קצת קשה לכתוב המלצה על ספר שנתן לך בוקס בבטן, אבל אולי זה מה שאני עושה עכשיו. בעצם, לשיקולכם.
החלק הראשון בספר נכתב בזמן הווה, אולי מעין יומן, לא מסוג של "יומני היקר" אלא מסוג דבר שנכתב על ידי הגיבורה מעצמה אל עצמה ולא רק מעצמה על עצמה. קטעים קטעים של הווית עבודה שהיא חלק מרכזי וגדול בחיים, שהחיים הפכו להיות שוליים בו, והיא מביטה ומתארת את המצב בעיניים בוחנות כליות ולב.
החלק השני כתוב בסגנון אחר לגמרי, בתיאורי זיכרון ארוכים יותר ומפורטים יותר, שובל של מחשבות שנצמדות אל העבודה והרחק ממנה, אל החברה הסובבת, אל העולם הממשי, שלוקח חלק גדול יותר בחיים בשלב זה של ילדות. היא מתארת ומפרטת את הסביבה בה גדלה ועבדה ואת הערכים והמנהגים של המקום. ובקטע הזה הגיע הבוקס בבטן, עבורי, בתיאור של טרגדיה ששלובה בחיים שהיא מתארת, ואני לא בטוחה כמה הבוקס היה מכוון וכמה מזה היא רגישות מיוחדת שלי, לטרגדיות של ילדים.
החלק השלישי נפתח מיד בתיאור הסביבה, רק שלוקח זמן להבין שמדובר על סביבה עתידנית, הגיבורה עדיין בענייני עבודה ומקבלת הצעה יוצאת דופן, שאולי קצת קשה לנסח במילים, ואולי זה רק חוסר קוהרנטיות מכוון על מנת ליצור עתיד הזוי וחמקמק, לא ממשי, תלוש, אפשרי עדיין.
אז קשה לי לומר בלב שלם שנהניתי. הקריאה אכן קלחה והחלק הראשון במיוחד משך אותי פנימה ויצר הזדהות עם עולם העבודה התובעני, אבל חוסר האחידות בין הקטעים, גם בסגנון הכתיבה וגם בקפיצות בין הזמנים אולי פספס אצלי משהו. מבחינתי, מחכה מאוד לספר הפרוזה הבא שלה, אם יהיה.
"אישה בחלל עבודה - השתעממת? על מה את חושבת עכשיו? יש לך שלושים ושבעה מיילים שלא נקראו בתיבה. יש גם משימות שרשומות על הלוח המחיק - זה כתב ידך, אני רואה שהתאמצת לכתוב ברור." (עמ' 17)

קצת קשה לכתוב המלצה על ספר שנתן לך בוקס בבטן, אבל אולי זה מה שאני עושה עכשיו. בעצם, לשיקולכם.
החלק הראשון בספר נכתב בזמן הווה, אולי מעין יומן, לא מסוג של "יומני היקר" אלא מסוג דבר שנכתב על ידי הגיבורה מעצמה אל עצמה ולא רק מעצמה על עצמה. קטעים קטעים של הווית עבודה שהיא חלק מרכזי וגדול בחיים, שהחיים הפכו להיות שוליים בו, והיא מביטה ומתארת את המצב בעיניים בוחנות כליות ולב.
החלק השני כתוב בסגנון אחר לגמרי, בתיאורי זיכרון ארוכים יותר ומפורטים יותר, שובל של מחשבות שנצמדות אל העבודה והרחק ממנה, אל החברה הסובבת, אל העולם הממשי, שלוקח חלק גדול יותר בחיים בשלב זה של ילדות. היא מתארת ומפרטת את הסביבה בה גדלה ועבדה ואת הערכים והמנהגים של המקום. ובקטע הזה הגיע הבוקס בבטן, עבורי, בתיאור של טרגדיה ששלובה בחיים שהיא מתארת, ואני לא בטוחה כמה הבוקס היה מכוון וכמה מזה היא רגישות מיוחדת שלי, לטרגדיות של ילדים.
החלק השלישי נפתח מיד בתיאור הסביבה, רק שלוקח זמן להבין שמדובר על סביבה עתידנית, הגיבורה עדיין בענייני עבודה ומקבלת הצעה יוצאת דופן, שאולי קצת קשה לנסח במילים, ואולי זה רק חוסר קוהרנטיות מכוון על מנת ליצור עתיד הזוי וחמקמק, לא ממשי, תלוש, אפשרי עדיין.
אז קשה לי לומר בלב שלם שנהניתי. הקריאה אכן קלחה והחלק הראשון במיוחד משך אותי פנימה ויצר הזדהות עם עולם העבודה התובעני, אבל חוסר האחידות בין הקטעים, גם בסגנון הכתיבה וגם בקפיצות בין הזמנים אולי פספס אצלי משהו. מבחינתי, מחכה מאוד לספר הפרוזה הבא שלה, אם יהיה.
"אישה בחלל עבודה - השתעממת? על מה את חושבת עכשיו? יש לך שלושים ושבעה מיילים שלא נקראו בתיבה. יש גם משימות שרשומות על הלוח המחיק - זה כתב ידך, אני רואה שהתאמצת לכתוב ברור." (עמ' 17)