“"בדואיסטן" הוא כינוי המחבר למעין מדינה בתוך המדינה. פרטים כאלה שזוכים לסיקור רב בתקשורת, כבר היו ידועים לי -- פרוטקשן, נסיעה פרועה בכבישים, גנבות אמל"ח מצה"ל, התיישבות על אדמות המדינה, שימוש רשלני בנשק. הספר חידש לי בעיקר באותם תחומים שזוכים לפחות הצפה בתקשורת -- אבל לא פחות מעניינים.

אחד מהם הוא הפוליגמיה, דבר שידעתי כמובן על קיומו, אבל לא הבנתי את השלכותיו מעבר מהפן המוסרי (שבעצמו לא כל כך מעניין אותי).

הפוליגמיה, מתברר, מביאה ל"פלסטיניזציה" של הבדואים. בעוד האישה הראשונה בדרך כלל מגיעה מהשבט, השנייה (והלאה...) עשויה מאד להיות מיובאת מהשטחים. ילדי אותה אישה הם כבר "חצי פלסטינים" אבל זה לא כל הסיפור. בגלל הדינמיקה של אותן משפחות, לאמם מעמד נחות בין נשות אביהם. היא "אוטסיידרית" שאביה ואחיה, מי שחסותם חיונית לשמירה על זכויותיה, רחוקים והשפעתם בשבט חלשה. בני אותה אישה יורשים את המעמד הנחות. אבל זה נכון רק במשפחת אביהם כי במשפחת אמם המצב הפוך: היותם אזרחי המדינה מקנה להם זכויות שמביאות תועלת והזדמנויות גם למקורביהם. לכן מתקרבים אותם בנים לבני דודיהם מצד אמם, תושבי השטחים. בנים אלה הם "ישראלים" על הנייר אבל בלב...פחות אפילו יחסית ל"ישראליות" המסויגת של אביהם. עובדה שייצוגם בין מחוללי טרור גבוה מייצוגם היחסי באוכלוסיה הבדואית הכללית.

השלכה שנייה של הפוליגמיה פחות מסוכנת אבל יקרה בכל זאת. המדינה, כידוע, לא מכירה ביותר מאישה אחת. אז מה עושים? מגרשים את האישה הראשונה -- מול רשויות המדינה בלבד כמובן -- ועכשיו היא זוכה לקצבה בתור אם יחידאית. פוליגמיה: גם להנאה, גם לפרנסה!

אזכיר רק עוד תחום אחד בו הספר חידש לי הרבה, והוא הסיפור מאחורי עיירות כמו רהט, תל שבע, חורה, כוסייפה, לקייה ועוד כמה. ידעתי שהן הוקמו כדי להגביל איכשהו את הפריסה הפרועה על אדמות מדינה. מה שלא הבנתי קודם היה הקושי לשכנע בדואים להתיישב באותן עיירות. ויש הרבה קשיים כאלה, אבל אזכיר רק אחד כי הוא מדגים באופן קולע את "חוק התוצאות הבלתי צפויות". אז ככה. כל בדואי בן 18 ומעלה המסכים להתיישב באחת מאותן עיירות (ובזאת לוותר על טענותיו לאדמות שבפזורה) מקבל בעיירה -- חינם -- שטח של דונם בערך. מה הבעיה? הבעיה היא שהדונם החינמי הזה יוצר תמריץ לא להיענות להזדמנות מיד, אלא להמתין עד שהילדים מגיעים לגיל 18 ואז יהיה כל אחד מהם זכאי לדונם משלו. אבל עד שמתבגר הבן הקטן, יש כבר נכד שמתקרב ל-18...

אגב, תראבין א-צאנע, ששמענו עליה באחרונה בזכות פשיטה משטרתית גדולה, היא לא בקטגוריה של רהט והאחרות שהזכרתי. רהט והאחרות כבר "ותיקות"; הן הוקמו לפני חמישים שנה. תראבין לעומת זאת הוקמה במעין גל שני לפני כעשרים שנה. לפני הקמת העיירה תראבין שכנו בני תראבין בסמוך ליישוב העברי עומר, שם גרמו להרבה בעיות.

האם זה ספר מהימן? אודה שזה בינתיים הספר היחיד שקראתי בנושא. כדאי לקחת בחשבון שמחבר הספר מאיר דויטש מעורב אישית. הוא מנכ"ל רגבים, עמותה שמטרתה לשמור על אדמות המדינה. פועלה הנרחב של רגבים -- הבאת תביעות, תיעוד עובדות בשטח והפצתן (כולל כמובן הספר דנן), הובלת סיורים לאנשי ציבור מהארץ ומחו"ל -- נזכר שוב ושוב בספר. לא נתקלתי בסתירות פנימיות גם לא בסתירות מול הידע הכללי שכבר היה לי. אבל עדיין כדאי לקחת בחשבון מי המחבר.”