב. לא רעב אמיתי, בכל אופן. קירקרו בטנינו בעוז, וגם השפתיים יבשו, נלחשנו ועייפנו, אך לא רעבנו באמת ובתמים.

קראתי ספר על רעב, ושמו "רעב" וכתב אותו קנוט המסון וכל כולו פשוט רעב כזה, נורא, ובמרכזו אדם אחד רעב שמחפש ישועה לצמאונו בעיר מפרץ קטנה. והוא מסתובב לו ברחובות העיר ומחפש תעסוקה ואוכל ובעיקר את עצמו. מפעם לפעם ניצל, ממש על הסף, ומכלכל את עצמו לזמן מה עד שתוקפת אותו תקופת רעב נוספת, והוא נשבר והוזה, ומבעד לעיניו הרועדות ממשיך, עלוב כל כך, את דרכו בין הבריות. מכוער, מנוכר, מפוזר באותה עיירת סתרים שהעוני בה רב, הוא גווע לו לאט לאט, וזה הכל – דיוקן של רעב.

ויש כאן כמובן גם סיפור אהבה קטן חולה ועצוב, וגילויי חברות וטוב לב, נכלמים, אף פעם לא מספיקים. ויש כאן גם הסיפור הנושן של האמן המתחנן להכרה לא ממומשת, והנה מתגלה שהרעב שקנוט המסון מתאר הוא למעשה רעב משולש: ראשית, הרעב הגופני, הנורא והמובן מאליו, זה שבבשר. הרעב השני הוא הרעב, הקשה לא פחות, של הגאון להכרה על ידי החברה, ליצירה נושאת פרי כלשהוא, ולאו דווקא חומרי – להתבטאות שיש לה הד בעולמנו. ולבסוף, הרעב הנורא מכולם, הרעב לאהבה או לחיבה, תהיה אשר תהיה.

עוד לא נתקלתי בספר חי כל כך בליבו של הקורא, ספר שנכנס אליו בכזו עדינות ומוציא לו את הקרביים החוצה, הופך אותו לשותך מלא כל כך לכאבה של הדמות הראשית (והיחידה כמעט). הלב נשבר עם כל מהלומה נפשית שחוטף המורעב הזה שמדבר על עצמו בגוף שלישי, וכמה כאב, כמה אומללות נשקפת מעיניו, אל עצמו ואל סביבתו ב"כריסטיאנה, עיר מוזרה זאת שאיש אינו עוזב אותה לפני שהיא משאירה בו סימנים" (כך נפתח הספר). תראו אותי, הנה אני כבר מדבר כאילו אני אכן מכיר את הדמות הכמעט-בדויה הזאת, והלא היא בסופו של דבר יציר כפיו של סופר מוכשר כל כך, אבל זה אכן כך! והלב רק מתכווץ ככל שמתערערת נפשו של המספר חסר השם. אחר כך מסתבר שמעשה העלילה מבוסס בחלקו על יסודות אוטוביוגרפיים אותנטים, אך הפליאה מעבודתו המהממת (במובן המקורי של המילה) נותרת כשהיתה. כמה שמות מפליא הסופר הנורבגי מן המאה שעברה-שעברה למצוא לאותה תחושת רעב מחרידה, ואיך הוא משכיל למלא את המחשבות העוברות במוחה החולה של הדמות שיצר בצלמו בצורה אמינה כל כך, חיה כל כך. ללא כל גינונים, ללא קישוטים ומשחקים ספרותיים כאלה ואחרים, ללא מסר נפלא או מוסר השכל משנה סדרי-עולם. רק החוויה האישית, המזוככת, של אדם שנאבד בתוך עצמו ושלא בשליטתו. רק ברגש והמחשבה, רק מה שכאן ועכשיו, ושלא בתיאוריה – לזה אני קורא ספרות טהורה.

----- לעוד ביקורות אתם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/ .. תהנו!-------

זה לא ספר עצוב, ועם זאת הוא אחד העצובים שקראתי בחיי. אולי זה כן ספר עצוב.

אם לתאר את העלילה במשפט: ספר על בנאדם שבור. הרעב כאן הוא משני, למרות שאין ספק שמבחינה פיזיולוגית רעב כה קיצוני כפי שמתואר בספר יכול להוביל לטירוף שכזה.

אבל זה בסה"כ ספר על בנאדם שבור, ועל חלומות ילדות שגוועים לאט לאט אחריו.

הרעב? הרעב הוא סתם תירוץ. הרעב מזכך. הרעב הורג.

אחד הספרים המדהימים והמוחשיים שקראתי בחיי

ספר שכתוב טוב ומעניין