ביקורת ספרותית על הראיון האחרון - עמודים לספרות עברית # מאת אשכול נבו
ספר מעולה

---

תארו לעצמכם סופר היושב מול דף לבן ושום דבר לא עולה בראשו לכתוב. עצוב. הוא תמיד יכול לכתוב על ייסורי סופר היושב מול דף לבן, או לבחור באופציה בה בחר אשכול נבו, לענות על ראיון אינטרנטי, שנשלח אליו באינטרטנט ובו קובץ שאלות קוראים. חביב ויחסית מקורי.
אז התחלתי לקרוא כי גם לי לא היה משהו טוב יותר לעשות באותו רגע, וכשאין מה לעשות, קריאה זה הבילוי החביב עלי. עד מהרה התגנב ללבי הספק, האם נבו באמת עונה בכנות לגבי עצמו, משפחתו וקורותיו מאז ומתמיד? בעת הזו גיגלתי ואכן לא פרטיו האמתיים מופיעים בתשובותיו, אלא שבאחת מתשובותיו מופיעה ההתחייבות שהוא אינו מתחייב שפרטים מחייו האמתיים אינם מופיעים בתשובות... הבנתם? יהודי עונה בשאלה על שאלה, וכדי לסבך מכניס פעמיים שלילה באותו משפט.
ומה שואלים בשאלות שאולי הן שאלותיו שלו עצמו? האם אתה מאמין באלוהים? האם תיסע מעבר לקו הירוק לערב קריאה? האם פרטים מחייך נכנסים לסיפוריך? מדוע ספריך עצובים? ועוד ועוד.
עכשיו תניחו לכל מה שקראתם למעלה ושמעו זאת: הספר מפעים, מרתק, אבל מעל לכל, מפתיע שוב ושוב, ואפילו שוב. לכל שאלה יכולה היתה להיות תשובה של פסקה-שניים, אבל במקום זאת מקבלים לעיתים שורה או מיני סיפור. המיני סיפור מפתיע, מראה כמה עולמו הפנימי של נבו מורכב ונפתל.
עכשיו תניחו גם לזה והקשיבו: חשבתם שתקבלו שיעור של שו"ת? טעיתם ובגדול. קיבלתם פחות או יותר את סיפור חייו של אשכול נבו, אף אם הפרטים שונו כדי להסתיר אמת זו או אחרת. סיפור חייו נפרש לפנינו, אשתו, ילדיו, חבריו, דמותו כסופר, טעויות חייו, מעט מאוד על היותו נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול, ושעל השער הקדמי של הספר צילומי שטיח קיר אמיתי של נעמי אשכול דודתו.
ה"סיפור" מרתק, נאמר, מפעים ומפתיע, נאמר גם נאמר, כתוב היטב וכנראה נאמן לדרכו של נבו כמלמד כתיבה ובעל בית ספר שכזה ולא מן הקטנים.
ובסוף?
בסוף ספר מן המקוריים שיש, של אדם שהאגו ממנו והלאה, שחששותיו מרובים מביטחונו, שהספק חברו הטוב ביותר וחברו הטוב ביותר מבקש ממנו להזריק לו זריקה שתגאל אותו מהסרטן המייאש. היעשה זאת?
ואז, באמצע שיעור באחת הסדנאות הודעת סמס בנייד. לא צריך לקרוא לעומק. איך ממשיכים שיעור ככה כשהנוראה בהודעות נקראה? גם לי זה קרה פעם כשהנוראה בהודעות הופיעה ממש לפני התחלת שיעור. איך מלמדים?
הדמעות עלו מעצמן.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על הראיון האחרון - עמודים לספרות עברית #