“ספרים אוטוביוגרפיים תמיד ריתקו אותי, כי מעצם טיבעם ברגע שהקורא יודע שמדובר בדברים שקרו באמת. זה מעניין ואפילו מרתק! וכך בעצם גם הספר הזה, שמספר אדואר לואי, שנולד וגדל בעיירה תעשייתית קטנה בצפון צרפת, שבה בזים להשכלה! וילד שנולד בה יכול לצפות רק, שהוא ימשיך לעבוד באותו מפעל שבו עבד גם אביו... מהבחינה הזאת יש כאן ניגוד מרתק, כי אותו אדי הוא ילד יוצא-דופן! כלומר גם בתור ילד הוא היה נראה נשי - מין”

“זה לא ספר רע והוא כתוב בדי כישרון כדי להקנות לחוויית הקריאה בו בכל זאת איזה ערך מסויים, חיובי ברובו, אבל זהו בהחלט ספר עתיר בעיות. מעבר לכל הנושאים שהוא מעלה הדיון הגדול ביותר, או לפחות הראשון, שהוא מעורר היה בעיני דיון בז'אנר האוטופיקשן, דיון שנע בעיקר סביב השאלה "האם עצם היותו של סיפור 'אמיתי' ו'מזעזע' מחסן אותו מביקורת שלילית?" התשובה, בעיני לפחות, היא "לא" והספר מנמק היטב את התשובה. הרי מד”

“יריקת הפתיחה של הספר היא בדיוק מה שהיא...יריקה. הסיפור נפתח בוידוי של המחבר "מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו הוא מוחק" ומיד לאחר מכן מופיע תיאור די מפורט ומעורר חלחלה של אותה פעולת נוזלים שסופג לפרצופו גיבור הספר, אדי, בעת ששני נערים בחטיבה מתעללים בו. זו פתיחה לפנים, תרתי משמע, של סיפו”

“מדי פעם אנחנו שואלים את עצמנו האם יצירה היא מונומנט שאמור לייצג את המציאות ולחשוף אותה כפי שהיא לאנשים ש'בחוץ'.קהילות מסוגרות או "מוחלשות", כאלו שהסיפור שלהן היה מושמט עד לאחרונה מהקאנון התרבותי, היו כבולות בדילמה: האם ליצור ייצוג אומנותי במחיר הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה או שמא להסתגר בתוך העולם התרבותי הצר שבפנים? האם רושם רע הוא מחיר סביר? הסיפור של אדי בלגל הוא דוגמא מנחמת עבור מי שרוצה לספר”

“ספרים אוטוביוגרפיים תמיד ריתקו אותי, כי מעצם טיבעם ברגע שהקורא יודע שמדובר בדברים שקרו באמת. זה מעניין ואפילו מרתק! וכך בעצם גם הספר הזה, שמספר אדואר לואי, שנולד וגדל בעיירה תעשייתית קטנה בצפון צרפת, שבה בזים להשכלה! וילד שנולד בה יכול לצפות רק, שהוא ימשיך לעבוד באותו מפעל שבו עבד גם אביו... מהבחינה הזאת יש כאן ניגוד מרתק, כי אותו אדי הוא ילד יוצא-דופן! כלומר גם בתור ילד הוא היה נראה נשי - מין”

“זה לא ספר רע והוא כתוב בדי כישרון כדי להקנות לחוויית הקריאה בו בכל זאת איזה ערך מסויים, חיובי ברובו, אבל זהו בהחלט ספר עתיר בעיות. מעבר לכל הנושאים שהוא מעלה הדיון הגדול ביותר, או לפחות הראשון, שהוא מעורר היה בעיני דיון בז'אנר האוטופיקשן, דיון שנע בעיקר סביב השאלה "האם עצם היותו של סיפור 'אמיתי' ו'מזעזע' מחסן אותו מביקורת שלילית?" התשובה, בעיני לפחות, היא "לא" והספר מנמק היטב את התשובה. הרי מד”

“יריקת הפתיחה של הספר היא בדיוק מה שהיא...יריקה. הסיפור נפתח בוידוי של המחבר "מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו הוא מוחק" ומיד לאחר מכן מופיע תיאור די מפורט ומעורר חלחלה של אותה פעולת נוזלים שסופג לפרצופו גיבור הספר, אדי, בעת ששני נערים בחטיבה מתעללים בו. זו פתיחה לפנים, תרתי משמע, של סיפו”

“מדי פעם אנחנו שואלים את עצמנו האם יצירה היא מונומנט שאמור לייצג את המציאות ולחשוף אותה כפי שהיא לאנשים ש'בחוץ'.קהילות מסוגרות או "מוחלשות", כאלו שהסיפור שלהן היה מושמט עד לאחרונה מהקאנון התרבותי, היו כבולות בדילמה: האם ליצור ייצוג אומנותי במחיר הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה או שמא להסתגר בתוך העולם התרבותי הצר שבפנים? האם רושם רע הוא מחיר סביר? הסיפור של אדי בלגל הוא דוגמא מנחמת עבור מי שרוצה לספר”