“ספר מעניין, הגם מגמתי, על תלאות העלייה הרוסית מול רשויות מדינתנו.

לגבי "מיהו יהודי", עולי רוסיה (אוקראינה, בלרוס, ברה"מ לשעבר...) עומדים מול שתי מערכות. האחת, המדינית, קובעת על מי חל חוק השבות. כאן הקריטריון די מתירני; זכאי לחוק השבות אפילו מי שנשואה לנכד של יהודי. המערכת השנייה, הלא היא הממסד הרבני, יחסית מחמירה. יותר פשוט להתיישב כאן, מאשר להתחתן או להיקבר.

דמיינתי את עצמי בנעלי אותם עולים — במידות שונות של הצלחה.

מקרה אחד ברור לחלוטין. יש אנשים שגדלו בבית יהודי, חוו אנטישמיות על בשרם, שמעו מכל ארבעת הסבים על השטייטל ועל זוועות השואה: אלה אנשים שבעיניהם יהדותם מובנת מאליה. אותם אנשים אולי עלו לארץ בלי בעייה. אבל שנים אחר כך הם רוצים להתחתן ונדרש מהם שוב להוכיח שהם יהודים. תביאו שטר כתובה של ההורים, תביאו צילומי מצבות, תביאו את הסבים שנראה איך הם מדברים יידיש... אלא שכתובה לא הוציאו בגלל פחד מהתנכלות השלטון, המצבות מזמן מוחזרו לבלטות בכיכר העיר, והסבים כבר אינם. אז טבעי לחשוב, "מי אתה, שחי כטפיל על המסים ועל השירות הצבאי שלי, לחרוץ אם אני מספיק יהודי?"

אבל יש מקרים פחות חד-משמעיים. המחברת טוענת נחרצות שלנכד של יהודי (מה שהיא מכנה "זרע ישראל") מגיע להתקבל אצלנו כיהודי לכל דבר. וטיעוניה תכופות משכנעים: הנכד הזה, בתור חייל, מגן על עם ישראל; לזכר הסבא רבא שלו מגיע שיצמח לחיים מחודשים ענף אחד ממשפחה יהודית שנכרתו יתר ענפיה; במדינתנו אין סיכוי של התבוללות לכיוון מנהגי הגוים. יפה. אבל חייבים להעביר קו איפשהו. אם כל כך ברור שיש לקבל נכד של יהודי, למה לא גם נין?

יש אִמרה בארה"ב לפיה
"Diversity is our strength"
כלומר "כוחנו ברבגוניות (האתנית) שלנו." מי שמאמין באִמרה הזאת לא יהסס גם לגבי הנינים, אפילו לגבי האחים החורגים של ניני הנינים. כאלה פרופסור אוריה שביט כוכב היו-טיוב, הסבור שיש להביא לכאן המונים של לא יהודים — לחזק את הכלכלה ולאזן את האיום הדמוגרפי החרדי.

אם עוד לא נִחשתם: לדעתי, נכון ההפך מהאִמרה האמריקנית ההיא.

אז בסיכום: זה ספר מעניין שלמדתי ממנו דברים שלא ידעתי על הביורוקרטיה שלנו, אודה גם שדברים מסויימים נגעו לי ללב. אבל צריך להבין שזה לא ספר עיוני גרידא אלא גם מעין קונטרס פוליטי. המחברת הינה פעילת ציבור למען עולי רוסיה, והיא יודעת היטב את העבודה שלה.”