ביקורת ספרותית על זכרונותיה של גיישה מאת ארתור גולדן

---

את הספר הטוב הזה קראתי לראשונה כשיצא לאור, אני חושבת,
הייתי אז צעירה מאוד, עוד לא ביקרתי ביפן אז ועוד לא הכרתי את ההיסטוריה היפנית ואת האופי האכזר שמסתתר מאחורי אסתטיקה מרטיטה ומוקפדת.
ומצאתי בו אז סיפור אקזוטי מופלא מלמד ומרתק. לבי יצא אל סאיורי וסיפורה בהערכה. אל הנופים המקסימים המתוארים.
כך זכרתי אותו.
חזרתי לקרוא אותו בימים אלה בהתקף נוסטלגי
וממרומי בגרותי כך מצאתי אותו ולא רק - אמנם מצאתי בו סיפור טוב מאוד. עודו אקזוטי, מופלא מלמד ומרתק - אך גם קשה.
קשה מאוד.
האכזריות היפנית כאופי וכדפוס באה לידי ביטוי כמעט אצל כל הדמויות בסיפור.
הגיישות (של קיוטו של אז) הן יצירות אמנות (הן פלסטית הן בימתית) אסתטיות חיות מהלכות ומבדרות ומשכרות ומעוררות רחמים. לבי יצא אל סאיורי בחמלה.
הן נשים מתחתית החברה המנוצלות בצורה צינית ונוראית לשמש יצירות אמנות ואסתטיקה חיה ושאם שיחק למי מיהן מזלה (וזכתה בין השאר, בהיותה מאיקו [חניכה] להיות בת חסותה של גיישה 'אחות גדולה' מתוחכמת ורעה מספיק וברת מזל לשעבר) יכלה ברת המזל לחיות גם ברווחה כלכלית - אך במחיר כבד של מכירת גופה למרבה במחיר - בהתאם להחלטת מנהלת האוקיה אצלה היא חיה והחלטת האחות הגדולה.
סיפור יפה מאוד, אקזוטי, מלמד ומרתק ואמיתי שמביא תמונה אחת מההיסטוריה של העם האכזר והאסתטי.

» ביקורות נוספות של אנוק
» ביקורות נוספות על זכרונותיה של גיישה