ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר לא משהו

---

אל תזרקו עליי אבנים בגלל הביקורת הזו, כי אני בטוחה שהרבה מכם ירצו אחרי שיקראו אותה.

אני רוצה לתאר לכם איך כל בן אדם שאמרתי לו שלא קראתי את הספר הגיב, "אומייגאד, את חייבת. זה הספר הכי טוב שנכתב!"
כן, זה לא נכון. בממוצע, אני קוראת שני ספרים בשבוע, זה לא הספר הכי טוב שנכתב. זה אחד הספרים הכי אובראייטד שנכתבו. ג'ון גרין הוא אחד הסופרים הכי אובראייטד שקיימים בערך. קראתי בערך שלושה ספרים שלו ואני אתן לו כמעט טוב מאוד על הכתיבה, זה הכל. כאילו, הוא לא כותב רע, מין הסתם - כל הרעש עליו לא היה קיים אם הוא היה סופר רע, אבל ביחס לכל הרעש מסביבו... הוא באמת רק טוב. וזה לא שאני לא מבינה למה זה ספר מצליח ומרגש, חוץ מהסיפור עצמו, שבאמת מאוד מרגש, יש את הציטוטים שגרמו להרבה מאיתנו להתחבר, יש את החלק הרומנטי. אבל האמת, שהעלילה היא לא הכל. היא חלק מאוד גדול, אני לא אומרת שלא. וזה לא שלא בכיתי, אבל האמת שטיפה השתעממתי. העלילה איטית, יש קטעים בספר שבא לך לתקוע את הראש בכרית, יש שם ניסיון ברור לגרום לספר להראות מתוחכם.
אני מבינה את הקטע של הדיכאון שלה, אני לא הולכת לפקפק בו לרגע. גם אני הייתי נכנסת לדיכאון אם הייתי חולה בסרטן. אבל היו שם כל כך הרבה, כל כך הרבה - אני לא מגזימה, קטעים שבאמת לא הבנתי מאיפה הם הגיעו. רציתי לצרוח מייאוש.

אני מרחמת על הייזל, באמת. החיים כחולת סרטן אלו חיים שנשמעים כל כך קשים. זה לא נראה לך משנה אם אתה אהוב או לא, אם יש לך חברים או לא כי הם גם ככה ילכו מתישהו כי זה קשה להיות חבר של מישהו שחולה. אתה לא באמת רואה סיבה לאהוב מישהו, הכל די חסר תקווה. אבל כשהייזל ואוגאסטוס מתאהבים הכל משתנה, היא באמת מרגישה שיש לה סיבה לחיות. זה מקסים, הדרך שהיא עוברת מדהימה. אבל בכל זאת הספר הזה נראה לי מאולץ ומזויף, כאילו הוא בכוח ניסה לשעשע את הקוראים. אני לא יודעת אם אהבתי את הספר, כי ממש התאכזבתי ממנו. אני ממליצה לכם לקרוא את הספר כי הוא
באמת מקסים, אבל אל תבואו עם ציפיות גבוהות.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים