ביקורת ספרותית על חמדת מאת טוני מוריסון
ספר מעולה

---

טוני מוריסון כתבה פה יצירת מופת.באמת.קראתי לפני זה את "ג'אז" והתחברתי פחות.אולי,כמו המוזיקה,פשוט לא הבנתי את הספר.
הספר הזה מכניס הכול לפרופורציה,וכאן אני אסטה קצת מהנושא.

לאחרונה פורסם המכתב של תלמידת י"ב שאין לי מושג איך קוראים לה,שבמקום לענות על מבחן בספרות החליטה לכתוב למרות שלושה עמודים על הרעות והחולות של מערכת החינוך בישראל.אני מסכים עם רוב הדברים שהיא כתבה,אבל לא עם כולם.אני לא מסכים עם זה שלדעת את אנטיגונה יעזור לי רק באחד נגד מאה.כי ספרות זה החיים.הסופרים לא ממציאים שום דבר,הם לוקחים דברים מהחיים,ערכים,חוויות והופכים אותה ליצירה עם מסר.אז להגיד שספרות תעזור לי רק באחד נגד מאה?זה פשוט לא נכון.התלמידה גם טענה שאיך זה שמלמדים אותה מקצועות שלא מעניינים אותה,ולא מלמדים אותה מקצועות שהיא אוהבת (נראה לי שהיא כתבה שהיא אוהבת תעופה).אבל זה לא נכון להגיד את זה,כי כן קיימות מגמות שמאפשרות לתלמיד בחירה.זאת האפשרות לבחור משהו שמעניין אותה.אני כן מסכים שאפשר לקבל מהבית ספר הרבה יותר ממה שמקבלים בו עכשיו,וכן מסכים שבתקופה האחרונה בית הספר הפך למין בית חרושת לציונים,שרואים בנו לא יותר ממספר.ונכון,צריך למעט בבחינות הבגרות,אבל להגיד "איך זה שלי ולחבריי לכיתה אותו מבחן אבל אנחנו לא דומים" זה פשוט להגיד שכל המערכת,סליחה,אפילו כל העולם,פשוט מטומטם.כי זה המצב,שמעריכים בן אדם לפי הציונים שלו,אבל לא רק.ונכון,מספר הבגרויות מזוויע (ואני מספר ממקור ראשון),ויש שבועות שמתחשק לי פשוט לעצור הכול,אבל בתסכול רב אני נאלץ להודות שאני לא חושב על דרך אחרת.לא קיימת אצלי דרך אחרת שבה אפשר לבחון אותי.הרי בסופו של דבר,הכול יהיה בחינה,בין אם זאת תהיה עבודה או בין אם זאת תהיה בחינה בעל פה.בסוף,זאת תהיה בחינה.
והספר הזה,הספר המדהים הזה שעוסק בחייה של אישה שחורה,פועלת שחיה חיים נוראיים רק כי ככה זה,כי ככה זה אמור להיות,הזכיר לי את המקרה הנ"ל ופשוט קומם אותי.התחשק לי לבוא לתלמידה הזאתי ולנופף לה מול הפנים עם הספר,להגיד לה "איך את יכולה להגיד שספרים זה סתם,שהם לא מלמדים שום דבר?!".
הספר הזה מלמד לא עוד,שאדם הוא אדם באשר הוא אדם,שצבע העור לא משנה,שהגורל לא נגזר משמיים ושאסור להתייחס ככה לבני אדם.שאמא לא צריכה לוותר על הילדים שלה,שאמא לא צריכה להרוג את הילדה שלה רק כדי שלא יקחו לה אותה שתעבוד כשפחה,שאנשים הם לא חפצים.אז להגיד שספרות לא מלמדת שום דבר זו פשוט בורות לשמה.

כמובן,שהנושא עלה לדיון בכיתה נוצר מצב של התלמידים מול המורה.המורה בעצמה גינתה לעתים את מערכת החינוך,אבל היא טענה בכל תוקף שלבטל את מקצוע הספרות ולומר שאין לו תועלת זו פשוט בורות.מצד התלמידים נאמר שבית הספר לא מחנך לערכים,שאין מקום ליצירתיות (למשל טענו למה בשיעורי ספרות לא נותנים לכתוב יצירות),וכהנה וכהנה.שני הצדדים הגיעו להסכמה שמספר הבגרויות לא נכון ולא הוגן,שהיקף החומר הנלמד הוא לא אנושי,ושרואים בתלמידים ציונים.אבל כולנו הסכמנו שצריכה להיות דרך להעריך את התלמיד,שצריכה להיות איזושהי אינדיקציה לכמה התלמיד יודע,וכן,אם זה אומר גם כמה הוא שינן.אתוודה,שכן,רוב הפעמים למידה למבחן היא שינון.אבל קיימים מקצועות שלא צריך לשנן אליהם,ואם בספרות עסקינן אז גם בספרות.כן,צריך להראות בקיאות ביצירה ולהכיר אותה,אבל קיימת אפשרות ומקום לפרשנות אישית.אפילו חלק מהבחינת בגרות כוללת ניתוח יצירה ספרותית שלא נלמדה,לראות מה אנחנו באמת יודעים (ברור שזה לא אפקטיבי אם נזכרים רק בשנה האחרונה ללמד אותנו,במקום להשקיע בנו את במשך 12 שנות לימוד).אבל זה הכיוון שצריך ללכת,ולא למידת שינון,"הקאת" חומר,בית חרושת לציונים.

בולמוס המילים הזה,שקצת סטה מהנושא,סביר להניח שלא כולם יסכימו אליו.אבל בכל מקרה,הספר עצמו.מדהים,מזוויע,נוראי,ריאלי,ברוטאלי ועוד הרבה סופרלטיבים שאני יכול להגיד לא יהוו חטא נגד הספר הזה.הספר הזכיר לי קצת את סגנון הכתיבה של גבריאל גרסיה מרקס (לא במפורסמים שלו,בעיקר ב"סתיו של פטריארך").
טוב,הותשתי.אחזור ללמוד למתכונת בספרות (אח האירוניה!).ואשתדל גם לקחת לקחים לחיים,ולא רק לשנן כמו שחבריי לספסל הלימודים טוענים,צועקים ורק חוזרים ואומרים.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על חמדת