ביקורת ספרותית על הסוף של אדי - ספריה לעם #764 מאת אדואר לואי
ספר בסדר

---

ממרחק שנות אור ממגדל איפל והשאנז אליזה, מוגש אלינו דו"ח מהגיהינום הישר מצרפת הפריפריאלית הפחות מוכרת, צרפת ששקועה בעוני מנוול במלוא מובן המילה: בורות קשה, אלכוהוליזם, אפילו רעב קל לפרקים, סרחון דביק שנלווה ללכלוך ולשלל הפרשות, אלימות תמידית בתוך המשפחה ובבית הספר, בריונות ורדיפה מתמשכת אחרי החלשים יותר, מחסור אקוטי בפרטיות, קנאה מעמדית עזה המלווה ברגשי נחיתות חריפים, חשדנות ואי אמון כלפי רופאים והמלצותיהם, גזענות ארסית ושנאה יוקדת כלפי שחורים, יהודים, ערבים, הומואים ובורגנים, הורות הרסנית שכוללת בושה בילד, ניסיון לשנות בכוח את התנהגותו וטעמיו, ולעג מרושע בפניו. הפטריארכיה השוביניסטית מתגלה בשיא ניוולותה, והיא כוללת שלל תסביכי גבריות. אחד הגיבורים, אשר שרוי בייאוש קיומי ומנסה להצדיק את אורח החיים הלא בריא בבחירה מרצון כביכול, אומר על צ'יפס "אני אוהב אוכל של גברים, כזה שיושב טוב בבטן". נדהמתי מכך שדברים כאלה יכולים להתרחש ב"צרפת הסוציאלית" בשנות ה-90 וה-2000, ויחד עם זה עלו בי הרהורים לגבי מושג שאני נרתע ממנו- קיומה של אחריות אישית, ולו מזערית, לעוני: בפעם שניה בקיץ זה (אחרי 'האיש בחליפת עור הכריש הלבנה' ללוסט לניאדו) אני נתקל בתוך ספר אוטוביוגרפי בגבר שמונע מאשתו לצאת לעבודה מחוץ לבית, רק כדי שלא תרוויח משכורת גבוהה יותר משלו, ובכך הוא גוזר על משפחתו עוני.

'הסוף של אדי' הוא ספר ביכורים שנכתב ע"י צעיר בן 21(!) וזכה מיד להצלחה מסחררת ולתרגומים לשלל שפות. בקרוב יצא לאור בתרגום לעברית ספרו האחרון, ומעניין יהיה לבדוק מה השתנה. אני אומר זאת, כי לא היה ברור לי אם היה מניע אמנותי כלשהו לכתיבה, מעבר לממד המובן של פריקת הסבל הנורא שעבר מחברו עד לבסך הכל חמש שנים לפני פרסומו. אני רואה בו עדות, דו"ח מגיהינום הילדות, שלרוב לא מצליח להתעלות לדרגה של ספרות טובה באמת. יוצא הדופן בעיני היה סיפורו של בן הדוד העבריין סילבן, שבשניים-שלושה עמודים הצליח לפרוש טרגדיה שלמה של חיי אדם.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על הסוף של אדי - ספריה לעם #764