ארבע משפטים ראשונים והנה מתחשק לי למות,
להתפגר אל תוך עצמי, כמו תינוק שנרצח וילדה גוססת.
הוא מתחיל רע, עם עלילה מטלטלת, שנוגעת להורים שביננו במחוזות הפחד הגדולים ביותר (ואולי במחוזות החרדה).
מסוג הסיפורים שמתחילים מהסוף וכל שנותר הוא לכסוס ציפורניים לאורכו, על מנת לנסות ולהבין מה קרה שם באמת ולמה (לעזאזל).
הסיפור בכללותו נורמטיבי.
בני זוג נישאים, מתרבים ותוהים מה עכשיו? ומה לעשות עם הילדים?
מי ישאר לגדל את הצאצאים? ובעיקר, מי יהיה זה שיעצור לכבודם את החיים?.
"היא תפסה שלעולם לא תוכל לחיות שוב בלי להרגיש חצויה, בלי להרגיש שהיא מבצעת את הדברים באופן לקוי, שהיא מקריבה פיסת חיים אחת על מזבח האחרת. היא לקחה את זה ללב, מיאנה לוותר על חלום האמהות האידיאלית. היא התעקשה לחשוב שהכל אפשרי, שהיא תגשים את כל שאיפותיה, שלא תהיה חמוצה וגם לא עייפה. שלא תהיה הקדושה המעונה או אמא קוראז'." מוקדש לכל האמהות המודרניות באשר הן.
הו, אז מגיעה האומנת וממלאת את ימי הילדים, את מקום ההורים ואת הדפים כמובן.
"פול אומר לה בחיוך שהיא מזכירה לו את מרי פופינס. הוא לא בטוח שהבינה את המחמאה."
זה ספר מיוחד, מן סיפור קטן כביכול, שמרים זרקור קטן/גדול על חיים בינוניים וטירוף בלתי נתפס ברובו.
שקוף שזה שקוף
"יש לה רצון אחד ויחיד: להשתלב בעולמם, למצוא בו את מקומה, לגור בו, לחפור לעצמה גומחה, פינה חמה.
לפעמים היא מרגישה שקם בה האומץ לתבוע את חלקת האדמה שלה, אבל אז התנופה קורסת תחתיה, היגון לופת אותה והיא מתביישת על שהעזה להאמין בדבר מה."
מי מאתנו באמת רואה את נותני השרותים שבחייו?
את המנקה (שבלשון מכובסת נקרא לה 'עוזרת' או 'עובדת משק הבית'), את הגנן, המבשלת, או המטפלת של הילדים? (ובהם).
הסיפור כאן, על קריאת ההשכמה שהוא מספק, יחייב אותנו להתעורר ולהחזיר את כל אותם שקופים למחצה, אל תוך המגוון האנושי של חיינו.
החיים המודרניים שתפסו אותנו
מימוש פוטנציאל, צורך אישי, ה'אני במרכז' ובעיקר ההגשמה העצמית הלגיטימית (לכאורה), של כולנו, הם ההסבר לעובדה המצערת שמישהו ישלם כאן את מחיר ההצלחה (ואולי כולנו נשלם).
לכתוב את הבלתי אפשרי
יש כאן המון תוכן (חלקו ניסתר), שמגיע ממעט מאוד ברמה הסיפורית.
בכתיבה טובה עד יבשה מעט, נטולת רגשנות כמו דיווח רשמי רב פרטים ורושם, מצליחה אותה סלימאני לדייק, (כל כך לדייק) ולהעביר במילים קטנות את האוירה, המצב הנפשי והמתח שבין הדמויות ובינן לבין עצמן.
יש בזה משהו מיוחד, כי באופן הזה ניתן לומר הכל, לראות הכל ולהבין את הדמויות לעומק, בלי תחושה מתקתקה מדי או אפילו צהובה חלקית.
"לא נהיה מאושרים, היא אומרת בלבה, אלא אם נחדל להזדקק זה לזה."
כתובות, קירות ובכלל
אז הכתובת היתה או לא? ועל איזה קיר מדובר?
כל אלה לא משנים באמת.
כי הכתובת, על פניו, נמצאת אצל כולנו וגם אם הובהר מיד בהתחלה שלא מדובר בתעלומה גדולה, עדיין נשאר בנו ספק קטן שאולי יצליח וישנה את התמונה העגומה. ואולי זה בכלל הרצון למצוא הסבר מניח את הדעת לזוועה. כי אחרת איך נחיה עם סימני השאלה?
בקיצור, בואו נודה, כולנו כאן לוקים מרצוננו החופשי, בהכחשה.
בסופו של דבר, איך שלא נהפוך בזה, נראה כי הקדמה היא הבומרנג האיכותי, שתמיד יחזור אלינו ולרוב יתקוף אותנו ישירות בחלק היושב.
"קדימה, תיכנסי פנימה, תרגישי כמו בבית."
באדיבות לילה סלימאני וכתיבתה המופלאה, תקבלו כאן זן איכותי של חומר למחשבה.
לקרוא, לקרוא ולפנות זמן למחשבות.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

















