בדרך כלל, אני מעדיפה סיפור פשוט, יומיומי, ישראלי, שנוגע רק מעצם העובדה שהוא מרגיש "קרוב" כל כך. אני אוהבת לראות אל תוך הקישקע של הדמויות, לשמוע אותן, להחזיק ציור שלהן חזק בראש, להפנים את השפה הייחודית שלהן. אני רוצה להיות יחד איתן, "שם בפנים".
אבל דורית רביניאן מאפשרת משהו אחר. בספר הזה (שהיא כתבה כשהייתה בת 22, למען השם!) הרגשתי שהיא מבקשת ממני להניח לכל מה שעובד לי בדרך כלל, מבקשת ממני להישען אחורה על כורסת וינטג' ירוקה, לעצום עיניים ולהקשיב. היא מתארת על פני 200 עמודים צנועים, מוקפדים ומרגשים, יומיים צפופים ואינטנסיביים ואסוציאטיביים בכפר קטן באיראן, אי שם לפני מאה שנה, וכשהיא מתארת, היא כמו מתארת לי גלויה, או ציור עתיק שתלוי על הקיר – בשפה אחרת, לירית, ציורית, עמוקה, ולאט לאט גם הריחות והדמיונות מוצאים את מקומם. הכתיבה שלה ממעיטה בדיבור בגוף ראשון, וכמעט כולה מסופרת בגוף שלישי, כאילו מרחוק, כאילו מהצד. כשהדמויות כבר כן מדברות, זה כל כך גולמי וכואב וגס, שפתאום נורא ברור לי המרחק הכמעט רומנטי הזה שלוקחת לה המספרת מהסיפור.
במרכז הסיפור, ניצבות (או יותר נכון – זוחלות בכאב) פלורה בת ה-15 ונזי בת ה- 11. הראשונה כבר בהיריון מתקדם מסוחר בדים ידוע לשמצה, שנטש אותה והלך לו. היא מחכה לשובו באופן נאיבי, קורע לב, ש'זמר שלוש התשובות' דומה לידו ליצירה פמיניסטית. פלורה עגלגלה, שופעת בשר ושדיים, חייכנית, נאיבית וכמהה לפיסת אבטיח, דווקא כשזו לא העונה ולמורת רוחם של בני משפחתה. היא ננזפת על ידי אמה הקשה, מושפלת עד עפר על-ידי בני משפחתה האחרים, אבל מתחת לכל העינוי הזה – היא לא מאבדת את הגחלת הנאיבית והצוחקת שלה, ונלחמת מלחמה שקשה להאמין איך נלחמת ילדה בת 15, שמה כבר יודעת על זוגיות ועל אהבה והנה עוד שנייה תהיה אמא בעצמה.
השנייה היא נזי, בחורה שדופה ולא מפותחת, כולה עור ועצמות, שטוחת חזה שמתנשאת לגובה מטר וארבעים. נזי מאורסת עוד מינקותה למוסא ומחכה להינשא לו, אבל הוסת שלה פשוט מסרבת להגיע. היא מצטנפת בפינת החמאם, כשהיא רוחצת ליד ה"נשים האמיתיות" שלועגות לה, ורק מחכה לרגע שבו תהיה גם היא, כמותן, "אישה אמיתית".
בספר האמיץ הזה, דורית רביניאן מזיזה לרגע את כל העיסוק בנשיות שרווח בימינו (ואפילו ב-1995, כשנכתב הספר), וממחישה באופן החי ביותר עד כמה מדובר בסוגייה כאובה, שלפני שדיברו עליה נשים אקדמאיות לבנות בשפה גבוהה, הייתה טעונה בהקשרים תרבותיים, דתיים, תקופתיים. היא מראה לנו נשים איראניות, שהן בעצם נערות, אולי אפילו ילדות, שהנשיות שלהן היא לא רק השראה לשירה, אלא גם דוחה ומביכה ומצערת, ולפעמים ספק אם בכלל קיימת. היא לוקחת את הקורא, במסע צנוע ושקט אבל מכאיב כל כך, אל הקללות והבורות והפאגאניות והקורבנות הבלתי-נתפסת שלהן; אל המכות ומריטת השיער הברוטלית, אל האמונות התפלות ואל החשקים הילדיים ביותר. לרגע אחד, אנחנו מנידים בראש מזועזעים, וליבנו לגמרי עם פלורה המתקוממת, המרדנית לפעמים; וברגע השני, אנחנו מחייכים בלב רחום, קצת פרוורטי, קצת עגום, ומלווים את נזי הקטנה שרק רוצה "להיות אישה", "להיות גדולה", כי היא פשוט לא יודעת ולא מכירה משהו אחר, ומבינים שעם כל המשמעויות הכל-כך מורכבות בסיפור הזה, דורית רביניאן תיארה כאן, גם, שברי רגעים של אושר.

בדרך כלל, אני מעדיפה סיפור פשוט, יומיומי, ישראלי, שנוגע רק מעצם העובדה שהוא מרגיש "קרוב" כל כך. אני אוהבת לראות אל תוך הקישקע של הדמויות, לשמוע אותן, להחזיק ציור שלהן חזק בראש, להפנים את השפה הייחודית שלהן. אני רוצה להיות יחד איתן, "שם בפנים".
אבל דורית רביניאן מאפשרת משהו אחר. בספר הזה (שהיא כתבה כשהייתה בת 22, למען השם!) הרגשתי שהיא מבקשת ממני להניח לכל מה שעובד לי בדרך כלל, מבקשת ממני להישען אחורה על כורסת וינטג' ירוקה, לעצום עיניים ולהקשיב. היא מתארת על פני 200 עמודים צנועים, מוקפדים ומרגשים, יומיים צפופים ואינטנסיביים ואסוציאטיביים בכפר קטן באיראן, אי שם לפני מאה שנה, וכשהיא מתארת, היא כמו מתארת לי גלויה, או ציור עתיק שתלוי על הקיר – בשפה אחרת, לירית, ציורית, עמוקה, ולאט לאט גם הריחות והדמיונות מוצאים את מקומם. הכתיבה שלה ממעיטה בדיבור בגוף ראשון, וכמעט כולה מסופרת בגוף שלישי, כאילו מרחוק, כאילו מהצד. כשהדמויות כבר כן מדברות, זה כל כך גולמי וכואב וגס, שפתאום נורא ברור לי המרחק הכמעט רומנטי הזה שלוקחת לה המספרת מהסיפור.
במרכז הסיפור, ניצבות (או יותר נכון – זוחלות בכאב) פלורה בת ה-15 ונזי בת ה- 11. הראשונה כבר בהיריון מתקדם מסוחר בדים ידוע לשמצה, שנטש אותה והלך לו. היא מחכה לשובו באופן נאיבי, קורע לב, ש'זמר שלוש התשובות' דומה לידו ליצירה פמיניסטית. פלורה עגלגלה, שופעת בשר ושדיים, חייכנית, נאיבית וכמהה לפיסת אבטיח, דווקא כשזו לא העונה ולמורת רוחם של בני משפחתה. היא ננזפת על ידי אמה הקשה, מושפלת עד עפר על-ידי בני משפחתה האחרים, אבל מתחת לכל העינוי הזה – היא לא מאבדת את הגחלת הנאיבית והצוחקת שלה, ונלחמת מלחמה שקשה להאמין איך נלחמת ילדה בת 15, שמה כבר יודעת על זוגיות ועל אהבה והנה עוד שנייה תהיה אמא בעצמה.
השנייה היא נזי, בחורה שדופה ולא מפותחת, כולה עור ועצמות, שטוחת חזה שמתנשאת לגובה מטר וארבעים. נזי מאורסת עוד מינקותה למוסא ומחכה להינשא לו, אבל הוסת שלה פשוט מסרבת להגיע. היא מצטנפת בפינת החמאם, כשהיא רוחצת ליד ה"נשים האמיתיות" שלועגות לה, ורק מחכה לרגע שבו תהיה גם היא, כמותן, "אישה אמיתית".
בספר האמיץ הזה, דורית רביניאן מזיזה לרגע את כל העיסוק בנשיות שרווח בימינו (ואפילו ב-1995, כשנכתב הספר), וממחישה באופן החי ביותר עד כמה מדובר בסוגייה כאובה, שלפני שדיברו עליה נשים אקדמאיות לבנות בשפה גבוהה, הייתה טעונה בהקשרים תרבותיים, דתיים, תקופתיים. היא מראה לנו נשים איראניות, שהן בעצם נערות, אולי אפילו ילדות, שהנשיות שלהן היא לא רק השראה לשירה, אלא גם דוחה ומביכה ומצערת, ולפעמים ספק אם בכלל קיימת. היא לוקחת את הקורא, במסע צנוע ושקט אבל מכאיב כל כך, אל הקללות והבורות והפאגאניות והקורבנות הבלתי-נתפסת שלהן; אל המכות ומריטת השיער הברוטלית, אל האמונות התפלות ואל החשקים הילדיים ביותר. לרגע אחד, אנחנו מנידים בראש מזועזעים, וליבנו לגמרי עם פלורה המתקוממת, המרדנית לפעמים; וברגע השני, אנחנו מחייכים בלב רחום, קצת פרוורטי, קצת עגום, ומלווים את נזי הקטנה שרק רוצה "להיות אישה", "להיות גדולה", כי היא פשוט לא יודעת ולא מכירה משהו אחר, ומבינים שעם כל המשמעויות הכל-כך מורכבות בסיפור הזה, דורית רביניאן תיארה כאן, גם, שברי רגעים של אושר.