“...
איך הגעת לספר הזה?
יותר נכון לשאול, איך הספר הזה הגיע אליי.
סקאוט נתנה לי אותו, יחד עם ספר נוסף של אשכול נבו, "שלוש קומות", שכבר קראתי ואף סקרתי קודם לכן.
בעיקרון, זאתי יש לה קשרים בסיפריות אצלה בעיר. אז נותנים לה לקחת ספרים ספייר. יש לי אמנם סיפרייה משלי אצלי בעיר אליה אני מנוי, אך לאחרונה אני מביא לה את רוב הספרים במנוי שלי בשבילה, כי יש ספרים שאין אצלה בסיפרייה ואף קשרים לא יכולים לגרום לה להשיג אותם. אז אנחנו עושים בינינו סחר חליפין. תן וקח. ווין ווין סיטואיישן. נחמד, לא?
מה אתה חושב על הקונספט שלו?
תשמעו, כשסיפרתי לסקאוט על הספר הזה, המשפט הראשון, או בין הראשונים, שהיא אמרה לי, היה: ידעתי שתאהב את הספר הזה, אתה זשל"ב, אתה איש של גימיקים.
ואכן, מודה באשמה, אני איש של גימיקים. ואכן, אהבתי את הקונספט הזה של הריאיון. כל הספר הוא בעצם שאלות מריאיון ותשובות שעונה עליהם הדמות הראשית. מקורי, נכון? נכון. מבריק, נכון? נכון. אז למה לא ליהנות מגימיק מוצלח, אם הוא מוצלח? גימיק זה גימיק, אבל עם הצלחה לא מתווכחים. תזכרו את זה.
על מה הספר?
הספר מספר על סופר שמספר סיפורים על עצמו. כן אה, נכון גם לכם זה נשמע כמו ה"גנן גידל דגן בגן דגן גדול גדל בגן" החדש? אגב, ידעתם שאני יודע להגיד את זה ממש מהר? ממש אבל ממש מהר. תשאלו את סקאוט, היא עדה לכך. ואני גם יכול לחזור על המשפט באותה מהירות שוב ושוב ושוב ושוב...
טוב, אני קצת סטיתי מהנושא. מה שאלתם, תזכירו לי?
על מה הספר?
ובכן, הספר מספר על סופר שמספר סיפורים על עצמו.
הוא נשאל בריאיון שנשלח אליו באינטרנט, ריאיון שמיועד לסופרים, כל מני שאלות. על חלקן הוא עונה בקצרה, אך לחלקן הוא עונה באריכות. לעיתים בשאלות, שעוסקות ברובן בחיי ההווי הסיפרותי שלו בתור סופר, התשובות שלו עליהן גולשות לנושאים אישיים יותר בחייו. לעיתים על שאלה פשוטה בריאיון, הוא כותב קטע שלם, כמו סיפור קצר של ממש, קשור ולא קשור לשאלה הנשאלת, מצרף בו אנקדוטות מחייו.
בסופו של דבר הוא חושף בפנינו הקוראים את החיים שלו: הרומנטיקה והזוגיות, ההורות, החברויות, היחסים במשפחה, הפוליטיקה (ואפילו הרבה פוליטיקה), המשברים השונים שעוברים על סופרים וכ'ו. לקרוא את הדמות הראשית, זה אשכרה כמו לקרוא ספר פתוח. מה שתכל'ס באמת קרה...
אגב, בשלב מסויים במהלך הקריאה, הבנתי שדמות הסופר בספר מבוססת על דמותו של אשכול נבו עצמו, וייתכן אף שלא מעט פרטים בספר הם פרטים אוטוביוגרפיים אישיים של נבו, וכמו כן יש איזה מצב שישנם פרטים ביוגרפיים שלו אשר מושתלים בספריו האחרים. מסתבר גם שאשכול נבו הוא הנכד של ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול. ידעתם את זה? אני לא. נחמד לדעת דברים חדשים.
מה אתה חושב על הספר?
בהתחלה הספר היה ככה ככה. הקונספט/גימיק קרץ לי כמובן, אבל הרגשתי שחוץ מזה הוא עוד ספר של אשכול נבו. אותה כתיבה אשכולית נבואית, אותו סוג של דמויות אשכוליות נבואיות, בקיצור אותה הגברת רק בשינוי אדרת. במילים אחרות: זו הייתה טעות שקראתי שני ספרים של אשכול נבו, אחד אחרי השני. או במילים אחרות נוספות: הכל בגלל הOCD שלי שגורם לי להיות יותר מדי מסודר ומאורגן, ולרכוש דברים בצמדים או בקבוצות, ולא חס וחלילה לדחוף משהו שהוא לא של אשכול נבו, בין שני ספרים שהם כן של אשכול נבו. אין ספק, אשכול נבו זה כמו תרופה: לא צריך להגזים, לקחת במנות קטנות, רצוי להיעזר במרשם. כשפועלים על פי המרשם, אשכול נבו והספרים שלו בהחלט יכולים לרפא.
בכל אופן, בסופו של דבר, הסיפור הנפלא והכישרון של נבו לספר אותו, דיברו בפני עצמם, ולאט לאט נשאבתי לסיפור העלילה הנהדר שבהחלט עומד בפני עצמו, על חייו של סופר, אך יותר מהכל זה עוד סיפור חיים של בחור ישראלי (ממוצע, אפילו) שחי את חייו ומספר את חוויותיו אך גם את כשליו וקשייו ואכזבותיו, כאילו הוא צועק: "אני כאן! תקשיבו למה שיש לי להגיד!" - אהבתי את זה. לגמרי אהבתי את זה.
ואגב, אל תנסו לחפש בספר הזה פואנטה כלשהי. הדמות הראשית, דמות הסופר, כותבת מה שהיא כותבת על החיים שלה, רק כדי לפרוק, להוציא את מה שיש לה להוציא החוצה. בכנות גמורה ונוגעת ללב, יש לומר, בניגוד למה שמקובל אצל סופרים שבודים סיפורים מצוצים מן האצבע בספריהם.
אם אהבת את הספר, האם יש משהו שלא אהבת בו? אם לא אהבת את הספר, יש משהו שכן אהבת בו?
אין לי כוח עם שאלות שמבלבלות לי את השכל. אני עייף וזה סוף הריאיון. מה גם, שהתשובה שלי לא תחדש הרבה מכיוון שעניתי על השאלה הזו בעקיפין בתשובתי על השאלה הקודמת ששאלתם.
לסיום, למי אתה ממליץ עליו?
למי שקרא ספרים אחרים של אשכול נבו ואהב, רצוי למי שלא קרא אותו לאחרונה. או לחילופין, למי שמעולם לא קרא את אשכול נבו ורוצה להתחיל לאהוב. בנוסף, הספר מומלץ לכל מי שאהב את הגימיק של הסקירה הזו, פחות מומלץ למי שכאב לו הראש מהקריאה (כי סביר להניח שיכאב לו הראש גם מהקריאה של הספר).
...”
