ביקורת ספרותית על ויסקי זה בסדר מאת יהושע סובול
ספר בסדר

---

חנינא רגב הוא דור שני לשואה, מחסל-לשעבר של זרועות הביטחון. לפני שנים רבות הוא איבד שניים מחבריו בפעילות מבצעית, שבה – כך לפחות האמין – חוסל גם האדם שגרם למותם. בהווה, שנים לאחר שפורקה היחידה, הוא מתהלך לו ברחובות מנהטן בדרך לפגישת עבודה אפורה, ועוקב אחרי זר מסתורי לפאב מתוך חשד שהוא אותו יעד נתעב שבעצם נותר בחיים. הוא נכנס – ואנחנו איתו – למסע פסיכדלי בעקבות אותו אדם ולמעשה גם בעקבות עצמו וזהותו, שכביכול הולכת ומתבהרת לנו בהדרגה דרך מפגש עם זונה טראגית, דרך שיחות עם חברו ליחידה ודרך המשימה החדשה שקיבל על עצמו – להכניע את אותו יעד אחת ולתמיד. עד כאן – ביזארי ומופרך, אבל מה לזה ולוויסקי, תשאלו ובצדק, מעבר לכך שחנינא שלנו אוהב ללגום?

פעם, באחד התפקידים שלי בצבא, הגעתי ליחידה חדשה וקיבל את פניי מי שהתברר כמפקד שלי – בחור אימתני שנראה כמו הכלאה בין מקרר לבין בולדוג. כדי לתהות על קנקני, ובעיקר כדי להבהיר לי לאן הגעתי, הוא שאל אותי "פוקר, את יודעת?". הנדתי לשלילה. "לנסוע על ידני, את יודעת?". עיקמתי את הפה ואת האף לאותו הצד. כמוצא אחרון ובייאוש טוטאלי, שאל "וויסקי –טעמת?", ומשם הכל היסטוריה, כי לא ירחק היום עד שאותו בחור יניח זרוע כבדה על כתפי הדלה ויגיד "הטעם הוא עניין מורכב. יותר ממה שזה צריך להיות טעים, זה צריך לצרוב חזק, לשרוף לך את האמאמא של הוושט, ואז – בסוף – לעשות לך חם בבטן."

בעצם, סובול ניסה להסביר ולהמחיש לי למה התכוון אותו חבוב. הוא לקח גבר ישראלי עם המון כינויים ועם זהות מפורקת ותלושה ורעועה, הלביש עליו מאפיינים ישראליים מצולקים – שואה, נפילה של חברים בקרב, חיפוש עצמי בגולה – ורצה שהסיפור שלו יצרוב וישרוף לנו ואז בסוף נרגיש חמים בבטן. אני חייבת להודות שהסיפור כן "תופס", ושהכתיבה מאוד מיוחדת וסוחפת, ובכלל – משהו בקונספט של ייצוג הזהות היהודית-הישראלית הפצועה הוא נורא חזק.

ברם אולם, זה נעצר בשריפה. לא נעשה לי חם בבטן ולא תפסתי ראש, לא באמצע וגם לא בסוף, וצריך להודות שלמרות כל המאפיינים הנהדרים – הם פשוט לא מתלכדים לכדי סיפור שנהנים לקרוא. פה ושם ראיתי פסקה תיאורית יפה, פה ושם התפעלתי מהקונספט, פה ושם חייכתי, אבל לא נהניתי מהקריאה ולא קיבלתי בסוף את התחושה שהייתי אמורה לקבל. צריך גם להגיד שיש בספר יותר מידי רפרנסים (לשייקספיר ולעניינים נוספים אחרים שאני לא מבינה בהם דבר), יותר מידי תמות, יותר מידי אנלוגיות ויותר מדי מטאפורות, מה שרק מדגיש את המאמץ הנואש לטלטל ולשרוף.

לא נוראי, אבל אפשר לוותר. וויסקי זה בסדר, וגם הספר הזה בסדר.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על ויסקי זה בסדר