אני לא אשכח את היום ההוא בכיתה ט' כשהמורה להיסטוריה סיפר לנו על תעשיית העבדים שהייתה בארה"ב.
את התיאור של ייבוא השחורים מאפריקה לאמריקה על גבי ספינות בצפיפות סרדינית. את ההשלכה לים של אלו שלא שרדו את הדרך. את ההפרדה האכזרית בין אימהות וילדיהן. את מעשי האונס. את התמונה המחרידה של העבד המצולק בגבו.
לפחות עבורי זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הנושא. הייתי המום וכך, אני מניח, גם רוב חבריי לכיתה.
אחד הילדים אמר: "זה כמו השואה". והמורה: "אנחנו לא משווים אף פעם בין אירוע היסטורי אחד לאחר. אבל תחשבו שאם השואה נמשכה שש שנים, אז העבדות נמשכה ארבע מאות שנה".

בבית 124 ברחוב בלוסטון, שהיה בעברו תחנת דרכים שוקקת והומה, מקום להעביר ולקבל בו הודעות, מקום מפגש ובילוי לקהילת השחורים התוססת של סינסינטי, אוהיו, מילדיה עד זקניה - בשנת 1876 כבר לא גרו בו אלא סת' ובתה דנבר, והן גרו בו בבדידות זוהרת, בייאוש ובהסתגרות כמעט הרמטית מן העולם החיצוני.
מזה כעשרים שנה שהבית נרדף על ידי רוח רפאים שמטלטלת, מטיחה ומפילה מכל הבא ליד, ומזכירה ליושבי הבית את האסון שפקד אותם בכל יום. רוח רפאים שהבריחה כבר שניים מבניה של סת' ללא שוב, משמשת כחברתה היחידה של דנבר, ושהיא אינה אלא בתה השנייה והמנוחה של סת', שמתה בידיה של אמה לפני שני עשורים בהיותה פעוטה.

לאחר 19 שנה שהבית עמד שמם ודלתותיו לזר לא נפתחו, מופיע בחצר הבית פול די, דמות מעברה של סת'. השניים חיו חיים של עבדות באותה החווה בדרום בעברם הרחוק, וזו הפעם הראשונה שהם נפגשים מאז שנמלטו משם, מ"סוויט הום": מה שהתחיל כעבדות "לייט", עם תנאיו היחסית ליברליים של אדון גרנר, שנתן אפשרויות לעבדיו לשאת נשק ולשאת אישה, הפך עם מותו של גרנר וירושת אחיו את החווה לגיהנום עלי אדמות שעליו למדנו בשיעורי היסטוריה.

124 הרדוף בהתחלה פחות קורץ לפול די, ולאחר שאזר אומץ ונכנס לבית גם הרוח מצידה מבהירה שהאורח הוא לא בדיוק הcup of tea שלה. אך כניסתו של גבר תקיף זה לבית ותחילתה של מערכת יחסים בינו לבין סת' מצליחה לעשות את מה שלא קרה בעשרים השנים האחרונות, לגרש את הרוח מהבית אחת ולתמיד. או לפחות כך הם טעו לחשוב, כי למחרת מופיעה ב124 הרוח בדמות בשר ודם, כילדה בת 19 עם עור חלק לחלוטין וסגנון דיבור משונה, שמציגה את עצמה בשם חמדת.
היא אינה יודעת לספר מהיכן באה וכמו פול די יום לפני כן, גם היא מצטרפת למשפחה זו בהתהוות של 124.

"חמדת" הוא ספר קסום (תרתי משמע) המגולל בפנינו את גורלם האכזרי של העבדים בארה"ב, שהמשיך לרדוף אותם גם הרבה אחרי שלכאורה שוחררו ולאן שלא נפוצו. זהו ספר שבנוי כמו תעלומה, פאזל, או חידה, כשכל פרק שקוראים שופך עוד קצת אור על התמונה הגדולה ומותח את גבולות הרצינות והכובד שאליהן יכולה להגיע אהבה, אהבת אם לילדיה, במיוחד כזו שיודעת מה הן המשמעויות של לחיות חיי עבדות.

ספרות במיטבה.

שם מוזר. בזה צריך להתחיל. שם מוזר לספר, מילה שהיא חלק מסמיכות ובוודאות מתורגמת. שם מוזר, וכריכה מוזרה, כמעט פרועה לחלוטין. ומוטו מוזר - פסוק מספר הושע שמיוחס לספר מהברית החדשה.

זהו ספר שיצא בהוצאת הספריה החדשה ולכן הכריכה האחורית לא מהווה תקציר ומבוא לספר אלא סוף דבר וניתוח ספרותי שלו. כן כן, מנחם פרי, ככה לא עושים, זה לא יפה ולא חברי.

אז מה בספר? ארצות הברית, המאה התשע עשרה, אי שם בין הצפון לדרום. בבית מבודד וכמעט מנודה מתגוררות שתיים, סת' שהיא שפחה לשעבר, והבת שלה. וגם רוח שבאה ומפריעה להן כל הזמן. לסת' עבר טראגי כי על אף שברחה מהעבדות, היא שילמה מחיר יקר מאוד, בגוף שלה, בחיי ילדיה, בנפש שלה, במוניטין שלה ובזהות שלה. לסת' לא נשאר כמעט כלום. היא נושאת איתה את שם הבת שלא בגיעה לגיל שנתיים, הבת שעל המצבה שלה נחרת רק "חמדת" ולא המשך השם.

ואז באחת, הרוח נעלמת מהבית ומגיעה כאילו משום מקום נערה בת 17 והיא חוברת לסת' ולביתה, רק שלא ברור אם הנערה קיימת או שהיא מופע אחר של הרוח. הספר נותר עמום בנוגע לזה, כמעין מראה להתפוררות המנטלית שהעבדות וסיומה יצרו אצל סת'.

זה ספר חזק, לא קל לקריאה, גם כי הוא מתאר מציאות קשה וגם כי הכותבת לא עושה לקורא חיים קלים. להבדיל מספר עלילתי סתמי על אותה תקופה כמו מחתרת המסילה למשל, הספר הזה מצריך הרבה זמן לקריאה ולקריאה חוזרת, ונשאר בראש הרבה זמן אחרי שהסתיימה הקריאה. מומלץ למי שיש כוח נפשי לקרוא.

מצאתי את הספר בספריית רחוב במהלך חג הפסח. למעשה קראתי אותו לפני שנים רבות ועכשיו היה זמן לקרוא אותו לאט יותר.
זה ספר תובעני, אך שווה מאמץ. הוא לא קל לקריאה, הוא מספר סיפור נורא בשפה קשה לעיתים, על הדברים שאבדו, על חוסר האנושיות שהיה. אי אפשר לכתוב סיפור כזה בשפה פשוטה. הוא מספר סיפור נורא ביותר בצורה מאתגרת. אי אפשר להעביר את חוסר האנושיות ההרסנית בשום דרך אחרת, מלבד דרך סיפור על בית רדוף רוחות, ילדה שחוזרת מן המתים כדי לדרוש נקמה. לטוני מוריסון (אין צורך לומר) יש כישרון יוצא דופן עם מילים.
זה סיפורם של "אנשים שחורים" במהלך ומיד לאחר ביטול העבדות, והוא מעביר את תחושת האובדן, של זדון מוחלט, של אנשים שעברו דה-הומניזציה וגורמים להם להרגיש כאילו הם לא שווים כלום, כאילו איכשהו אין להם זכות להיות על פני האדמה הזו, ואם כן, רק לשרת גזע אחר הרואה את עצמו נעלה יותר. כמובן, ישנם את "המתנגדים לעבדות", אבל אפילו הם נראים די מתנשאים ולקרוא את זה היה אמיתי ומפחיד.
למרות שהכותרת היא שמה של התינוקת שנהרגת, "חמדת", על ידי אמה, הספר עוסק במה שעשתה העבדות לאמה ולאלה שסביבה, אלה שחיו אותה וחוו אותה. סת', האם, נמלטת מעבדות לאחר שבעל הבית נפטר, ולאחר שהצליחה לשלוח את שלושת ילדיה צפונה, לחמותה. אבל כל זה נחשף רק טיפין טיפין, ובהתחלה קשה לחבר את החלקים יחד, להבין מי הוא מי ומה הוא מה. זו רק השתקפות של איך זה היה: אף אחד לא היה שווה הרבה, עבדים נמכרו, משפחות נקרעו לגזרים אם בכלל הייתה להם הזדמנות לחשוב על עצמן כמשפחות. הן פשוט נמכרו ושימשו כבהמות. כקורא של הסיפור הזה, זה כאילו לאסוף פיסות שיחה, פיסות זיכרון, קטעי חלומות ומשפטים ואז לחבר הכל יחד. סת' הורגת את חמדת, בצורה נוראית, רק כדי למנוע ממנה ליפול לציפורני האנשים הלבנים, רק כדי לוודא שהיא לא תסבול כפי שכולם סבלו. וזה מה שהסיפור עוסק בו, איך הבת הזו, חמדת, הופכת לרדוף את כולם ואת הכל, את אמה, את אחותה התינוקת, את הבית בו הם גרים, את הסבתא שמתה מצער ובושה.
הכתיבה מכאיבה ויפה.
קשה להאמין שדברים אלה קרו ולא מזמן בארה"ב ויש עדיין מקומות בעולם שבהם זה מתרחש.

כשהרחבתי ספרות בזמנו, למדתי ממיקודית שספיילרה לי את האירועים המרכזיים במספר לא מבוטל של ספרים - לרבות "בעל זבוב", "אנה קארנינה" ו"חמדת". אולם בניגוד לשאר, בספר הנ"ל הספוילר לא הוציא את העוקץ, ולא גרע ולו במעט מטיב היצירה.

הידע ההיסטורי שלי די נרחב, גם בתחום הגזענות. אולם איכשהו נבצר ממני עד כה לקרוא או לראות סרט שצולל לתהומות העוול והרגש שחוו העבדים השחורים באמריקה. "חמדת" הוא כנראה הספר הנכון להתחיל איתו.

היצירה עוסקת באם לארבעה ילדים בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא מתאר בפרוטרוט חסר רחמים את הייסורים שעברה כשפחה בדרום, ואת השלכותיהם הקטסטרופליות על חייה בצפון החופשי לכאורה.

עצמת הייסורים שחוותה הקהילה השחורה בזמנו אינה ניתנת לתיאור, ובכל זאת טוני מוריסון מצליחה. באופן בלתי מתפשר, היא מטלטלת את נפשנו במעשי האדם האכזריים שמעלים ספקות מוכרים על טיבו. הזעזוע שחשתי משני תיאורים ספציפיים, הזכיר לי במידה רבה את חווית הקריאה של "לוליטה".

העובדה שגורלן של חלק מהדמויות נותר עלום, הולמת את הגיהינום עלי אדמות ממנו נחלצו כביכול הדמויות.

הספר אינו עוסק בתלאות הדמות הראשית בלבד, אלא מגולל את סיפורה של הקהילה כולה. לעיתים נדמה שהסופרת מרחיבה יתר על המידה, עד כדי פגיעה בשטף הקריאה.
המהדורה אינה ידידותית למשתמש, היא מאופיינת בהיעדר שטף, לשון מתייפייפת וטקסט קטנטן (שמאמץ עד מאוד את הראייה). אני מקווה שעשו חסד גדול יותר עם היצירה במהדורה החדשה.

אין זה משנה אם חמדת הייתה אמיתית, מתחזה או פרי הדמיון, בכל אחד מהתרחישים היא מסמלת את העבר הכאוב שרודף את השחורים, למעשה עד היום.

סוף הסיפור מסמל את הפחד הגדול ביותר של מוריסון (וכנראה הסיבה שבעטיה כתבה את היצירה) – שכמו שחמדת נשכחה, כך יישכח גם האסון שהומט על הקהילה השחורה.

ספר נועז וחשוב,
לא לבעלי לב חלש,

ארבעה וחצי כוכבים.

השבוע הלכה לעולמה בשיבה טובה הסופרת טוני מוריסון, שזכתה בפרס נובל ובפרס פוליצר - פרסים שבדרך כלל אני מתייחסת אליהם כאל "חשדהו וחשדהו", אבל במקרה הזה הם ללא ספק מגיעים לה.
קראתי את הספר לפני למעלה משני עשורים והוא השאיר בי חותם עד עכשיו.
חזק, עוצמתי, פיוטי. ומרגש. מאוד מאוד מרגש.
טוני מוריסון מספרת סיפור על זהות בעולם שבו לפעמים אנשים לא יודעים אפילו את שמותיהם,פשוטו כמשמעו, סיפור על אהבת אם, על קשר דם - קשר שאי אפשר לפרום, על הקרבה בצל דיכוי בלתי נתפס בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית.
וזה צובט את הלב כמה שזה מרגש.

העבדות שלא הותירה מן הגוף ומן הנפש ולקחה מהם הכל..
בלא זהות ובלא כל אדמיות: לא פנים, לא שם, לא אנשים כלל,לא הותירה מהם דבר גם את חוטי הנפש הדקים קרעה עד דק.
את הספר חֶמדֵת לא תכננתי לקרוא, הוא אף לא היה ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא. בשיטוטי בספרייה הגדולה אחר רשימת ספרים נתקלתי בספר, השם שהתנוסס בצידי הספר חֶמדֵת משך את תשומת-ליבי.קראתי את גב הספר והתחלחלתי, עם זאת לקחתי את הספר משהו בו משך אותי ודרש שאקרא בו.
למען ההגינות אומר שאחר שעשה דרכו מן הספרייה ישב הוא מס' ימים על המדף, אני מודה שבתחילה היה לי קשה לקרוא אותו ולא בבחינת האומץ הנדרש, כן גם זה דרוש. הקושי שלי נבע מהסיפור שלא היה לי ברור, לא הבנתי חלקים מהעלילה, הצורה הלא מובנת בלבלה אותי נוסף לכך, הסיפור המשיק שישנו, סיפור רוחות הרפאים שנשזר בעלילה הראשית לא הקלו עליי - הותשתי והחזרתיו למדף ושוב לקחתיו כי איך אפשר לוותר על ספר שיש בו פיסת היסטוריה.. התיישבתי מכריחה עצמי לקרוא,ספל קפה ביד,שעת לילה מאוחרת...חייבת להבין את פיסת ההיסטוריה המזעזעת ה 'עבדות'. (האמת לא כ"כ הצלחתי להבין את האנושות ובכללה האדם הלבן שנהג כמו שנהג כפי שלא אוכל להבין לעולם את השואה ומרצחיה). קראתי לאט-לאט בהתחשב בזה שחזרתי שוב אחורה לדפים הקודמים שהותירו אותי עם סימני שאלות שהלכו ונהיו נהירים ככל שהתקדמתי בסיפור, בקצב הזה התחברו לי הדברים הצלחתי להבין, לקח לי זמן כי ההבנה שלי מגיעה תמיד מאוחר וחוץ מזה לאן אני ממהרת. ושוב היה לי קשה אבל הפעם הייתה זו הברוטאליות והמחשבה שהסיפור הנוכחי שאמנם לא מציאותי אבל לא רחוק מהמציאות, מקרים כאלה קרו ובמקרים מהסוג הזה חיי אדם נרמסו עד עפר המחשבה הזו הכאיבה לי ברמה האישית.

הזנזונת המכונה חיים לימדה את ה"צבעוניים", ובמילה הגסה "כושים" לכאוב את גורלם, לא לאהוב, לקחה את אמונתם באדם ובעיקר לימדה אותם לשמר את הזיכרונות והפחדים.
בשירתם למדו לכאוב את גורלם, את העצב, את הכאב, את חוסר הבושה של החיים.. שרו וניגנו את עצמם ואת בני עמם, ביכו קשות את מותם שלהם.- "במחול השלשלת (הכאב) שרו על בתי-עלמין ועל אחיות שמתו כבר, ועל אדונים וגברות, על פרדות וכלבים ועל חוסר הבושה של החיים. והם הכו, בנשים על שיָדעוּ אותן ולא יְדעוּ עוד לעולם, על הילדים שהיו פעם אותם ילדים לבלי שוב. את הבוס הרגו פעמים כֹה רבות, הרגו כליל שלבסוף נאלצו להקימו לתחייה כדי לפשוט מחדש את עורו. שרו שירי אהבה לאדון מוות .. יותר מכל הרגו את הזנזונת הזאת המכונה חים, על שסידרה אותם. על שהטעתה אותם לחשוב שהזריחה הבאה שווה את המאמץ, שפעימת זמן נוספת תשנה סוף-סוף הכל. רק כשתמות יהיו בטוחים. אלה שהצליחו –ששרדו שם די שנים לחבל בה, להשחית אותה, ואולי אף לקבור אותה השגיחו על האחרים שעוד היו אחוזים בה בחיבוקה המגרה, שעוד חרדו והביטו קדימה וזכרו והביטו לאחור."

פחדו לאהוב אהבה שבינו לבינה ואהבה של אם את ילדיה : "מסוכן חשב פול די, מסוכן מאוד. שאישה, לשעבר שיפחה, תאהב משהו עד כדי כך, זה מסוכן, בעיקר אם מה שהחליטה לאהוב זה את ילדיה. הכי טוב ידע זה לאהוב קצת, כך שביום ששוברים לו את המפרקת או מכניסים אותו לשק פגרים קשור לאבן, אז אולי נשאר לך קצת בשביל הבא."
"גברים ונשים הועברו ממקום למקום כאילו היו כלי דמקה. כל מי שבֵּיבְּי סאגֵס הכירה,שלא לומר אהבה ולא ברח או נתלה על עץ- הושכר, הושאל, נקנה, הוחזר, אוחסן, מושכן, הוגרל, נגנב או נעצר אלה כולם ככולם התגלמות נבזיותם של החיים.. ואת הילד הזה(הַאל-בנה) לא יכלה לאהוב, ואת השאר לא רצתה לאהוב. אהבת אם אינה נטולת דאגות היא רצחנית!! ייקח הָאֶל את מי שייקח היא אמרה. והוא לקח, והוא לקח, והוא לקח ואז נתן לה את הַאל, אשר נתן לה חופש כשלחופש כבר לא הייתה שום משמעות."

"יש דברים שהולכים עוברים,
יש דברים שפשוט נשארים.
יש דברים ששוכחים,
יש דברים שאף פעם לא."

הסיפור מרתק וציורי מאוד אך לא קל.מהנה זה לא יהיה!

"בחייה של בייבי, גברים ונשים הועברו ממקום למקום כאילו היו כלי דמקה.
מה שהיא הגדירה נבזותם של החיים היה ההלם שהוכתה בו כשהתברר לה שאיש אינו מפסיק לשחק דמקה רק בגלל שבין הכלים מצויים גם ילדיה שלה."

זה לא ספר מהנה. או אפילו מרתק. הוא קשה, מעייף, מעיק, הוא לא לגמרי מובן או קולח, והאירועים בו לא ריאליסטיים לחלוטין. מצאתי את עצמי מבקשת לנטוש, נאבקת בי, ואילולא הרצון שלי להרגיש מחוברת יותר לקורס בספרות שאני עתידה לקחת כנראה הייתי מוותרת הרבה לפני האמצע.
לא הצלחתי להתחבר לדמויות או לאהוב אותן, אבל אני לא יכולה להתעלם מהמטען העצום שהספר נושא, וערכו עבור האנושות, שנובע מעיסוקו העמוק בהיסטוריה הבוצית, המדממת, המזוהמת והמפלצתית שכמעט לא נחשפתי אליה – גיהינום העבדות.

"שוט של פחד מצליף בחדרי לבבך ברגע שאתה רואה פרצוף של כושי בעיתון, מפני שהפרצוף הזה לא מופיע שם בגלל שלכושי הזה נולד תינוק בריא, או שהוא רץ יותר מהר מן ההמון המתפרע. וגם לא מפני שנרצח, נחבל, נלכד, נשרף, נכלא, הולקה, גורש, נרמס, נאנס או רומה, שאלה דברים ששום עיתון שמעריך את עצמו לא יגדיר אותם כחדשות. זה חייב להיות משהו יוצר מגדר הרגיל – משהו שיעניין את הלבנים, משהו באמת שונה, שראוי להקדיש לו דקות אחדות של סינון אוויר דרך השיניים ואולי אפילו אנקת השתוממות. ולא קל למצוא חדשות על כושי שיצליחו לעצור את נשימתו של אזרח לבן בסינסינאטי."

הפחד לאהוב היה אחד הדברים שטלטלו אותי בעת שצלחתי את העלילה. העבדים השחורים אילצו את עצמם להימנע מלחוש אהבה, אפילו לילדיהם, שכן בכל רגע הם יכולים להימכר ולהישלח הרחק מהם, או למות מוות מחריד לנגד עיניהם. האם הצליחו במשימה, להקהות כך במכוון את רגשותיהם, את עצם זהותם? לא אוכל לדעת. אבל עצם הפחד הזה אפילו "להקשיב לקול היונים באלפרד, ג'ורג'יה, בלי שתהיה לא זכות ולא רשות ליהנות מהקול, כי במקום ההוא הערפל, היונים, אור-השמש, עופרת הנחושת, הירח – הכל היה שייך לגברים שהחזיקו ברובים" – לימד אותי על האופן שבו העבדות אכן הצליחה לשלול צלם אנוש.
האם התהליך הזה הפיך? האם החירות מחזירה אותו? והאם מי שהיה עבד אי פעם משתחרר לחירות?

"הלבנים היו משוכנעים שגם אם יש לך נימוסים יפים – מתחת לכל עור כהה מסתתר ג'ונגל. ובעצם, חשב, במידה מסוימת הצדק עימם. ככל שרבו השחורים שביזבזו את כוחם בניסיון לשכנע אותם כמה שהם עדינים, נבונים ואוהבים, כמה שהם אנושיים; ככל שהתישו את עצמם בניסיון לשכנע את הלבנים בדברים שבעיני בכושים היו מובנים מאליהם, כך העמיק והשתרג סבך הג'ונגל שצמח בתוכם. אלא שלא היה זה ג'ונגל שהשחורים הביאו איתם למקום הזה מהמקום (הנסבל) ההוא. היה זה הג'ונגל שהלבנים נטעו בהם. והוא גדל. והוא התפשט..."

האלמנטים המוזרים, הבלתי מובנים עליהם מושתתת העלילה כולה לא גורעים מכוחם של משפטים חדים, בהירים וחותכים שמעירים בי שאלות ותהיות. מהו פשר הרוע האנושי, מה מניע אדם לשבור את נפשו של אדם אחר? האם נפש שבורה ניתנת לריפוי? מה חש אדם שנולד לחיי מאבק כפול זה, על בשרו ועל נפשו? על חייו, תרתי משמע? האם קיימת תגובה הגיונית לקול פסיעותיו של המאיים לשלול ממך ומאהוביך את החירות שזה עתה זכיתם בה?
לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה של טוני מוריסון, אבל היא בהחלט גרמה לי לרצות לשאול.
3.5 כוכבים.

טוני מוריסון כתבה פה יצירת מופת.באמת.קראתי לפני זה את "ג'אז" והתחברתי פחות.אולי,כמו המוזיקה,פשוט לא הבנתי את הספר.
הספר הזה מכניס הכול לפרופורציה,וכאן אני אסטה קצת מהנושא.

לאחרונה פורסם המכתב של תלמידת י"ב שאין לי מושג איך קוראים לה,שבמקום לענות על מבחן בספרות החליטה לכתוב למרות שלושה עמודים על הרעות והחולות של מערכת החינוך בישראל.אני מסכים עם רוב הדברים שהיא כתבה,אבל לא עם כולם.אני לא מסכים עם זה שלדעת את אנטיגונה יעזור לי רק באחד נגד מאה.כי ספרות זה החיים.הסופרים לא ממציאים שום דבר,הם לוקחים דברים מהחיים,ערכים,חוויות והופכים אותה ליצירה עם מסר.אז להגיד שספרות תעזור לי רק באחד נגד מאה?זה פשוט לא נכון.התלמידה גם טענה שאיך זה שמלמדים אותה מקצועות שלא מעניינים אותה,ולא מלמדים אותה מקצועות שהיא אוהבת (נראה לי שהיא כתבה שהיא אוהבת תעופה).אבל זה לא נכון להגיד את זה,כי כן קיימות מגמות שמאפשרות לתלמיד בחירה.זאת האפשרות לבחור משהו שמעניין אותה.אני כן מסכים שאפשר לקבל מהבית ספר הרבה יותר ממה שמקבלים בו עכשיו,וכן מסכים שבתקופה האחרונה בית הספר הפך למין בית חרושת לציונים,שרואים בנו לא יותר ממספר.ונכון,צריך למעט בבחינות הבגרות,אבל להגיד "איך זה שלי ולחבריי לכיתה אותו מבחן אבל אנחנו לא דומים" זה פשוט להגיד שכל המערכת,סליחה,אפילו כל העולם,פשוט מטומטם.כי זה המצב,שמעריכים בן אדם לפי הציונים שלו,אבל לא רק.ונכון,מספר הבגרויות מזוויע (ואני מספר ממקור ראשון),ויש שבועות שמתחשק לי פשוט לעצור הכול,אבל בתסכול רב אני נאלץ להודות שאני לא חושב על דרך אחרת.לא קיימת אצלי דרך אחרת שבה אפשר לבחון אותי.הרי בסופו של דבר,הכול יהיה בחינה,בין אם זאת תהיה עבודה או בין אם זאת תהיה בחינה בעל פה.בסוף,זאת תהיה בחינה.
והספר הזה,הספר המדהים הזה שעוסק בחייה של אישה שחורה,פועלת שחיה חיים נוראיים רק כי ככה זה,כי ככה זה אמור להיות,הזכיר לי את המקרה הנ"ל ופשוט קומם אותי.התחשק לי לבוא לתלמידה הזאתי ולנופף לה מול הפנים עם הספר,להגיד לה "איך את יכולה להגיד שספרים זה סתם,שהם לא מלמדים שום דבר?!".
הספר הזה מלמד לא עוד,שאדם הוא אדם באשר הוא אדם,שצבע העור לא משנה,שהגורל לא נגזר משמיים ושאסור להתייחס ככה לבני אדם.שאמא לא צריכה לוותר על הילדים שלה,שאמא לא צריכה להרוג את הילדה שלה רק כדי שלא יקחו לה אותה שתעבוד כשפחה,שאנשים הם לא חפצים.אז להגיד שספרות לא מלמדת שום דבר זו פשוט בורות לשמה.

כמובן,שהנושא עלה לדיון בכיתה נוצר מצב של התלמידים מול המורה.המורה בעצמה גינתה לעתים את מערכת החינוך,אבל היא טענה בכל תוקף שלבטל את מקצוע הספרות ולומר שאין לו תועלת זו פשוט בורות.מצד התלמידים נאמר שבית הספר לא מחנך לערכים,שאין מקום ליצירתיות (למשל טענו למה בשיעורי ספרות לא נותנים לכתוב יצירות),וכהנה וכהנה.שני הצדדים הגיעו להסכמה שמספר הבגרויות לא נכון ולא הוגן,שהיקף החומר הנלמד הוא לא אנושי,ושרואים בתלמידים ציונים.אבל כולנו הסכמנו שצריכה להיות דרך להעריך את התלמיד,שצריכה להיות איזושהי אינדיקציה לכמה התלמיד יודע,וכן,אם זה אומר גם כמה הוא שינן.אתוודה,שכן,רוב הפעמים למידה למבחן היא שינון.אבל קיימים מקצועות שלא צריך לשנן אליהם,ואם בספרות עסקינן אז גם בספרות.כן,צריך להראות בקיאות ביצירה ולהכיר אותה,אבל קיימת אפשרות ומקום לפרשנות אישית.אפילו חלק מהבחינת בגרות כוללת ניתוח יצירה ספרותית שלא נלמדה,לראות מה אנחנו באמת יודעים (ברור שזה לא אפקטיבי אם נזכרים רק בשנה האחרונה ללמד אותנו,במקום להשקיע בנו את במשך 12 שנות לימוד).אבל זה הכיוון שצריך ללכת,ולא למידת שינון,"הקאת" חומר,בית חרושת לציונים.

בולמוס המילים הזה,שקצת סטה מהנושא,סביר להניח שלא כולם יסכימו אליו.אבל בכל מקרה,הספר עצמו.מדהים,מזוויע,נוראי,ריאלי,ברוטאלי ועוד הרבה סופרלטיבים שאני יכול להגיד לא יהוו חטא נגד הספר הזה.הספר הזכיר לי קצת את סגנון הכתיבה של גבריאל גרסיה מרקס (לא במפורסמים שלו,בעיקר ב"סתיו של פטריארך").
טוב,הותשתי.אחזור ללמוד למתכונת בספרות (אח האירוניה!).ואשתדל גם לקחת לקחים לחיים,ולא רק לשנן כמו שחבריי לספסל הלימודים טוענים,צועקים ורק חוזרים ואומרים.

סוף סוף סיימתי לקרוא את חמדת. מערכת היחסים שלי עם הספר ממושכת. כבר כמה שנים הוא משך אותי, קודם בחזותו, וגם על ידי איזכורים פה ושם בתכניות ספרותיות, אך כל פעם כשהצצתי בכריכה האחורית נרתעתי. בצדק, כפי שהסתבר בדיעבד, חשתי שיש כאן הצצה את תוך האופל. לבסוף החלטתי לצלוח אותו והסתבר שזה לא קל. מודה שמצאתי את הספר קשה מאד לקריאה והתקשיתי להתחבר אליו במשך מאה וחמישים העמודים הראשונים - כל פעם לקחתי ונטשתי, עד שבאמצעיתו ניתפסתי והוא אחז בי בקרביים. אכן, כפי שציינו כאן אנשים, יש בספר עירבוב בין ריאליזם וסוריאליזם, בין פרוזה לשירה, ויש הרבה קטיעה ובילבול מכוונים, כך שלעתים קרובות לא ברור מי הדובר ומה בדיוק קרה. כפי שאני מבינה זאת, זו אחת התימות של חמדת: הסימביוזה בין הדמויות, והקושי להפריד בין מציאות פנימית וחיצונית. אבל לפעמים זה מרגיז ומקשה על ההתחברות לסיפור. וגם - התיאור של ההתרחשויות הוא הרבה פעמים "מבפנים" - מתוך החוויה הבלתי אמצעית של התודעה, עירוב של חוויה חושית, אסוציאטיבית, שבה מתערבבים עובדות עם תשוקות עם זכרונות עם פנטזיות...זה הקושי בחווית הקריאה וזו העוצמה. לי לקח זמן להיכנס לזה, אך כשזה קרה זה קרה, ואני מוצאת שכפי שהספר נכתב באופן זה, גם חווית הקריאה בו היא מאד קשה לתרגום למילים קוהרנטיות. אני יכולה רק לשתף בתחושות, מחשבות ואסוציאציות שעלו בי: חיבור חזק של החוויה האישית והקולקטיבית - נושא העבדות ונושא האמהות והאבדן. חווית העבדות מהמקום הפנימי של מה זה אומר שלוקחים ממך הכל, שהופכים יצור תבוני עם נשמה לחפץ שימושי, כשנוטלים מאדם את הזכות להיקשר, לאהוב, להגן על אהוביו, לכבוד עצמי. תיאורים חזקים, צורבים של חווית ההשפלה, אבדן הזהות, והאושר שבגילוי עצמי מחדש בעצם זה שמישהו משלם לך מטבע על עבודה שעשית. זוועות העבדות מתוארות בתמונות ואנקדוטות מחרידות של התעללות ועינויים, אך גם בתיאורים טריוויאליים לכאורה, של אקטים של מחיקה והשפלה שהם קטלניים באותה מידה. מה ששובר את סת' זה לשמוע איך "המורה" (שמודד את הסחורה האנושית שלו בסרט מידה) ותלמידיו עושים רשימה של תכונותייה החייתיות, ומה ששובר את האל זה לראות איך לוקחים מאשתו אהובתו בכוח את החלב שנועד לתינוקה. "גרוע בהרבה היה...שכל אדם לבן יכול לקחת את גופך ואת נפשך תמורת כל מה שעולה על רוחו. לא רק להעביד אותך, להרוג אותך, או לחבל בגופך - אלא לזהם אותך בצורה כזאת שתשכחי מי את ולא תצליחי להיזכר" (עמ' 246). ויש את חווית האבדן של סת' - הצער והאשמה האינסופיים והגעגועים, ועולם הרוחות (רוחות העבר? ההיסטוריה? הסבל שלא סופר? הנשמות שנשכחו?) - האופן שבו הם מרוקנים את החיים אך גם ממלאים אותם - (באסוציאציה עלה בי "הדיבוק") והקושי וגם ההכרח להיפרד. עלה בדעתי שהעבדות של השחורים בארה"ב היא זוועה אנושית לא פחות מהשואה, אלא שהיא לא קיבלה את אותו עיבוד בנרטיב ובטקסים ובמורשת (אולי זה רק נדמה לי כי אני חיה בישראל שבה יש סוג של פולחן שואה ולא מספיק מכירה מה קורה בארה"ב, אבל נדמה לי אם איני טועה שהטראומה המתמשכת של השחורים בארה"ב, לא רק שלא קיבלה אלא גם לא מקבלת את המקום הראוי, ומכיוון שלא קיבלה מספיק עיבוד, עדין רודפת ומלווה את המציאות העכשווית). שורה תחתונה: ספר קשה לקריאה בכל המובנים אך עוצמתי ומטלטל - שווה את המאמץ.