ביקורת ספרותית על הראיון האחרון - עמודים לספרות עברית # מאת אשכול נבו
ספר טוב

---

הרבה כבר נכתב על ספריו של אשכול נבו ועד לקריאת 'הראיון האחרון' שידובר כאן, לא קראתי דבר מהמיוחס לו.
משום מה, משהו בדעת הרוב, בהסכמה הרחבה ובהגמוניה הספרותית המהנהנת בהתלהבות, גורם לי להתרחק מעלילות ה'מיינסטרים' ומחיבוק ילדי פלא ספרותיים, תחת כל עץ רענן (יסלח לי מי שיכול).

מפה לשם וכמו תמיד בניגוד גמור לעקרונות, ירדתי מהעץ וקראתי כמובן.

אז מה היה לנו?
זה סיפור אישי, כביכול. מאין ניתוח עצמי בדמותו של סׂופֵר, המצליח תוך כדי התחבטויות חייו, להפוך את כולנו מציצנים חסרי גבולות.
הכל, באמצעות ראיון אינטרנטי מעמיק, בו הוא 'פותח את הקלפים', מגלה את הישראליות הבלתי מתפשרת שמרכיבה את כולנו, וחובט בעצמו מטאפורית (ואולי לא רק מטאפורית ולא רק בעצמו). באמצעות אותה 'ישראליות' בלתי מתפשרת, הוא גם יגרום לנו להזדהות עם תחנות חייו.

"איך אתה מצליח להתמודד עם הבדידות שכרוכה בכתיבה?"
"אני לא."

כל עוד בלבב...
"יש ילדים זיגזג ויש ילדים געגוע."

'ישראליות' עפ"י משקל, תרבות הישראלי חסר הגבולות ומוטיב הגבר האבוד שיתבגר רק כשיזקין (אם בכלל), משמשים ב'ראיון האחרון', כמורשת קרב ספרותית. בתוספת איזכורים שכל כולם 'מייד אין ארץ הקודש', ניתן להבטיח שמדובר בטקסט שלא קל לתרגמו לשפות העולם, מבלי לפגום בו מהותית.

מתוך התקף פרובנציאליות נטו, נקודות אור בדמות צִיוּנֵי דרך בצפון (ובחיפה בפרט), גרמו לצפונית שבי לצהול לעתים קרובות, אבל אולי זו רק אני (ועוד אי אילו חיפאים בנפשם).

אליעזר היה פה!
ב'ראיון האחרון', משחק אשכול נבו במילים. ביד אומן, הוא מלהטט ורוקד בין שורות השפה העברית (ממש כמו שאני אוהבת).
בין היתר, מרבה בקריצות ציניות, שמעוררות את הטקסט לחיים ופה ושם, גם מבליח עם משפט שידאג לוודא שנשארנו ערים ומעוניינים, הרבה מעבר לעלילה היום-יומית משהו, שמתבשלת כאן על אש בינונית.

בהקשר זה, עולה כאן תהייה מהותית ביחס לרמתו האוטוביוגרפית של 'הראיון האחרון' ונבו, שמודע היטב לתרגיל שהוא מארגן בין השורות, ממשיך ומושך את קוראיו בלשונם (או אולי זה בגלגל העין).

"כל כך קל ללמוד מספרים מה לא קרה בחייו של סופר, ובכל זאת רוב הקוראים מתקשים לעשות ההיפך."

אם היו כאן חלקים בהם ניתן היה, להבנתי, למצוא שרידים מסיפורו האישי של נבו, הרי שבאחרים, נראה כי הוא שואט הרחק מחייו אל עבר הדמיון הסיפורי שהוא מתיר לעצמו ובצדק.

ככל שהתגלגלנו קדימה, כך נראה שעזבנו יותר ויותר את המציאות, שפינתה מקום לסדרה של חלומות בהקיץ בואכה הזיות ספרותיות.
אין בזה רע, כמובן.

כואב, אבל תמשיך!
"איך אפשר לחיות ולכתוב במקום שאין לך בו זכרונות? שלא אכפת לך ממנו? שלא מרתיח אותך לפעמים עד כדי רצון להטיח את ראשך בקיר ואת אצבעותיך במקלדת?"

תחושת ה'הו כה קשה להיות סופר', עליה כתבו גם אחרים המתנהלים בדרך היסורים הספרותית, מסמנת את דמות הסופר ב'ראיון האחרון', כאילו היה 'הצלוב הכותב', אליו נִישַאׂות עיניי מאמינים.
האומללות הסדרתית, שהיא מנת חלקו של גיבור מקומי, חסר עמוד שידרה לעתים, מלא ביקורת עצמית ובעל יכולות ניתוח טובות שמאמללות אותו (ואותי, לפרקים), קנתה אותי פחות. אבל אם כנות היא שם המשחק, ברור לי שאותה אומללות, היא אחד ממקורות העניין בדמות הראשית כאן ובכלל.
ויש בו ב'ראיון האחרון', עניין לרוב. עמוס בכתיבה נעימה מהזן ה'חברי', סוג של 'בגובה העיניים בורגני', הוא מילא אותי ברצון להמשיך לקרוא (וזה לא מעט).
אמנם, מדובר בעניין מהזן התנודתי, שהלך ואיבד אחיזה לקראת הסוף, קצת כמו במגלשה, אבל עדיין עניין לכל דבר ועניין :).

על השאלה האם משהו מקורותיו ישאר חקוק בתוכי?
קשה לענות.

בסה"כ, לנקודת הזמן הזו, היה לנו טוב יחד.

"מה זה... תרגיל בסדנת כתיבה?
לא אידיוט, זה תרגיל באהבה."

מפותל. מעניין. ישראלי למרחקים. תקראו.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

» ביקורות נוספות של Misskipod
» ביקורות נוספות על הראיון האחרון - עמודים לספרות עברית #