ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 3 במרץ, 2020
ע"י zooey glass
ע"י zooey glass
זה לא ספר רע והוא כתוב בדי כישרון כדי להקנות לחוויית הקריאה בו בכל זאת איזה ערך מסויים, חיובי ברובו, אבל זהו בהחלט ספר עתיר בעיות. מעבר לכל הנושאים שהוא מעלה הדיון הגדול ביותר, או לפחות הראשון, שהוא מעורר היה בעיני דיון בז'אנר האוטופיקשן, דיון שנע בעיקר סביב השאלה "האם עצם היותו של סיפור 'אמיתי' ו'מזעזע' מחסן אותו מביקורת שלילית?"
התשובה, בעיני לפחות, היא "לא" והספר מנמק היטב את התשובה. הרי מדובר בעדות מיד ראשונה על ילדות, נעורים וגילוי מיני בעיירת פועלים. גם ללא ההומופוביה החיים בעיירה כזאת (בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים למרבה הזעזוע) נדמים כסיוט בגלל העוני המחפיר והבלתי מתקבל על הדעת. להיוולד בסביבה כזאת נראה כגזירת גורל אכזרית ולא כל שכן להיוולד בעיירה כזאת הומו ו"נשי". זוועת ההסתרה הופכת אלימה פי כמה, בעיקר כשהיא נכשלת.
והנה, כבר מהתקציר בולט המלכוד המרכזי של הסיפור: "מזעזע", "זוועה", "סיוט". והכל אמיתי. הספר מתחיל ביריקה על פניו של אדי בלגל ויריקה נוספת, גרפית אפילו יותר, מעלה בחילה ממש, מופיעה לקראת סופו. היריקות האלה נרקו באמת על אדואר לואי, כפי שמכנה את עצמו הסופר בחייו החדשים כאינטלקטואל בפריז וכוכב עולה (יליד 1994) בעולם הספרות. הספר שובח בביקורות בארץ על כך שהמסכנות מתוארת ללא סנטימנטליות, אבל אני מוצא בזה דווקא בעיה: כשתיאורי מסכנות, אלימות ועוני (על אחת כמה וכמה כשהם אוטוביוגרפיים, על אחת כמה וכמה כשהם בעלי קונטקסט חברתי) נמסרים ככה, בלאקוניות, ברצפים ארוכים, בתיאורים פרטניים שתופסים אחוז גדול מהספר עצמו, באובססיביות - מעבר לזה שהם מאבדים את ההשפעה שלהם (כלומר הקורא מרגיל את עצמו לסביבה החדשה ומעלה את סף הזעזוע ולכן מפסיק להתעורר ולהזדעק מוסרית) הם דווקא *כן* נטענים בסנטימנטליות ולכן גם מעלים חשד בנוגע לכוונותיו של המחבר.
חשד נוסף בקשר לכוונותיו של המחבר מעלה אופן הכתיבה, בעיקר של החלקים האחרונים, והוא אופן הכתיבה של ספרות האוטופיקשן הנמצא בימים אלה בתהליכי חידוד ושיוף קדחתניים ולי מזכיר בעיקר את אופן דיבורם של סלבס בראיונות עיתונאיים. כולנו כנראה עסוקים תמיד בהפיכת חיינו לסיפור בו אנחנו הגיבורים הראשיים אבל הספר הזה עוזר בהבנה חדשה של התהליך הזה ובמגוחכות שלו: בחור בן 21 מדבר על חייו כאדם בערוב ימיו. משהו פה - בדרך בה אנחנו מצליחים לסבול את החיים המחורבנים שלנו - התפקשש. נותרה רק הרטרוספקטיבה כדי להצליח לשרוד.
ובכל זאת מדובר בספר לא רע של סופר שיהיה גדול ושכנראה ישמור אמונים תמיד למסטרים שלו, אותם סופרים צרפתיים כותבי המסות והאוטוביוגרפיות. זה לא רע, להיפך, מהציטוטים הרבים והמצוינים שלואי ליקט ממשפחתו מהדמויות השונות ושפזורים בספר כדי לאפיין אותם ואת הלכי הרוח אין ספק שעיניו ואוזניו טובות ופיקחיות וישרתו אותו ואת קוראיו (אני ביניהם) היטב בהמשך.
12 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
סקירה מאוזנת ומעניינת.
מעניין לדעת האם משהו השתנה בשנים האחרונות באותו אזור בו גדל הסופר, או שהתפישות נשארו כשהיו. באופן כללי נראה מוזר שבצרפת הוא קיבל יחס כזה, בעוד שהיא נתפשת בעינינו כמדינה פתוחה ומקבלת. |
|
|
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
סקירה יפה, גם הספר מסקרן אותי כבר תקופה. תודה.
|
12 הקוראים שאהבו את הביקורת
