מה שהיה לפני השבעה באוקטובר, כבר לא מה שיהיה. במיוחד בצה"ל, יש לקוות. לכן מעניין לקרוא אבחון של תחלואי צבא הגנתנו בערב השבעה באוקטובר.

נטען בספר כי צה"ל התחיל להתבלבל, במיוחד מתחילת המאה העשרים ואחת, לגבי תפקידו ולגבי ערכיו. נשאי החולי: עמותות למיניהן בעלות תפיסות פוסט-ציוניות, פציפיסטיות ופמיניסטיות. חדרו אלה לכל אברי הגוף הצבאי כולל המוח והאשכים, מהמטכ"ל עד לטירונים.

ההקשר הרחב יותר, כך נטען, הינו מאמץ רב-מערכתי של הממסד המפא"יניקי לשמור איכשהו על כוחו בעידן שבו כבר נפלא ממנו לנצח בבחירות. עד 1977, לא הייתה שום בעיה; ניצח בבחירות, החזיק בכוח — בדרך הפשוטה והישירה. בהתאם, לא היה צורך באותם ימים לא בבית משפט עצמאי, לא בבנק ישראל עצמאי, לא ביועמ"ש עצמאי, לא בשירות ציבורי "מקצועי" חף מהשפעות פוליטיות, לא בשום "שומרי סף" — ודאי שלא בצה"ל מתעניין במדינאות.

זה ההקשר הרחב (ויש מי שיאמר: תיאוריית קונספירציה) והוא מובא כבר בפרק הקדמה ארוך. שאר פרקי הספר: דוגמאות מתחומים מהתחומים. יש פרק על חדירת פרופסורים פציפיסטים למיניהם לפו"ם, ויחד איתם רעיונות שפחות תעדפו הכרעה ויותר, רעיונות שהביאו למצב בו "הפיקוד הגבוה [הפך] למדינאי קטן במקום להיות טקטיקן גדול."

הפרק הארוך ביותר מוקדש לחדירה לצה"ל של ארגונים פמיניסטים. עושים היכרות עם "אישה לאישה", שעיקר עניינו לפני שהתברג לתוך צה"ל היה קידום "זכויות" לפלסטינים וחרם בינלאומי על ישראל (ה-BDS). מסלולו לתוך צה"ל, כמו כן מסלולם של ארגונים דומים, עבר דרך היוהל"ם (שקודם נקרא יוהל"ן — נ' של "נשים", מ' של "מגדר").

זה שאותם ארגונים פמיניסטים דוגלים ברעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם בטחון לאומי, לזה אין לי ספק. מה שפחות משכנע על פי הספר הוא, עד כמה הם השפיעו על צה"ל. אמנם נאלצים אלופי המטכ"ל מידי פעם לשבת ולהקשיב בנימוס ליוהל"ם. כמו כן, מארגנים פה ושם ועדות לחקור ולהמליץ. אבל כמה באמת משפיעים דברים כאלה מעשית, קשה לדעת. אותו דבר לגבי מכון הרטמן והמכון הישראלי לדמוקרטיה ויתר מאות העמותות הפרוגרסיביות והוגי הדעות שמופיעים בפני קצינינו וחיילינו: קל למדוד את הקלט, קשה יותר את הפלט. בסופו של יום, צבא ההגנה לישראל, שלא כמו צבא הולנד או צבא קנדה, נאלץ להתמודד כל יום עם מבחן המציאות.

ספר לימוד לערבית, אבל לא סתם ערבית אלא ערבית מדוברת של ארץ ישראל. ערבית מדוברת מהי? דבר ראשון, צריך להבין שהלשון המדוברת איננה גרסה משובשת של הלשון הרשמית. גם לא נכון, למרות מה שתשמע מהערבים עצמם, שללשון המדוברת "אין דקדוק".

המודל הנכון הוא של לטינית וצרפתית (או איטלקית, ספרדית וכו') בימי הביניים המוקדמים. לשון הספרים והמנשרים המלכותיים הייתה לטינית, בעוד בבית וברחוב אף אחד לא דיבר (בקושי ידע לדבר) לטינית. הבריות היו סבורים (או אלה מהם שטרחו לשאול את עצמם שאלה כזאת) שהם מדברים לטינית — סוג של, קצת משובשת.

כך מצבה של הלשון הערבית, אבל בימינו אנו. במקביל ללטינית יש לשון המשמשת לספרים ועיתונים ונאומי הדיקטטור, היא הלשון שאולי נבחנת בה לבגרות. ומקבילות לצרפתית, ספרדית, איטלקית וכו' יש קבוצה של ניבים, אבל למעשה לשונות כי הן מגוונות עד כדי כך שעיראקי ומרוקאי בקושי מבינים זה את זה. כמו לטינית בימי הביניים, אין הערבית הרשמית שפת האם של אף אחד, אפילו של ילדי הפרופסור הדגול ביותר.

באשר לאשליה לפיה "אין דקדוק": יש ועוד איך. בלשון הספרותית, יש ל"וְ" (כלומר מילת הקישור המתאמת) צורה אחת בלבד: וָ (وَ). בלשון המדוברת יש (על פי מה שלמדתי עד כה!) ארבע: וָ, וִ, וֶ, וו' עיצורית (כמו בסוף של המילה yellow), הכול לפי ההקשר.

עוד דוגמה, לשכנע אתכם שלא חסר דקדוק. בלשון הספרותית, יש לכל שם עצם רק צורה אחת ביחיד וצורה אחת ברבים. אין, כמו בעברית, נטייה מיוחדת בסמיכות (בַּיִת/בֵּית, גָּוֶן/גּוֹן, פֶּה/פִּי...) בערבית המדוברת, התנועות שבמילה עשויות להשתנות, אף להיעלם או להיווצר יש מאין, לפי ההקשר. זאת ועוד: ההטעמה עשויה לנוע קדימה או אחורה, שוב לפי ההקשר.

האמת, אפשר לשכוח מדקויות כאלה. שיחון לתיירים לא יבלבל לך את המוח עם כל צורות מילת הקישור המתאמת, וסביר להניח שבשוק יבינו אותך גם אם לא תקפיד להטעים את ההברה הנכונה.

אז זה ספר שאפשר לשנוא, או לאהוב, הכול לפי אופי התלמיד. אני בין האוהבים. שכן, זמן רב לא התעניינתי בכלל בערבית מדוברת. מה לי ולערבית מדוברת? אינני עובד שב"כ. אינני שמאלני שאחפש לי מסגרות לשיחות לבביות על הבנה ודו-קיום. אבל גישה רצינית, גובלת במדעית ממש, ללשון הקשורה כל מיני קשרים מעניינים ללשון שבאמת יש לי בה עניין רב (ערבית ספרותית), זה כן!

הספר דנן הינו הכרך הראשון מתוך סדרה בת ארבעה כרכים. יש באתר סימניה שתי ביקורות על הסדרה כולה אבל בחרתי להעלות את הביקורת שלי על העמוד המוקדש לכרך הראשון בלבד. זאת כי בינתיים הגעתי רק עד סוף הכרך הראשון, ולמרות כל הרצון הטוב שבעולם אין ערבות שאגיע לסוף הסדרה.

מאחורי הספר סיפור שלא הייתם מנחשים ממבט על שם המחבר, יוחנן אליחי. אליחי נולד ב-1926 בצרפת ונטבל כ-
Jean LeRoi.
הוא נהיה אליחי עם קבלת אזרחות ישראלית, עוד ב-1956. ככל הנראה, למרות הבחירה בשם עברי כל כך, לא התגייר. הגיע כנזיר נוצרי ונקבר ככזה ב-2020.

בכל אופן, משרד הפנים שלנו אישר מה שאישר, והאיש הקדיש חייו לחקר מדעי של הערבית המדוברת של ארץ ישראל, ולהקנייתה ברבים. בהתחלה כתב לציבור הצרפתי, אבל עם השנים וההצלחה הופיע תרגום לאנגלית ולימים (די רבים) לעברית.

יותר נכון, עיבוד ולא תרגום, כי ערבית אפשר ואף כדאי ללמד לדוברי עברית בצורה אחרת ממה שמתאים לקהל צרפתי או אנגלי. כידוע, יש דמיון רב בין שתי השפות אבל אולי מה שפחות ידוע הוא, שהדמיון המרשים ביותר אינו אצל אוצר המלים אלא בדקדוק. לקהל דובר עברית אין צורך להסביר מה זה בניין של פועל ומה זאת סמיכות. אפשר להתרכז בעיקר בהבדלים, למשל זה שכל צורות הסמיכות זהות גם במבנה גם במשמע חוץ מאחת! (והיא: "גדול העם" בערבית אומרים ללא ה' (כלומר "אַל") הידיעה.)

"נו, אז תכל'ס, אתה יודע לדבר עכשיו?" האמת, עוד לא ניסיתי "על רטוב". מה שכן, התחלתי להקשיב. לפני שבוע עליתי על אוטובוס. האוטובוס היה כמעט ריק, חוץ מארבעה נערים ערבים במושבים האחוריים. התקדמתי עד שם, התיישבתי קרוב כמה שהיה אפשר בלי לעורר אי-נחת, עשיתי כאילו אני גולש בנייד שלי — אבל במציאות הקשבתי, מתלפיות עד לתחנה המרכזית. תפסתי הרבה מלים בודדות, תהיתי על חוק Jesperson המדהים, אבל סך הכול לא הבנתי כלום.

שני אתגרים עומדים מול מי שרוצה לקרוא ספר כזה. אתגר ראשון: מורכבות החומר. אתגר שני: שיהיה לקורא עניין בדברים כאלה (מה שנכון לכל ספר אבל כאן, כך נדמה לי, במיוחד).

האם מטרידה אותך הסוגיה, האם לכל דבר שביקום יש סיבה? או אם העולם באמת דומה למה שמדווחות עליו עיניך? או אם אנשים אחרים באמת קיימים? או אם מה שנקרא "רצון חופשי" באמת קיים או שמא הוא אשליה?

אם אותן שאלות נשמעות טיפשיות, אז יהיה לך קשה עם הספר הזה. אני אישית הגעתי אליו עם יחס קצת פחות מבטל, אבל רק קצת. יחסי לרוב הסוגיות האלה היה שגם אם העולם אינו מה שנתפס דרך החושים והשכל הישר, הרי שהאשליה היא עד כדי כך מושלמת, ועקבית עם עצמה, שאדם שפוי חייב לחיות כאילו האשליה היא המציאות. כמובן, ידעתי שיש בעולם פילוסופים וספריהם ממלאים קילומטרים של מדפי ספרייה. אבל מניסיונותיי לקרוא ספרים כאלה התרשמתי שמדובר בעיקר בטחינת מים.

מסתבר שהטעות שלי הייתה שעד כה לא ניגשתי לספר המתאים, כלומר לספר פילוסופיה למתחילים — מה שהספר הזה. למדתי, בניגוד לדעתי הקודמת, שכן אפשר להגיד דברי טעם על הסוגיות היסודיות ביותר. פתרונות חד-משמעיים כמובן שאין; מובטח מקור פרנסה לפילוסופים לעוד אלפיים שנה. אבל אולי יש משהו באותם קילומטרים של מדפים.

למדתי עד כמה תלויים דברים שתמיד באמת עניינו אותי, באותן סוגיות יסודיות שראיתי כמיותרות. אחת כזאת היא סוגיית קיומו של רצון חופשי. אם אין רצון חופשי אין הצדקה להעניש פושעים. סוגיה מעשית לגמרי. מהספר הזה למדתי שקיומו של רצון חופשי תלוי בסוגיה יותר יסודית, שהיא סוגיית הסיבתיות. אם לכל דבר — לכל תזוזה לכאן או לכאן של אטום — חייבת להיות סיבה, אז כל מה שקורה עכשיו נקבע מראש בהשפעת חוקי הפיזיקה והכימיה על מצב העולם לפני שבריר שנייה, וכן הלאה אחורנית עד למפץ הגדול, לכן הכול נקבע מראש ואין מקום לרצון חופשי. עוד יותר מדהים, אם שוללים את עקרון הסיבתיות, גם אז אי אפשר רצון חופשי. הספר טוען, ולדעתי באופן משכנע, שרצון חופשי אפשרי רק אם לדברים מסוימים בעולם יש סיבה, ולדברים אחרים אין.

לא קורה הרבה, שספר משנה את דעתי על עניין שכבר הייתה לי עליו דעה די מגובשת, אבל זה אחד מהספרים הנדירים האלה. אולי הוא ישאיר רושם כזה גם עליכם. שטייניץ כותב באופן קולח, ונמנע ממינוח טכני מיותר. פרקים כתובים בצורה דידקטית מתחלפים עם פרקים כתובים כדו-שיח (סוקראטי-משהו), שינוי קצב מרענן. הוא מסביר יפה מאד את הקשרים בין פרק זה לאחר למשל היות סוגיית הרצון החופשי תלויה בסוגיית הסיבתיות, והסיבתיות תלויה בסוגיה של אמינות החושים. הפרק האחרון, שבניגוד לקודמיו דן בנושא שסוקרטס לא חשב עליו — פיזיקה קוואנטית — הוא גולת כותרת הבונה על כל הפרקים הקודמים.

הספר אינו מכסה את כל תחומי הפילוסופיה. חסרה התייחסות לאסתטיקה, כמו כן לפילוסופיה של הלשון, לתאולוגיה, או — וזה אולי מפתיע לאור היותו של שטייניץ עד לא מזמן חבר כנסת — לפילוסופיה מדינית (סוגיות כגון מבנה מיטבי של שלטונות המדינה, חירות, חובות האזרח, דין ומשפט). אבל זה בסדר, זכותו של סופר לכתוב את הספר שהוא רוצה לכתוב.

זה ספר אבל גם חפץ ארכאולוגי כי כל כך הרבה קרה בתחום שלו, מאז 2003 כשיצא לאור. והוא מאד מעניין למרות שמטרתו המוצהרת נמצאת איפשהו על המנעד בין המיותר לבין המגוחך: להסביר מדוע מדינות ערב לא נהיו דמוקרטיות בשנות ה-90.

דמוקרטיה ערבית. אני וודאי לא ציפיתי לדבר כזה, לא בזמנו ולא עכשיו. אבל במערב באמת חגגו תקוות ורודות. עם קריסת ברה"מ צצו משטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים-למחצה מאסטוניה עד בולגריה. בארה"ב גזרו מהנצחון כביכול במלחמה הקרה, שברור מאי פעם שכל העולם עתיד להכיר בעדיפות — המוסרית, ההגיונית והמעשית — של התרבות הפוליטית האמריקנית.

אמנם היו סיבות חצי-סבירות לקוות לנביטה דמוקרטית, ולו נקודתית, בעולם הערבי. דור של מנהיגים בעלי רקע מערבי עלה לשלטון באותם ימים בירדן, סוריה, מרוקו, בחריין וקטר. מה גם שלשתי טכנולוגיות חדשות, אנטנות לוויין והאינטרנט, יוחס פוטנציאל לשבור את המונופול על המידע שהיה קודם לכן למשטרים רודניים; האמת אולי תשחרר את המדוכאים.

תהליך התבדותן של אותן תקוות, את זה מסביר אוריה שביט באופן מרתק ושואב ממחקר וידע רב. (שביט הוא אדם חכם וחשתי פה ושם נימה של אירוניה מבודחת כשהוא ציטט את התומס פרידמנים למניהם. אבל מה לעשות, שביט היה באותן שנים דוקטורנט. אולי הנושא נכפה עליו על ידי המנחה. ואולי שביט בעצמו חשב שזה יעשה טוב לקריירה שלו אם יתייחס לשאלה, הגם שנאיבית, שהייתה חמה במערב.)

המלך עבדאללה השני של ירדן, התברר, על אף שנותיו במערב (מגיל עשר עד עשרים, שכן הוא מדבר אנגלית כמו אמריקני מבוסטון, וערבית כשפה זרה), השתלב יופי בתפקיד של להיכנס לנעלי אביו ולשמר את הרודנות הנאורה-מה שלו, ואת היציבות השברירית תמיד של מדינה שמעולם לא היה מאחוריה הרבה היגיון. כמו כן, בשאר אל-אסד, שלא היה היורש המיועד עד שנקרא לדגל עם מות אחיו באסל, חזר מאנגליה וביצע הסבה מקצועית מאד מוצלחת מרופא לרודן. (הידעת? לבשאר יש אחות בשם בושרה...)

אודה שעד שקראתי את הספר הזה, הידע שלי על ירדן וסוריה די קפא מתישהו בתחילת שנות ה-70. כמובן, עכשיו אני יודע על אותה תקופה הרבה יותר. אבל יחד עם הידע, הספר סיפק לי אליבי לבורותי הקודמת, והוא שיחסית לשנות ה-50 ו-60 עתירות ההפיכות, ההתנקשויות והמלחמות, 1970 סימנה את התחלתה של תקופה ארוכה של יציבות בירדן וגם בסוריה. איומים רציניים על משטרו של חאפז אל-אסד, כמו על זה של המלך חוסיין, לא היו. היה לכל אחד מהם אח שקצת עף על עצמו, אבל שום דבר בסדר גודל של יאסר ערפת בראש צבא עצמאי בבקעת הירדן.

יותר רחוק לכן פחות בוער מבחינתנו אבל גם כן מעניין, הוא הסיפור של תחנת אל-ג'זירה הקטרית, מה שעומד במרכז דיונו של שביט על הצד הטכנולוגי של הדמוקרטיזציה-הערבית-שבוששה-לבוא. התוצאה המיידית של התחנה הזאת הייתה לסבך את קטאר בכל מיני סכסוכים דיפלומטיים, לעתים פיקנטים, בגלל דיבות על שליטים ערבים אחרים. אבל התוצאה הרצינית יותר, פרי של שילוב מוצלח בין תכניות בידור לצד חדשות מכובסות, כזה שאפשר לאל-ג'זירה להתחרות בהצלחה נגד תחנות הלוויין המערביות, הייתה לחזק את האחיזה של משפחת אל תאני על מושכות הגמל. (אגב, באותה תקופה שליט קטר היה חמד בן חליפה אל תאני, כששליט בחריין היה חמד בן איסא אל-חליפה. קל להתבלבל.)

והיום, רבע מאה אחרי, מִפקד המדינות הערביות הדמוקרטיות עדיין בעינו עומד: אפס. אפשר לומר, הציפיות הנאיביות במערב היו פן אחד של אשליה מערבית אחרת לפיה ערבים המהגרים למערב תיכף יבינו כמה יותר טובה התרבות המערבית וירצו לאמצה. בסופו של דבר לא קרה לא זה ולא זה. במידה רבה, קרה ההפך: המערב נהיה פחות דמוקרטי. בבריטניה, ארצם של ג'ון לוק ואדם סמית, נעצרים כ-15,000 אנשים בשנה על התבטאויות ברשתות החברתיות, אנשים המעיזים להטיל דופי על קדושות הסדר הקיים -- הגירה המונית, כבודו של האסלאם, רב-תרבותיות ושאר אושיות תרבות הווק. בחירות חופשיות לכאורה עדיין מתנהלות, אבל מפלגות שכופרות בעיקר זוכות לרדיפה וחרמות.

אינני נוהג לקרוא ספרי עיון כמו שאני קורא רומנים, עמוד-עמוד מההתחלה עד הסוף. אני מנסה קודם לעצב לעצמי תמונה כללית: לאן חותר הספר, ואיך הוא בנוי. מתחיל עם תוכן העניינים כמובן, אחר כך קורא פסקה פה ושם, במיוחד הפסקה הראשונה והאחרונה של כל פרק. אחר כך, אם אני עוד מעוניין, אחזור לסבבים מעמיקים יותר. ספר עיון כדאי לקרוא תוך כדי חיפוש תשובות לשאלות שצצות בזמן הקריאה. זה נקרא "קריאה פעילה" ב-
How to Read a Book
של
Mortimer Adler
ו-
Charles van Doren.

אחרי השלבים האלה, דעתי על הספר הזה הייתה שהוא קצת מפוזר, כמו דומה לאוסף מאמרים. פרק אחד דן בשאלה, מה יותר משפיע על העמדות הפוליטיות שלנו, ההשתייכות העדתית, או מידת הדתיות? משם הוא עובר לפרק על ההתקרבות ההדרגתית בין הימין הפוליטי לבין המפלגות הדתיות שבעשורים הראשונים היו יותר ביוולנטיות ועכשיו כבר קשה לדמיין אותן בקואליציה שמאלית. פרק אחר דן במה שהסופר רואה כזכויות היתר של המגזר החרדי. עוד פרק מתחיל בשיעור על הגותם של הרצל, פינסקר, אחד העם ואליעזר בן יהודה. (את הפרק הזה קראתי פעמיים כי בזמן האחרון אני מתעניין בראשית הציונות ובקרוב אייגע אתכם עם הביקורת הראשונה באתר הזה אי פעם על "על פרשת דרכים" של אחד העם.)

אז מה בעצם מאחד את הספר? ברור שעניינו הכללי דת ומדינה. אבל אם לרדת יותר לפרטים, הוא מסביר שמבחינת אדם חילוני, נאור ושוחר דמוקרטיה (מהותית כמובן) כמוהו, המצב כמעט אבוד. הימין הביביסטי מצא את נוסחת הקסם שתבטיח לו, לתמיד, את נאמנות המפלגות הדתיות. ואם לא די בכך, המגמה הדמוגרפית מבטיחה לנו בעוד כמה עשורים רוב חרדי, כלומר מדינה ענייה, חשוכה, ונטולת יכולת להגן על עצמה.

כמעט אבוד, אבל לא לגמרי. הפרק האחרון מתווה דרך להציל את מדינת היהודים באופן ממש מבריק: נציל אותה על ידי השמדתה! שלב ראשון: מקימים ממשלה דחוקה בשותפות המפלגות הערביות. שלב שני, מבטלים את התמיכה הכלכלית של המגזר החרדי ומגייסים את כולם בכוח. ואם אין די בזה לרסן להם את שיעור הילודה אז מעודדים הגירה של לא-יהודים במספרים כאלה שיבטיחו רוב חילוני. אל דאגה, נבחר בלא-יהודים הטובים ביותר: אנשים יצרניים ונאורים עם פוטנציאל להכות שורשים בארצנו. הדור הבא של האנשים האלה, מי יודע, אולי ירצה לשרת בצה"ל ואפילו להתגייר (ובמיוחד אם נאפשר גיור רפורמי).

מטורף. אבל עד שמגיעים לפרק האחרון, יש בספר הרבה חומר מעניין ומחכים, במיוחד בפרק הארוך על הרצל, פינסקר, אחד העם, אליעזר בן יהודה (ועוד הוגים עד לימינו אנו), שעניינו הכללי, האם ניתן לעצב זהות יהודית לאומית קוהרנטית שאיננה דתית.

לכן אני בסך הכל ממליץ על הספר הזה. ולמי שרוצה לקלוט את החומר תוך כדי שטיפת כלים או התעמלות, כמעט הכל נמצא ביו-טיוב — סדרת הרצאות שהוא העביר בשנת הלימודים תש"פ באוניברסיטת תל אביב. שכן, יש ביו-טיוב עוד הרצאות של אוריה שביט, שהוא אדם מבריק כל עוד הוא נצמד לתחומו האקדמי, היינו העולם הערבי והאיסלאם.

ספר מעניין, הגם מגמתי, על תלאות העלייה הרוסית מול רשויות מדינתנו.

לגבי "מיהו יהודי", עולי רוסיה (אוקראינה, בלרוס, ברה"מ לשעבר...) עומדים מול שתי מערכות. האחת, המדינית, קובעת על מי חל חוק השבות. כאן הקריטריון די מתירני; זכאי לחוק השבות אפילו מי שנשואה לנכד של יהודי. המערכת השנייה, הלא היא הממסד הרבני, יחסית מחמירה. יותר פשוט להתיישב כאן, מאשר להתחתן או להיקבר.

דמיינתי את עצמי בנעלי אותם עולים — במידות שונות של הצלחה.

מקרה אחד ברור לחלוטין. יש אנשים שגדלו בבית יהודי, חוו אנטישמיות על בשרם, שמעו מכל ארבעת הסבים על השטייטל ועל זוועות השואה: אלה אנשים שבעיניהם יהדותם מובנת מאליה. אותם אנשים אולי עלו לארץ בלי בעייה. אבל שנים אחר כך הם רוצים להתחתן ונדרש מהם שוב להוכיח שהם יהודים. תביאו שטר כתובה של ההורים, תביאו צילומי מצבות, תביאו את הסבים שנראה איך הם מדברים יידיש... אלא שכתובה לא הוציאו בגלל פחד מהתנכלות השלטון, המצבות מזמן מוחזרו לבלטות בכיכר העיר, והסבים כבר אינם. אז טבעי לחשוב, "מי אתה, שחי כטפיל על המסים ועל השירות הצבאי שלי, לחרוץ אם אני מספיק יהודי?"

אבל יש מקרים פחות חד-משמעיים. המחברת טוענת נחרצות שלנכד של יהודי (מה שהיא מכנה "זרע ישראל") מגיע להתקבל אצלנו כיהודי לכל דבר. וטיעוניה תכופות משכנעים: הנכד הזה, בתור חייל, מגן על עם ישראל; לזכר הסבא רבא שלו מגיע שיצמח לחיים מחודשים ענף אחד ממשפחה יהודית שנכרתו יתר ענפיה; במדינתנו אין סיכוי של התבוללות לכיוון מנהגי הגוים. יפה. אבל חייבים להעביר קו איפשהו. אם כל כך ברור שיש לקבל נכד של יהודי, למה לא גם נין?

יש אִמרה בארה"ב לפיה
"Diversity is our strength"
כלומר "כוחנו ברבגוניות (האתנית) שלנו." מי שמאמין באִמרה הזאת לא יהסס גם לגבי הנינים, אפילו לגבי האחים החורגים של ניני הנינים. כאלה פרופסור אוריה שביט כוכב היו-טיוב, הסבור שיש להביא לכאן המונים של לא יהודים — לחזק את הכלכלה ולאזן את האיום הדמוגרפי החרדי.

אם עוד לא נִחשתם: לדעתי, נכון ההפך מהאִמרה האמריקנית ההיא.

אז בסיכום: זה ספר מעניין שלמדתי ממנו דברים שלא ידעתי על הביורוקרטיה שלנו, אודה גם שדברים מסויימים נגעו לי ללב. אבל צריך להבין שזה לא ספר עיוני גרידא אלא גם מעין קונטרס פוליטי. המחברת הינה פעילת ציבור למען עולי רוסיה, והיא יודעת היטב את העבודה שלה.

"בדואיסטן" הוא כינוי המחבר למעין מדינה בתוך המדינה. פרטים כאלה שזוכים לסיקור רב בתקשורת, כבר היו ידועים לי -- פרוטקשן, נסיעה פרועה בכבישים, גנבות אמל"ח מצה"ל, התיישבות על אדמות המדינה, שימוש רשלני בנשק. הספר חידש לי בעיקר באותם תחומים שזוכים לפחות הצפה בתקשורת -- אבל לא פחות מעניינים.

אחד מהם הוא הפוליגמיה, דבר שידעתי כמובן על קיומו, אבל לא הבנתי את השלכותיו מעבר מהפן המוסרי (שבעצמו לא כל כך מעניין אותי).

הפוליגמיה, מתברר, מביאה ל"פלסטיניזציה" של הבדואים. בעוד האישה הראשונה בדרך כלל מגיעה מהשבט, השנייה (והלאה...) עשויה מאד להיות מיובאת מהשטחים. ילדי אותה אישה הם כבר "חצי פלסטינים" אבל זה לא כל הסיפור. בגלל הדינמיקה של אותן משפחות, לאמם מעמד נחות בין נשות אביהם. היא "אוטסיידרית" שאביה ואחיה, מי שחסותם חיונית לשמירה על זכויותיה, רחוקים והשפעתם בשבט חלשה. בני אותה אישה יורשים את המעמד הנחות. אבל זה נכון רק במשפחת אביהם כי במשפחת אמם המצב הפוך: היותם אזרחי המדינה מקנה להם זכויות שמביאות תועלת והזדמנויות גם למקורביהם. לכן מתקרבים אותם בנים לבני דודיהם מצד אמם, תושבי השטחים. בנים אלה הם "ישראלים" על הנייר אבל בלב...פחות אפילו יחסית ל"ישראליות" המסויגת של אביהם. עובדה שייצוגם בין מחוללי טרור גבוה מייצוגם היחסי באוכלוסיה הבדואית הכללית.

השלכה שנייה של הפוליגמיה פחות מסוכנת אבל יקרה בכל זאת. המדינה, כידוע, לא מכירה ביותר מאישה אחת. אז מה עושים? מגרשים את האישה הראשונה -- מול רשויות המדינה בלבד כמובן -- ועכשיו היא זוכה לקצבה בתור אם יחידאית. פוליגמיה: גם להנאה, גם לפרנסה!

אזכיר רק עוד תחום אחד בו הספר חידש לי הרבה, והוא הסיפור מאחורי עיירות כמו רהט, תל שבע, חורה, כוסייפה, לקייה ועוד כמה. ידעתי שהן הוקמו כדי להגביל איכשהו את הפריסה הפרועה על אדמות מדינה. מה שלא הבנתי קודם היה הקושי לשכנע בדואים להתיישב באותן עיירות. ויש הרבה קשיים כאלה, אבל אזכיר רק אחד כי הוא מדגים באופן קולע את "חוק התוצאות הבלתי צפויות". אז ככה. כל בדואי בן 18 ומעלה המסכים להתיישב באחת מאותן עיירות (ובזאת לוותר על טענותיו לאדמות שבפזורה) מקבל בעיירה -- חינם -- שטח של דונם בערך. מה הבעיה? הבעיה היא שהדונם החינמי הזה יוצר תמריץ לא להיענות להזדמנות מיד, אלא להמתין עד שהילדים מגיעים לגיל 18 ואז יהיה כל אחד מהם זכאי לדונם משלו. אבל עד שמתבגר הבן הקטן, יש כבר נכד שמתקרב ל-18...

אגב, תראבין א-צאנע, ששמענו עליה באחרונה בזכות פשיטה משטרתית גדולה, היא לא בקטגוריה של רהט והאחרות שהזכרתי. רהט והאחרות כבר "ותיקות"; הן הוקמו לפני חמישים שנה. תראבין לעומת זאת הוקמה במעין גל שני לפני כעשרים שנה. לפני הקמת העיירה תראבין שכנו בני תראבין בסמוך ליישוב העברי עומר, שם גרמו להרבה בעיות.

האם זה ספר מהימן? אודה שזה בינתיים הספר היחיד שקראתי בנושא. כדאי לקחת בחשבון שמחבר הספר מאיר דויטש מעורב אישית. הוא מנכ"ל רגבים, עמותה שמטרתה לשמור על אדמות המדינה. פועלה הנרחב של רגבים -- הבאת תביעות, תיעוד עובדות בשטח והפצתן (כולל כמובן הספר דנן), הובלת סיורים לאנשי ציבור מהארץ ומחו"ל -- נזכר שוב ושוב בספר. לא נתקלתי בסתירות פנימיות גם לא בסתירות מול הידע הכללי שכבר היה לי. אבל עדיין כדאי לקחת בחשבון מי המחבר.

לפנינו סיפור לא רע על התמוטטות עצבים כתוצאה מכליאה בבידוד. אבל כל היתר, כלומר ההקשר של שחמט ושחמטאים, לא רק מיותר אלא מעיד על חוסר הבנה מביכה עד כאב. אפשר לומר שהבחירה בכותרת שמבליטה את עניין השחמט היא בגדר קליק-בייט (נוסח אמצע המאה הקודמת).

לא קרה אף פעם ואפילו מרחוק שתוך שנה מתקדם אדם מלשחק את המשחק הראשון שלו בחיים, לאליפות העולם. לא קרה ולא ייתכן שחובבן מגיע לכושר של רב אמן בעקבות משחקים של עצמו נגד עצמו המתנהלים בדמיונו. לא ייתכן במשחק בין חובבן לבין אלוף העולם, שאחרי עשרים מהלכים מצבו של החובבן יהיה אחרת מאבוד.

כן, אני מבין שיש מה שנקרא רשיון פואטי והשעיית אי-אמון. אבל יש גבול לשטויות המותרות אפילו בספרות. סופר לא יכתוב על צוללת עפה באוויר (אלא ביצירה שהיא פנטזיה במפורש). אם לסופר היה נחוץ לכתוב על קבעון במשחק מתמכר ותפקידו בהתמוטטות עצבים, אז היה עדיף שיבחר במשחק שהוא הבין — קלפים אולי. ואפילו אז, לא היה כדאי להדגיש בכותרת הספר את המשחק, כי כפי שכבר אמרתי, הסיפור האמיתי כאן הוא התמוטטות עצבים כתוצאה מכליאה בבידוד.

עם זאת, אזכה את צוויג בשמץ קטן של הבנה מציאותית לגבי שחמט, והיא שבניגוד לדעה רווחת, אלופי שחמט הם לא בהכרח אנשים מאד אינטליגנטים. לפני מספר שנים, מישהו מצא שמקדם המתאם בין IQ לבין מד כושר בשחמט — אצל מבוגרים, ובהינתן שהאדם כבר שיחק על רמה לפחות של חובבן רציני — הוא קרוב לאפס. אבל שחקנים, כמו אלוף העולם שבספר, שממש התקשו ללמוד קרוא וכתוב, זה אולי לא.

טוב, עוד פרט לזכותו של שטפן צוויג. אמרתי שלא ייתכן להגיע רחוק מ"אימון" תוך כדי משחקים מדומיינים של אדם נגד עצמו? אכן. אבל שישים וחמש שנים אחרי מותו של צוויג, מחשב בשם AlphaZero, שתוכנת עם שום דבר מעבר לכללים של המשחק (כלומר כך זז צריח, כך מלכה וכו') הורץ תשע שעות בהן הוא שיחק כמה מליארדי משחקים נגד עצמו. ובעקבות מה שלמד מזה, נהיה AlphaZero שחמטאי יותר טוב (ובהפרש גדול) מאלוף העולם.

נא להכיר את האח הגדול של האח הגדול. "העולם שוחרר מכבליו" מזכיר מאד את "1984" של ג'ורג' אורוול שהופיע שלושים שנה אחרי. כמו ב"1984", יש מלחמה עולמית שבעקבותיה העולם מתארגן מחדש תחת שלטון דיקטטורי עולמי (כששלוש המעצמות של "1984" הן לדעתי חזויות-דמה לאותו משטר).

אבל המפריד יותר מעניין מהמאחד. בעוד המלחמה העולמית זוכה ב"1984" לכמה זכרונות מעורפלים של וינסטון סמית, הרי שב"העולם שוחרר מכבליו" מוקדש למלחמה פרק ארוך לקראת אמצע הספר ודמויות מפתח משחקות תפקיד לפני, תוך כדי, ואחרי אותה מלחמה. המלחמה גם משמשת צידוק מפורש לסדר החדש שאחרי.

מה הוא אותו סדר עולמי? קודם כל, סטאליניזם: קולקטיוויזציה של החקלאות והזזה של אוכלוסיות הנה והנה. לזה מתווסף קצת תיבול צרפתי-מהפכני — לוח שנה "הגיוני" יותר בעל שלושה עשר חודשים של בדיוק ארבעה שבועות כל אחד. קימצוץ אימפריאליזם בריטי: למען ייעול המסחר, נשלטת שפה אחת על העולם כולו — האנגלית. והרבה מאד מהתלהבויות הפרוגרס האנגלו-אמריקאי של תחילת המאה העשרים: משטר של "מומחים" במקום שלטון הרוב, העולם כולו תחת ממשלה אחת, ואיך לא, "חינוך כלל עולמי כדי לסגל את בני האדם לתפיסות הדגולות של שלטונה העולמי."

זה נשמע כמו "1984" אבל יש הבדל עצום בגישת המחבר. "1984" מוצג כסיוט, תמצית הרוע. לעומת זאת, ה.ג.ולס מציג את העולם שלו כתכנית-אב לאוטופיה! אכן, זה ספר שקטעיו הספרותיים — עלילות כהנה וכהנה מחיי גיבוריו (הדו-ממדיים) — משחקים תפקיד משני. העיקר נקרא כחוברת תעמולה פוליטית.

אמנם משמשת המלחמה תירוץ למשטר הדיקטטורי העולמי; לדעת המחבר, לא הייתה דרך אחרת למנוע עוד מלחמות קטסטרופליות. אבל ברור שאף לפני המלחמה, דעתו על המשטר הישן בקורתית ביותר: משטר מפגר ומיושן, בעוד המשטר החדש הינו "מדינה מתוכננת, מתוכננת כפי שמתוכננת מערכת הנעה חשמלית, על פי קווים מדעיים וללא הסתמכות על מנגנון קודם."

חוק ומשפט אנגלי מעוררים את סלידתו: "מופרכוּתם של בתי המשפט ובזיונות הממשלה הפרלמנטרית המייצגת". את התפאורה בבית משפט הוא מתאר באלה המלים: "השופט, כדרכם של אותם זמנים, ישב מוגבה מעל האולם, לבוש גלימה מגוחכת ופאה ענקית מטופשת."

אחרי המלחמה והשלטת הסדר החדש הוא מסכם: "ספק אם אי פעם נראֶה שוב שלב של קיום אנושי שבו ה'פוליטיקה', כלומר התערבות מפלגתית בשפיות הדעת השלטת בעולם, תהיה עניין עיקרי לאנשים בעלי בינה." לא עוד חוקים, לא עוד התפלמסות משפטית, לא עוד מסעי בחירות מייגעים, לא עוד טרללת פרלמנטרית אלא ש"בתקופתנו מאצילים עבודה זו לוועדות המדעיות, שהינן בעלות כיוון כללי מוגדר והידע המיוחד הנדרש."

לקראת סוף הספר מתקבל עולם חדש באמת, תחת משטר מבוסס, יציב וללא עוררין, כשברקע חיה אוכלוסיה שהסתגלה לכל הטוב הזה. על חיכוכים בדרך, על התנגדות, כתוב מעט מאד. מלך אחד אינו משתף פעולה אז מחסלים אותו. יש כמה בעלי הון מהמשטר הישן הפונים לבית משפט כלשהו על מנת לתבוע זכויות קניין — ויוצאים ללא כלום ובבושת פנים. חוץ מזה, הקולקטיוויזציה החקלאית כנראה מתבצעת ללא אי-הנעימות שהתלוותה לדבר ברוסיה כגון רעב והוצאות להורג המוניות. כנ"ל הזזות אוכלוסיה, ביטול מדינות וגבולות, וביטול קניין פרטי.

אפשר לקרוא את כל זה כפרודיה, וכמובן הכל מותר בקריאה של יצירה ספרותית. אבל למי שמעוניין בה.ג.ולס האיש, כדאי לדעת שהוא היה תומך נלהב של כל החזון ההוא, מממשלה עולמית ועד למשטר דיקטטורי של "מומחים" ולריכוזיות כלכלית. רק אהבה בולטת אחת משלו לא זכתה למקום בספר, והיא האיגניקה. הוא נזכר כאיש שמאל — פרוגרסיבי בכינוי של ימיו — בגלל אהדתו לריכוזיות כלכלית, למדינת רווחה, ולבריה"מ. אבל הוא נשא עיניו גם לעבר מוסוליני, עד כדי הטפה למען דבר שהוא כינה
"liberal fascism".