ביקורת ספרותית על זכרונותיה של גיישה מאת ארתור גולדן
ספר מעולה

---

הסיפור הוא ביוגרפיה דמיונית והמספרת היא הדמות הראשית צ'יו. היא מספרת לנו את סיפור חייה וחושפת בפנינו את המציאות אליה נשלחה נגד רצונה. לאחר שנמכרו היא ואחותה השתיים עזבו את הכפר בו גדלו והמשיכו לקיוטו שם נאלצו להפרד. ציו תגיע לאוקייה, בית הארחה שם תהיה למשרתת קודם כל, במטרה להפוך לגיישה.
ציו עוברת מסע ארוך רצוף מכשולים תלאות והשפלות בדרכה להפוך לגיישה. זה לא עולם קל וציו מתארת לנו מנקודת מבט של ילדה תמימה את החיים באוקייה ואת החינוך הנוקשה שקיבלה תחת חסותן של האמא, הדודה, הסבתא והגיישה הראשית והאכזרית של האוקייה הצומומו שממש לא אהבה אותה והתעללה בה רבות.

ציו תהפוך לגיישה מתלמדת, היא תתחיל להתלבש בלבוש המסורתי, הקימונו, ולו מספר רב של בדים בשלל צבעים, להתאפר ולצבוע את פניה בלבן.
שמה נלקח ממנה ומוחלף באחר, סאיורי, ואת עברה הכואב נדמה ושכחה, ולא מתוך רצון אלא בלית ברירה, מאחר ואין מקום בעולמן של הגיישות לשקוע בעבר אלא לחשוב רק על ההווה ועל שעתיד להיות, אם לא תדאג לעצמה ותעשה כל שביכולתה להיות הגיישה שכולם מצפים ממנה להיות חייה לא יהיו שווים דבר, היא תהיה למשרתת אומללה כל חייה.

“אנחנו לא הופכות לגיישות בגלל שאנחנו רוצות חיים מאושרים. אנחנו הופכות לגיישות בגלל שאין לנו ברירה אחרת…”

מסורת מגעילה שאיכשהו מצטיירת בעין יפה יותר, קלאסית, אך היא רחוקה מלהיות כזאת ומתחת לכל הצבעים היפים, התלבושות היקרות, ה"כבוד", מסתתר עולם אכזר ואנוכי, קר אפור ובודד. ברגע אחד אישה צעירה, ילדה, מאבדת את שהיתה ואת כל מה שאי פעם חלמה להיות, את התשוקות והעצמאות שלה, והופכת למיצג אמנותי, לא שונה ממוצג במוזיאון או בעל חיים בקרקס, שכל מטרתה זה לבדר גברים שתויים.

הנושא מרתק, הספר מעניין, מסעיר וכתוב היטב, לעתים קצת הכביד עליי. התיאורים יפים וחדים שמעוררים אצל הקורא מגוון רחב של רגשות, שמשתוללים כמו ים סוער, ומצליחים להעביר בקלות את תחושותיה של סאיורי וכמובן לצייר תמונה של אותה תקופה, של עולמן הקשה של הגיישות והתרבות היפנית בפרט.
סיפור חייה של סאיורי מרגש, עצוב וכואב, אמנם בדוי אך כנראה שלא רחוק מהמציאות באותם שנים, מציאות שבה התדמית ומעמד הם מעל הכל, תאוות בצע מזעזעת ומציאות בה בתוליה של נערה נמכרים למרבה במחיר. זהו סיפור על גורל ועל בחירות, על תשוקות ורצונות וגם סיפור אהבה עם סוף טוב, סוף אמריקאי קלאסי, בו גיבורת הספר, והיא בהחלט גיבורה לאחר שצלחה את המציאות הטראומטית שהיתה חייה, זכתה לשמוע את המילים שכה השתוקקה להם מהאדם היחיד שהיה חשוב לה.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על זכרונותיה של גיישה