ביקורת ספרותית על לעולם אל תיתן לי ללכת מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ

---

לאחרונה התמודדתי עם הספר לעולם תיתן לי ללכת, כעבור זמן קצר זנחתי את הספר נראה לי לא מעניין והחלטתי לראות את הסרט כדי להבין במה מדובר ולמה כל כך שיבחו אותו... בסוף הספר נותרתי מזועזעת שהסופר אפילו חשב לכתוב על דבר כזה כספר אוטופי או דמיוני. קשה לי להאמין שאפשר יהיה שיעשו דבר כזה באנגליה, אפילו בגדר דמיון זה רע מאד. אישית לא הייתי רוצה לתרום אברים לא בחיי ולא לאחר מותי. כל אחד מקבל את מנת (אבריו) חלקו על מנת לעשות שימוש מרבי ומיטיבי
בחייו, לחיות על מנת לאפשר חיים לאחר זה פסול לדעתי, כמו שלקח זמן כדי לצור אותי כך דרוש זמן כדי לאדם להתפורר עד לחלקיקים אפסים ויש מקום לכל השלמת הגלגל גם אם זה נראה מיותר בעיני אדם זה או אחר...
לאחר שראיתי את הסרט צפיתי בסרטון עם השחקנים בו הגיבורה טענה שהסוף בסרט שונה מהסרט, חשבתי אולי היה שם סוף אחר, זה היה רק יותר מפורט עם שיחות ארוכות ותיאורי נוף שפיארו את הספר, הרעיון המרכזי נותר בעינו, נו כאילו התאכזבתי. בשלב מסוים חשבתי שרק יפני מלידה יכול לבוא עם רעיון כזה לספר, שם ביפן כאילו יש פחות חשיבות למה שהאדם לכשעצמו חושב בתור פרט. כמובן הכללות אף פעם לא יכולות להיות מדויקות, עובדה שאהבו את הספר הסרט וכו' במקומות שונים בעולם...
כעקרון גם אם הספר נכתב כמטפורה לעיצוב דעת הקהל, השפעת הכלל על היחיד, עדין נראה פסול ומזעזע בעיניי, הגבלת רוחו של האדם, בכלל מקרה תקצץ פלאים ביכולתו של הפרט לתרום לחברה מאשר כל כפיה באשר היא, גם הם יצליחו בכך לתרום לרווחתם של אחרים בכלל מקרה התועלת תהא מזערית כיוון שאינה תואמת את הזרימה הטבעית של קיום האנושות.

» ביקורות נוספות של קארי
» ביקורות נוספות על לעולם אל תיתן לי ללכת