ביקורת ספרותית על הראיון האחרון - עמודים לספרות עברית # מאת אשכול נבו

---

וואו. מותר להגיד וואו? אפילו שזו לא עברית צחה, אפילו שבעיני רבים זו קריאת התפעלות חסרת תוכן, אפילו ש -
מה אכפת לי. סוף סוף יש ספר שאני יכולה להגיד עליו וואו.
אחרי תקופת מבחנים יבשה שבה לא קראתי ספר הגון במשך כמה שבתות רצופות, ובמקום זה נאלצתי לנבור בהררי החומר למבחן (איפה וקראת לשבת עונג?), סוף סוף הגיע לידי ספר נהדר. מושלם, בדיוק במקום הנכון וברגע הנכון. כמעט כאילו תכננתי את זה.
יום לפני שמצאתי את הספר, ישבתי לי ברכבת, בדרך לתחנת חיפה חוף הכרמל. חיפה הזאת, העיר הכל כך נוכחת בספרים של אשכול נבו, באמת כובשת. כשהלכתי ברחובותיה חשבתי עליהן, על כל הדמויות שמצאו בה בית. חשבתי על אלו שאכלסו את חלומותי במשאלה אחת ימינה, על כמיהה לאותה הרגשה של בית שיש כנראה רק בעיר שגדלת בה. חשבתי על נוילנד. על הנדודים. חשבתי על ארבעה בתים, ועל געגוע. אפילו חשבתי על "בשבילה גיבורים עפים" שגם הוא במהותו חיפאי. נשמתי את הריח הנפלא של הים, צפיתי בשחפים נוסקים למעלה, וחשבתי - כמה זמן לא הייתי בים. כמה זמן לא נהניתי מספר טוב. התגעגעתי.
אז ספר עוד לא היה בנמצא, אבל הים נפרש מולי, והתענגתי עליו עד שהגיע הרגע והיה עלי לעזוב למטרה שלשמה באתי עד חיפה. וגם כשחזרתי הביתה, נשאתי משהו ממנה בלב. עד יום המחרת.
בבוקר יום המחרת, באוטובוס, קראתי את הסקירה של סוריקטה לספר "המרתף" של תומס ברנהרד, ובה היא ציטטה סופר אחר שטען כי סופרים טובים באמת הם אלו שמתבוננים בעצמם וכותבים על עצמם. כשקראתי את המילים הללו, מן הסתם לא חשבתי על "הריאיון האחרון" של נבו, כי מחשבות מהסוג הזה מובילות לחנות ספרים, ואני עדיין על תקציב סטודנטית. אבל חשבתי שיש בזה משהו, במשפט הזה, ושהגדולה האמיתית של סופר היא היכולת לנבור בתוך עצמו, בעיקר בתוך עצמו, ולא לפחד לקלף את השכבות כדי להגיע לליבה. להיחשף.
ושוב נשאו אותי גלגלי האוטובוס אל תחנת רכבת, הפעם אל סבידור מרכז. הקדמתי בערך בשעה לפגישה באזור, אז החלטתי לשבת בתחנה ולעיין באחד הספרים שם. בדרך כלל אני מעיפה מבט בדוכני הספרים ברכבת, אבל נדיר שמשהו מושך את עיני. שלחתי את ידי, והתפלאתי למצוא שם דווקא אשכול נבו אחד. הריאיון האחרון. ונזכרתי, לרגע קצר, בכל הסקירות כאן שאמרו - לא כדאי. ונזכרתי בכל הסקירות שאמרו שדווקא כדאי מאוד. כמעט התחלתי להתלבט, אבל היה לי אשכול נבו ביד... אני אציץ לפחות. אם כן - כן, אם לא - לא. יש לי זמן, ומקסימום אחזיר אותו למדף.

אז למדף הוא כבר לא חזר. ואני נהניתי, אוי כמה שנהניתי. וכמעט איחרתי לפגישה. קלטתי, מיד, את כל האבחנות הקטנות שלו, את ההומור, את העצבות, את החיפוש אחר מגע אנושי חם. הקול האופייני שלו הוא כמו שזכרתי אותו. זה בדיוק מי שכתב את משאלה אחת ימינה, חשבתי. בדיוק. זה מטורף. הרגשתי שאני קוראת את יובל, את צ'רצ'יל, אבל גם את עמיר, את דורי, את ענבר. כל המוטיבים הקטנים שהוא פיזר בספרים הקודמים התאחדו לתמונה אחת שלא יכולתי להוריד ממנה את העיניים: עיוורון הצבעים. הבדידות העמוקה, המושרשת. האיפוק של ההורים. הסלידה מפסיכולוגים (שחלחלה גם אליי קצת אחרי "ארבעה בתים וגעגוע"). הדמיון המשוגע. החברוּת שתמיד עוררה אצלי כמיהה. ויותר מכל, הקו הדק שמפריד בין מציאות לדמיון, ובין אמת לשקר.
שלא תבינו אותי לא נכון - זה ספר מרתק לא רק בגלל שהוא של אשכול נבו, אלא בגלל שהוא אמיתי וחושפני ברמה בלתי רגילה. פעמים שהוא מגלה טפח ומסתיר טפחיים, ופעמים שהוא לא חס עלינו ופשוט אומר הכל. ממה הוא מפחד. מה מעורר אותו. מה מכביד עליו כמו אבן רחיים. מה גורם לו לדמוע, מה מבריח אותו רחוק. ובעיקר, איך נראים חיים של סופר שהוא קודם כל אדם, עם נפש של אומן, שלא תמיד יודע להתמודד עם החיים באומץ לב או בתעוזה, ולא תמיד מצליח לכתוב את הסוף של הסיפור כפי שרצה. הוא מדבר על ההתנכרות של הילדה המתבגרת שלו, ועל ההתרחקות הכמעט בלתי נמנעת מהאישה של חייו, ועל חברים שאיבד, או שהוא עומד לאבד, ועל משמעות שיש או אין בנמצא, ועל הבדידות הגדולה שנדמה שעוטפת את כולנו.
מה שבאמת הדהים אותי זה היכולת של המספר לשקר שוב ושוב, לסובב ולפתל את הסיפור, ובכל זאת לגעת באמת עמוקה, שגרמה לי להזדהות איתו עד העצם, לחייך בתדהמה ולבכות בהתרגשות.
לכל אורך הדרך, הוא גרם לי להרגיש את המועקה הזאת שמלווה כל ספר של אשכול נבו - משהו רע עומד להגיע, זה אף פעם לא סוף טוב - ובכל זאת, כשהסוף מגיע, הוא מצליח לחלץ אותי מהעצבות שהתבוססתי בה ולתת לי הרגשה של וואו. מבין השורות, הסוף של הספר קורא אליי ואומר לי - קראת עכשיו משהו מדהים שחלחל אליך עמוק. אני מקווה שתעשי עם זה משהו. סליחה שטשטשתי את הגבול בין מציאות לדמיון. במיוחד לקראת הסוף. קורה לי לפעמים. אבל זה היה שווה, לא?

חשבתי לצטט כאן משהו - יש מבחר גדול, תאמינו לי - אבל אם לומר את האמת, אני לא מחבבת ציטוטים בסקירות ספרים. אני מאמינה בחוויה הבלתי אמצעית של קריאת משפט בהקשר ובאווירה שהסופר כיוון אליה, אחרת זה לא הוגן, לא כלפיו ולא כלפיכם. ואולי זו סתם הדרך שלי לסקרן אתכם.

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על הראיון האחרון - עמודים לספרות עברית #