לואי הוא יליד 1992. הוא פרסם ספר ראשון בגיל 21 והפך לסנסציה ספרותית. תורגם גם לאנגלית, ספרדית וגרמנית. כבר יצא ספר שני שלו, וגם הוא תורגם לעברית. זו אוטוביוגרפיה. נער הומו בדרום צרפת, בשכונת פועלים קשת יום, עניה. כולם מאמצים התנהגות קשוחה והומופובית, והוא יותר מכולם, כדי לשכנע את כולם שהוא לא הומו. ההתעללות הבלתי פוסקת מתוארת בפירוט גרפי ומוחשי. אצל לואי, אונס הוא לא ארוע אחד. זה כל החיים. חיים של טראומה מתמשכת, שבה משובצים רגעי חסד מעטים וקצרים. רק כשהוא עובר לפריז, שם להיות הומו זה לא חטא ובושה, מתחילים חייו, ואז הוא גם משנה את שמו. כך הוא מסמל התחלה חדשה, שפה חדשה, מקום חדש, תקווה חדשה.

ספרים אוטוביוגרפיים תמיד ריתקו אותי, כי מעצם טיבעם ברגע שהקורא יודע שמדובר בדברים שקרו באמת. זה מעניין ואפילו מרתק!
וכך בעצם גם הספר הזה, שמספר אדואר לואי, שנולד וגדל בעיירה תעשייתית קטנה
בצפון צרפת, שבה בזים להשכלה! וילד שנולד בה יכול לצפות רק, שהוא ימשיך לעבוד באותו מפעל שבו עבד גם אביו... מהבחינה הזאת יש כאן ניגוד מרתק, כי אותו אדי הוא ילד יוצא-דופן! כלומר גם בתור ילד הוא היה נראה נשי - מין ילד "הומו", עם קול גבוה ותנועות נשיות שאין לו שום שליטה עליהן...
לא-פלא הוא, שהוא היה ממש קורבן אוטומטי להצקות. היו ילדים קבועים שבאופן שיטתי היו מרביצים לו ומשפילים אותו יום-יום בבית הספר ללא-רחם...
אבל תוך-כדי-כך אנו מקבלים כאן גם תמונה בלתי-שגרתית של עוני ונחשלות
של שכבות "שקופות" בעם הצרפתי, כאלו, שהבילוי העיקרי לפחות של הגברים בהן הוא של שתיה ושיכרות ונשים שהבלוי שלהן הוא רק טלוויזיה... רובן נאלצו לעזוב בגיל צעיר מאוד את הלימודים ולפיכך גם חסרות-השכלה. אלו חיים שקשה להאמין שעדיין קיימים כאלו ועוד במדינה עשירה כמו צרפת... כאלה בדיוק היו גם הוריו של אותו לואי גיבור הספר שמספר כאן על ילדותו הקשה. ואיך בכל זאת הצליח להיחלץ מהחיים הללו...
הספר הזה - אולי בגלל החושפנות ללא-גבול שבה מספר לואי על ילדותו – הצליח מאוד
בצרפת ובעולם אבל אם לומר את האמת; למרות שהספר מאוד קריא, מבחינה ספרותית אין כאן הרבה... אין כאן שום "שאר רוח" או "רבדים נסתרים" מה שאתה קורא הוא מה שאתה מקבל - וזוהי המציאות האכזרית, אבל שום-דבר לא מעבר לכך! לכן בעיניי זה איננו ספר של סופר, אלא מין דיווח על מה שקרה... זה מזכיר לי לדוגמה (להבדיל באלף הבדלות!) ספרים שהוציאו ניצולי שואה, שהם אכן מרתקים אך הם אינם ספרות! ועם זאת אני שוב מציין שהספר מאוד קריא!

יריקת הפתיחה של הספר היא בדיוק מה שהיא...יריקה. הסיפור נפתח בוידוי של המחבר "מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו הוא מוחק" ומיד לאחר מכן מופיע תיאור די מפורט ומעורר חלחלה של אותה פעולת נוזלים שסופג לפרצופו גיבור הספר, אדי, בעת ששני נערים בחטיבה מתעללים בו. זו פתיחה לפנים, תרתי משמע, של סיפורו האוטוביוגרפי לכאורה של המחבר.

אני תוהה מה מניע בחור צעיר כבן 21 לכתוב סיפור אישי כה חושפני, מה כבר עבר בחייו הכה צעירים. ובכן מתברר שיותר ממעט ופחות מהרבה.

תחילת שנות האלפיים ובעיירה צפונית קטנה בצרפת גדל אדי, בן למעמד הפועלים, עם משפחתו, הוריו וארבעת אחיו. משחר ילדותו נחשף לזהותו המינית המבולבלת וחש בשונותו מאחרים, כאישה בגוף של גבר. למניירות הנשיות בהן ניחן, סגנון הליכתו, קולו הגבוה וטון דיבורו לא היה מקום בסביבתו הקרובה, בטח ובטח בעיירה נחשלת אשר תפקידם של הגברים הוא להיות קשוחים ולפרנס את המשפחה, ותפקידן העיקרי של הנשים ללדת, כי מי שלא יולדת אינה נחשבת לאישה אמיתית.
כילד מתבגר המתמודד עם זהותו ההומוסקסואלית, נאלץ אדי לספוג אלימות פיזית ומילולית, כאב והשפלה. ההיסטוריה של השכרות והאלימות, העוברת מדור לדור, אינה זרה למשפחתו ולתושבי העיירה, היא כל כך טבעית להם שאפילו אם יתקלו בכזו לא ידעו להבחין בה. תוסיפו למלכודת האלימות את העוני וכבר קיבלנו מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו, במיוחד אם אתה ילד הומו.

את אדי נהגו לשלוח להשיג מזון, כי ילדים מעוררים חמלה ביתר קלות, מבית תמחוי, בהקפה במכולת, מבתי השכנים ותושבי עיירה אחרים. וכשנגמר הכסף אוכלים דגים שהאב דג. תנאי ההזנחה וחיסרון הכיס במזון, דיור(טחב בקירות וחדרים נטולי דלתות), חשמל ומים (רחצה במי אמבט משותפים), חימום לבתים בחורפים, היגיינת הפה וטיפול רפואי הולם, מעוררי השפלה וייאוש. ולעוני, כך מסתבר, יש מדרג בסולם החברתי. אומנם עני אבל נקי, כפי שמתגאה אמו. והס מלהזכיר את הערבים, השחורים, היהודים, האלג'יראים והמרוקאים. ובכל הקשור לבריאות, מה שמעניין הוא שכאשר גדלים בסביבה שוביניסטית וגזענית, מפתחים גם מחסומים בכל הקשור לרפואה ורופאים כי, אחרי הכל, הומו מי שלוקח תרופות. אבל גם לחיסרון כיס יש סדרי עדיפויות והחינוך היה חשוב להוריו של אדי, כי כששני ההורים הם תוצר של חינוך קלוקל שנשרו ממערכת הלימודים בגיל צעיר, הם מבינים שבכדי לפרוץ את גבולות המעמד החברתי צריך ללמוד ולרכוש מקצוע ראוי.

הוריו של אדי מתביישים במוזרותו ומבקשים ל"הבריאו" והוא זוכה לעלבונות וחיצי לעג. הם מתכחשים לנשיותו וממציאים לעצמם תירוצים ואף מגוננים עליו בדרכם המוזרה, מבחינתם זה שהוא מסתובב בחברת בנות זה בגלל שהוא דון ז'ואן אמיתי. יחד עם זאת הם גאים בו על הישגיו בלימודים, הבן שלהם עוד ילמד באוניברסיטה ויהיה עשיר. בשלב מסוים מחליט אדי לסגל לעצמו תכונות גבריות על מנת לרצותם, במיוחד את אביו, ולו בכדי להרחיק ממנו כל חשד. וכשפנטזיית הבריחה מעצמך לא מצליחה, מפלט גיאוגרפי נשמע כאופציה טובה. וכמאמר הקלישאה, אפשר להוציא בחור מהעיירה אך האם אפשר להוציא את "העיירה" מהבחור? כנראה שהדרך עוד ארוכה....

לא מדובר בסיפור אישי סוחט דמעות או רגשני במיוחד אך לואי דואג לזעזע (ואף מצליח) בהגשתו לקורא את הצד האפל של האנושיות במחוזותיה הרחוקים של צרפת. הוא מוציא לאור, בכנות וכאב, את הכיעור של מציאות החיים המרה של עוני, אלימות, אלכוהוליזם, גזענות, הומופוביה ושוביניזם בעיירת הולדתו ומשפחה שלמה. יש משהו מאוד חמקמק בסיפורי חיים שכן הם בד"כ בעלי אג'נדה ברורה, יחד עם זאת הסיפור (180 עמודים) מעניין, כתוב היטב ובצורה שונה ויפה ואינו נקרא כאוטוביוגרפיה סדורה.

זה לא ספר רע והוא כתוב בדי כישרון כדי להקנות לחוויית הקריאה בו בכל זאת איזה ערך מסויים, חיובי ברובו, אבל זהו בהחלט ספר עתיר בעיות. מעבר לכל הנושאים שהוא מעלה הדיון הגדול ביותר, או לפחות הראשון, שהוא מעורר היה בעיני דיון בז'אנר האוטופיקשן, דיון שנע בעיקר סביב השאלה "האם עצם היותו של סיפור 'אמיתי' ו'מזעזע' מחסן אותו מביקורת שלילית?"

התשובה, בעיני לפחות, היא "לא" והספר מנמק היטב את התשובה. הרי מדובר בעדות מיד ראשונה על ילדות, נעורים וגילוי מיני בעיירת פועלים. גם ללא ההומופוביה החיים בעיירה כזאת (בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים למרבה הזעזוע) נדמים כסיוט בגלל העוני המחפיר והבלתי מתקבל על הדעת. להיוולד בסביבה כזאת נראה כגזירת גורל אכזרית ולא כל שכן להיוולד בעיירה כזאת הומו ו"נשי". זוועת ההסתרה הופכת אלימה פי כמה, בעיקר כשהיא נכשלת.

והנה, כבר מהתקציר בולט המלכוד המרכזי של הסיפור: "מזעזע", "זוועה", "סיוט". והכל אמיתי. הספר מתחיל ביריקה על פניו של אדי בלגל ויריקה נוספת, גרפית אפילו יותר, מעלה בחילה ממש, מופיעה לקראת סופו. היריקות האלה נרקו באמת על אדואר לואי, כפי שמכנה את עצמו הסופר בחייו החדשים כאינטלקטואל בפריז וכוכב עולה (יליד 1994) בעולם הספרות. הספר שובח בביקורות בארץ על כך שהמסכנות מתוארת ללא סנטימנטליות, אבל אני מוצא בזה דווקא בעיה: כשתיאורי מסכנות, אלימות ועוני (על אחת כמה וכמה כשהם אוטוביוגרפיים, על אחת כמה וכמה כשהם בעלי קונטקסט חברתי) נמסרים ככה, בלאקוניות, ברצפים ארוכים, בתיאורים פרטניים שתופסים אחוז גדול מהספר עצמו, באובססיביות - מעבר לזה שהם מאבדים את ההשפעה שלהם (כלומר הקורא מרגיל את עצמו לסביבה החדשה ומעלה את סף הזעזוע ולכן מפסיק להתעורר ולהזדעק מוסרית) הם דווקא כן נטענים בסנטימנטליות ולכן גם מעלים חשד בנוגע לכוונותיו של המחבר.

חשד נוסף בקשר לכוונותיו של המחבר מעלה אופן הכתיבה, בעיקר של החלקים האחרונים, והוא אופן הכתיבה של ספרות האוטופיקשן הנמצא בימים אלה בתהליכי חידוד ושיוף קדחתניים ולי מזכיר בעיקר את אופן דיבורם של סלבס בראיונות עיתונאיים. כולנו כנראה עסוקים תמיד בהפיכת חיינו לסיפור בו אנחנו הגיבורים הראשיים אבל הספר הזה עוזר בהבנה חדשה של התהליך הזה ובמגוחכות שלו: בחור בן 21 מדבר על חייו כאדם בערוב ימיו. משהו פה - בדרך בה אנחנו מצליחים לסבול את החיים המחורבנים שלנו - התפקשש. נותרה רק הרטרוספקטיבה כדי להצליח לשרוד.

ובכל זאת מדובר בספר לא רע של סופר שיהיה גדול ושכנראה ישמור אמונים תמיד למסטרים שלו, אותם סופרים צרפתיים כותבי המסות והאוטוביוגרפיות. זה לא רע, להיפך, מהציטוטים הרבים והמצוינים שלואי ליקט ממשפחתו מהדמויות השונות ושפזורים בספר כדי לאפיין אותם ואת הלכי הרוח אין ספק שעיניו ואוזניו טובות ופיקחיות וישרתו אותו ואת קוראיו (אני ביניהם) היטב בהמשך.

ממרחק שנות אור ממגדל איפל והשאנז אליזה, מוגש אלינו דו"ח מהגיהינום הישר מצרפת הפריפריאלית הפחות מוכרת, צרפת ששקועה בעוני מנוול במלוא מובן המילה: בורות קשה, אלכוהוליזם, אפילו רעב קל לפרקים, סרחון דביק שנלווה ללכלוך ולשלל הפרשות, אלימות תמידית בתוך המשפחה ובבית הספר, בריונות ורדיפה מתמשכת אחרי החלשים יותר, מחסור אקוטי בפרטיות, קנאה מעמדית עזה המלווה ברגשי נחיתות חריפים, חשדנות ואי אמון כלפי רופאים והמלצותיהם, גזענות ארסית ושנאה יוקדת כלפי שחורים, יהודים, ערבים, הומואים ובורגנים, הורות הרסנית שכוללת בושה בילד, ניסיון לשנות בכוח את התנהגותו וטעמיו, ולעג מרושע בפניו. הפטריארכיה השוביניסטית מתגלה בשיא ניוולותה, והיא כוללת שלל תסביכי גבריות. אחד הגיבורים, אשר שרוי בייאוש קיומי ומנסה להצדיק את אורח החיים הלא בריא בבחירה מרצון כביכול, אומר על צ'יפס "אני אוהב אוכל של גברים, כזה שיושב טוב בבטן". נדהמתי מכך שדברים כאלה יכולים להתרחש ב"צרפת הסוציאלית" בשנות ה-90 וה-2000, ויחד עם זה עלו בי הרהורים לגבי מושג שאני נרתע ממנו- קיומה של אחריות אישית, ולו מזערית, לעוני: בפעם שניה בקיץ זה (אחרי 'האיש בחליפת עור הכריש הלבנה' ללוסט לניאדו) אני נתקל בתוך ספר אוטוביוגרפי בגבר שמונע מאשתו לצאת לעבודה מחוץ לבית, רק כדי שלא תרוויח משכורת גבוהה יותר משלו, ובכך הוא גוזר על משפחתו עוני.

'הסוף של אדי' הוא ספר ביכורים שנכתב ע"י צעיר בן 21(!) וזכה מיד להצלחה מסחררת ולתרגומים לשלל שפות. בקרוב יצא לאור בתרגום לעברית ספרו האחרון, ומעניין יהיה לבדוק מה השתנה. אני אומר זאת, כי לא היה ברור לי אם היה מניע אמנותי כלשהו לכתיבה, מעבר לממד המובן של פריקת הסבל הנורא שעבר מחברו עד לבסך הכל חמש שנים לפני פרסומו. אני רואה בו עדות, דו"ח מגיהינום הילדות, שלרוב לא מצליח להתעלות לדרגה של ספרות טובה באמת. יוצא הדופן בעיני היה סיפורו של בן הדוד העבריין סילבן, שבשניים-שלושה עמודים הצליח לפרוש טרגדיה שלמה של חיי אדם.