ביקורת ספרותית על חמדת מאת טוני מוריסון
ספר טוב

---

העבדות שלא הותירה מן הגוף ומן הנפש ולקחה מהם הכל..
בלא זהות ובלא כל אדמיות: לא פנים, לא שם, לא אנשים כלל,לא הותירה מהם דבר גם את חוטי הנפש הדקים קרעה עד דק.
את הספר חֶמדֵת לא תכננתי לקרוא, הוא אף לא היה ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא. בשיטוטי בספרייה הגדולה אחר רשימת ספרים נתקלתי בספר, השם שהתנוסס בצידי הספר חֶמדֵת משך את תשומת-ליבי.קראתי את גב הספר והתחלחלתי, עם זאת לקחתי את הספר משהו בו משך אותי ודרש שאקרא בו.
למען ההגינות אומר שאחר שעשה דרכו מן הספרייה ישב הוא מס' ימים על המדף, אני מודה שבתחילה היה לי קשה לקרוא אותו ולא בבחינת האומץ הנדרש, כן גם זה דרוש. הקושי שלי נבע מהסיפור שלא היה לי ברור, לא הבנתי חלקים מהעלילה, הצורה הלא מובנת בלבלה אותי נוסף לכך, הסיפור המשיק שישנו, סיפור רוחות הרפאים שנשזר בעלילה הראשית לא הקלו עליי - הותשתי והחזרתיו למדף ושוב לקחתיו כי איך אפשר לוותר על ספר שיש בו פיסת היסטוריה.. התיישבתי מכריחה עצמי לקרוא,ספל קפה ביד,שעת לילה מאוחרת...חייבת להבין את פיסת ההיסטוריה המזעזעת ה 'עבדות'. (האמת לא כ"כ הצלחתי להבין את האנושות ובכללה האדם הלבן שנהג כמו שנהג כפי שלא אוכל להבין לעולם את השואה ומרצחיה). קראתי לאט-לאט בהתחשב בזה שחזרתי שוב אחורה לדפים הקודמים שהותירו אותי עם סימני שאלות שהלכו ונהיו נהירים ככל שהתקדמתי בסיפור, בקצב הזה התחברו לי הדברים הצלחתי להבין, לקח לי זמן כי ההבנה שלי מגיעה תמיד מאוחר וחוץ מזה לאן אני ממהרת. ושוב היה לי קשה אבל הפעם הייתה זו הברוטאליות והמחשבה שהסיפור הנוכחי שאמנם לא מציאותי אבל לא רחוק מהמציאות, מקרים כאלה קרו ובמקרים מהסוג הזה חיי אדם נרמסו עד עפר המחשבה הזו הכאיבה לי ברמה האישית.

הזנזונת המכונה חיים לימדה את ה"צבעוניים", ובמילה הגסה "כושים" לכאוב את גורלם, לא לאהוב, לקחה את אמונתם באדם ובעיקר לימדה אותם לשמר את הזיכרונות והפחדים.
בשירתם למדו לכאוב את גורלם, את העצב, את הכאב, את חוסר הבושה של החיים.. שרו וניגנו את עצמם ואת בני עמם, ביכו קשות את מותם שלהם.- "במחול השלשלת (הכאב) שרו על בתי-עלמין ועל אחיות שמתו כבר, ועל אדונים וגברות, על פרדות וכלבים ועל חוסר הבושה של החיים. והם הכו, בנשים על שיָדעוּ אותן ולא יְדעוּ עוד לעולם, על הילדים שהיו פעם אותם ילדים לבלי שוב. את הבוס הרגו פעמים כֹה רבות, הרגו כליל שלבסוף נאלצו להקימו לתחייה כדי לפשוט מחדש את עורו. שרו שירי אהבה לאדון מוות .. יותר מכל הרגו את הזנזונת הזאת המכונה חים, על שסידרה אותם. על שהטעתה אותם לחשוב שהזריחה הבאה שווה את המאמץ, שפעימת זמן נוספת תשנה סוף-סוף הכל. רק כשתמות יהיו בטוחים. אלה שהצליחו –ששרדו שם די שנים לחבל בה, להשחית אותה, ואולי אף לקבור אותה השגיחו על האחרים שעוד היו אחוזים בה בחיבוקה המגרה, שעוד חרדו והביטו קדימה וזכרו והביטו לאחור."

פחדו לאהוב אהבה שבינו לבינה ואהבה של אם את ילדיה : "מסוכן חשב פול די, מסוכן מאוד. שאישה, לשעבר שיפחה, תאהב משהו עד כדי כך, זה מסוכן, בעיקר אם מה שהחליטה לאהוב זה את ילדיה. הכי טוב ידע זה לאהוב קצת, כך שביום ששוברים לו את המפרקת או מכניסים אותו לשק פגרים קשור לאבן, אז אולי נשאר לך קצת בשביל הבא."
"גברים ונשים הועברו ממקום למקום כאילו היו כלי דמקה. כל מי שבֵּיבְּי סאגֵס הכירה,שלא לומר אהבה ולא ברח או נתלה על עץ- הושכר, הושאל, נקנה, הוחזר, אוחסן, מושכן, הוגרל, נגנב או נעצר אלה כולם ככולם התגלמות נבזיותם של החיים.. ואת הילד הזה(הַאל-בנה) לא יכלה לאהוב, ואת השאר לא רצתה לאהוב. אהבת אם אינה נטולת דאגות היא רצחנית!! ייקח הָאֶל את מי שייקח היא אמרה. והוא לקח, והוא לקח, והוא לקח ואז נתן לה את הַאל, אשר נתן לה חופש כשלחופש כבר לא הייתה שום משמעות."

"יש דברים שהולכים עוברים,
יש דברים שפשוט נשארים.
יש דברים ששוכחים,
יש דברים שאף פעם לא."

הסיפור מרתק וציורי מאוד אך לא קל.מהנה זה לא יהיה!

» ביקורות נוספות של אינס
» ביקורות נוספות על חמדת