ביקורת ספרותית על חמדת מאת טוני מוריסון
ספר טוב

---

כשהרחבתי ספרות בזמנו, למדתי ממיקודית שספיילרה לי את האירועים המרכזיים במספר לא מבוטל של ספרים - לרבות "בעל זבוב", "אנה קארנינה" ו"חמדת". אולם בניגוד לשאר, בספר הנ"ל הספוילר לא הוציא את העוקץ, ולא גרע ולו במעט מטיב היצירה.

הידע ההיסטורי שלי די נרחב, גם בתחום הגזענות. אולם איכשהו נבצר ממני עד כה לקרוא או לראות סרט שצולל לתהומות העוול והרגש שחוו העבדים השחורים באמריקה. "חמדת" הוא כנראה הספר הנכון להתחיל איתו.

היצירה עוסקת באם לארבעה ילדים בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא מתאר בפרוטרוט חסר רחמים את הייסורים שעברה כשפחה בדרום, ואת השלכותיהם הקטסטרופליות על חייה בצפון החופשי לכאורה.

עצמת הייסורים שחוותה הקהילה השחורה בזמנו אינה ניתנת לתיאור, ובכל זאת טוני מוריסון מצליחה. באופן בלתי מתפשר, היא מטלטלת את נפשנו במעשי האדם האכזריים שמעלים ספקות מוכרים על טיבו. הזעזוע שחשתי משני תיאורים ספציפיים, הזכיר לי במידה רבה את חווית הקריאה של "לוליטה".

העובדה שגורלן של חלק מהדמויות נותר עלום, הולמת את הגיהינום עלי אדמות ממנו נחלצו כביכול הדמויות.

הספר אינו עוסק בתלאות הדמות הראשית בלבד, אלא מגולל את סיפורה של הקהילה כולה. לעיתים נדמה שהסופרת מרחיבה יתר על המידה, עד כדי פגיעה בשטף הקריאה.
המהדורה אינה ידידותית למשתמש, היא מאופיינת בהיעדר שטף, לשון מתייפייפת וטקסט קטנטן (שמאמץ עד מאוד את הראייה). אני מקווה שעשו חסד גדול יותר עם היצירה במהדורה החדשה.

אין זה משנה אם חמדת הייתה אמיתית, מתחזה או פרי הדמיון, בכל אחד מהתרחישים היא מסמלת את העבר הכאוב שרודף את השחורים, למעשה עד היום.

סוף הסיפור מסמל את הפחד הגדול ביותר של מוריסון (וכנראה הסיבה שבעטיה כתבה את היצירה) – שכמו שחמדת נשכחה, כך יישכח גם האסון שהומט על הקהילה השחורה.

ספר נועז וחשוב,
לא לבעלי לב חלש,

ארבעה וחצי כוכבים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על חמדת