ביקורת ספרותית על בלדה לנחשים וציפורי שיר - משחקי הרעב #4 מאת סוזן קולינס

---

לא. לא לא לא. לא. זוהי דעתי על הספר הזה.
והנה למה (יכלול ספויילרים).

הספר מתמקד בנשיא המדינה בזמן הטרילוגיה המקורית, כשהיה בן נוער. ואני מודה שכל כך רציתי לדעת מה היה לפני שהיה פסיכופט. התשובה היא פסיכופט עני, והסיבה שהוא היה איכשהו בסדר היא כי הוא ידע את הטעם של להיות בתחתית. איך הוא הפך ל-מה שהיה בטרילוגיה המקורית? אני מודה, הספר הזה עשה עבודה נוראית בנתינת התשובה.

אני לא אומרת שזה היה ספר רע, רק קצת. לא נהניתי ממנו, סיימתי אותו ואני בעיקר מרגישה שבזבזתי עליו זמן. העלילה הייתה צולעת, היו המון דמויות, ורובן לא היו מבוססות כמו שצריך, והכי גרוע היה היה הקצב של הספר. כל היופי בטרילוגיה המקורית שהדברים קורים בקצב מעולה. בום, קטניס מתנדבת, בום, היא במשחקים, בום, היא ופיטה מנצחים, בום בום בום. כל היופי בספרים האלו זה שקולינס לא בזבזה זמן על כלום, אלא כתבה את מה שחשוב ולא מרחה את הספר. אולי ממש ממש קצת בספר השלישי, אבל לא יותר מדי.

הספר הזה היה פשוט ארוך. אלוהים, אני באיזשהו שלב הייתי כזה, "אוקיי, עברתי מאה עמודים, עברתי מאתיים, אני באמצע (!), מאה עמודים לסוף, עשרים עמודים!". וכאילו, מה קרה בו כבר? לוסי גריי, אהבת חייו של הפסיכופט, נבחרה באסיף. לקח חצי ספר רק שהמועמדים נכנסים למשחק, המשחק עצמו היה פשוט מ-ש-ע-מ-ם. ואחרי כל המשחק יש עוד שליש ספר לפנינו.

והאמת? אני פשוט רציתי לדעת איך הדמות הקצת יהירה ומלאת המוטיבציה הפכה לסנואו הידוע לשמצה. כלומר, הוא אהב מישהי ששיחקה שם. הוא ראה איך המשחק השפיע עליה ועדיין תמך בו. הוא היה שם כשהיא גוועה ברעב, כשהרגה אנשים בשביל להגן על עצמה, כשיצאה משם מצולקת (כנראה, לא ממש ביססו את זה), ועדיין הוא היה בעד המשחקים ובעד הקפיטול למרות שבחלק מהספר הוא התנגד לדברים שהממשל עשה. ואני חושבת שלא מספיק לחצו על זה.

כלומר, אוקיי. אז הנה סיטואציה שהייתה שם; סנואו ולוסי גריי מדברים והוא קצת כועס עליה כי היא סוג-של נותנת ביקורת על הקפיטול, אבל הוא אוהב אותה ומשחרר מזה ואפילו רוצה בחיים האלו איתה. ואז חמש דקות אחר כך (!) הוא פשוט... אני אפילו לא יודעת מה קרה שגרם לו לשחרר ממנה ולנטוש אותה ואפילו להרוג אותה בלי לחפש את הגופה, או לקחת רגע בשביל להתאבל, ופשוט המשיך הלאה אחרי שעשה כל כך הרבה עבורה, והיא עבורו. הוא הרי אהב אותה, והסיבה היחידה שהוא ויתר עליהם היה כוח. אותו כוח שמהלך הספר ראו שהוא שחרר למענה. ואני חושבת שהיה קצה של הבסיס לזה בספר, וקולינס לא התמקדה בזה, לדעתי, כמו שהיו צריכה.

כל הספר הרגיש לי פשוט... לא. המקצב של הספר, העלילה עצמה, הכל היה איטי והרגיש חסר משמעות, כל האקשן הגיע ברגעים לא קשורים ולכמה שניות, וגם אז לא היה מתואר כזה טוב. תכלס, זה הרגיש כאילו לקחו את כל מה שהיה טוב בטרילוגיה המקורית וסחטו עד שבקושי אפשר לזהות את זה בספר הנ"ל.

והאמת שהייתי כל כך סקרנית לראות איך סנואו מתפתח, ולא סיפקו את זה בספר כמו שצריך. ואפילו הקטע הכי מעניין, שלוסי גריי ברחה ממנו ואז הוא הרג אותה או משהו (לא בטוחה אפילו מה קרה שם), לא הרגיש עם מספיק בסיס.

למה היא ברחה? היא קלטה את התוכנית שלו? היא מתה? כמה מסנואו היא באמת הכירה? אלוהים, הספר הזה נמשך עד סוף ועדיין לא נתן תשובות על הדברים הכי מעניינים.

לסיכום, ספר טוב מינוס. מקצב לא טוב, עלילה טובה מינוס. ארוך מדי, נמתח מדי, לא נהניתי ממנו. וכל הרצון שלי לדעת יותר על סנואו די נבלע בתיאורים מוגזמים. אני פשוט אתכחש לקיום שלו ואולי אשנא פחות את הספר הזה.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על בלדה לנחשים וציפורי שיר - משחקי הרעב #4