ביקורת ספרותית על זכרונותיה של גיישה מאת ארתור גולדן

---

ההפסקה עומדת להסתיים, הפעמון יצלצל בעוד רגע, תלמידים מתחילים לשוב למסדרונות, נוטשים את החום המדכא של חצר בית הספר, את הדיונים על פוליטיקה, על להקות בנים, על החופשה הבאה מהלימודים, על תנועת הנוער. אני נמצאת בחצר בית הספר, עם כולם. החום הכבד מטשטש את הראיה שלי ומותיר שובל דק של זיעה לאורך גבי. אני מחזיקה ספר בעל כריכה שחורה ובתוכי מתנהל ויכוח. האם עליי להיכנס לשיעור הבא או שעליי להמשיך לקרוא את היצירה המרשימה שבה אני אוחזת? אני בוחרת באפשרות השנייה, ורצה לפינה מוצלת יותר בחצר. לא מפריע לי שהספר מבוגר ממני, לבינתיים אני אוהבת אותו בכל נוכחתי הגוצית. אני לא מבינה מדוע היה זרוק באופן חסר ביטחון על אחד ממדפי הספרייה, אבל כל זה רק הקסים אותי עוד יותר.

בשנת 1929 בכפר דייגים קטן שביפן, נמכרות שתי אחיות בשל העוני באותה התקופה. האחת - סאצו, נמכרת לעבודה בזנות. ואילו השנייה - צ'יו, הילדה עם העיניים הכי נדירות שתפגשו, נמכרת לבית הארחה (שנקרא אוקייה) שמנוהל על ידי אישה זקנה ורעה. באותו בית הארחה נתקלת צ'יו בגיישה בשם הצומומו, שהייתה פופלרית ומעמדה באוקייה גבוה כיוון שהיא הייתה המקור הפרנסה היחיד. צ'יו משמשת כמשרתת פשוטה באוקייה ותוך כדי לומד כיצד להיות גיישה, אך הצמומו מתנכלת לה בשל קנאתה ליופייה הנדיר ולכן היא מחבלת בסיכויים שלה לסיים את הכשרתה בתור גיישה. צ'יו מגיעה לנקודת שפל בחייה והיא מרגישה מובסת ומושפלת. אבל אז, בעקבות מפגש מיקרי אחד עם אדם אחד, חייה מקבלים תפנית שונה שמפיחה בה תקווה ורצון להצליח. כעבור מספר חודשים מאז המפגש עם אותו אדם, דמות נוספת נכנסת לחייה של צ'יו ומחוללת בהם שינוי אדיר, שאפילו שמה לא נשאר כפי שהיה אלא משתנה ל- סאיורי.

הספר הזה חצה מחסומים אל לבי כמו ענן שחולף דרך מסננת. היה משהו כל כך עדין ומרתק בדרך שבה ניטה סאיורי סיפרה את הסיפור שלה, עד שלא הותירה ברירה אלא להיכבש בקסמה. קראתי את הספר בהתרגשות ובעצב. האישה היפנית הזאת חוללה בלבי סערה, הרצון של סאיורי להצליח העביר בי רטט. הסיפור יפהפה, פיצוי על תקופה ארוכה עם ספרים קרירים ובינוניים. הכתיבה שובת לב, מפתה להמשיך מהמילה הראשונה. התיאורים רחבים ובירורים, בוראים עולם חדש ורבגוני. הרגשתי כאילו אני מבלה שעות באחד מבתי התה שבגיון, מבודרת על ידי גיישה אמתית. התאהבתי בדמויות, במקום בו התרחש הסיפור ובתקופה. התאהבתי בריחות, בצבעים, בנופים ובמנהגים. סיימתי את הספר בתחושה טובה ובטעם של עוד.

הלוואי שהספר הזה היה אינסופי על הנייר כמו שהוא אינסופי בדמיון שלי.

» ביקורות נוספות של אַסְיָה
» ביקורות נוספות על זכרונותיה של גיישה