ביקורת ספרותית על ביבר הזכוכית [אור-עם] - מחזה # מאת טנסי ויליאמס
ספר מעולה

---

שבויה בעברה- רפונזל המודרנית- חלום מתוק מדי-

"העתיד הופך להווה, ההווה לעבר והעבר לחרטה נצחית, אם לא מתכננים אותו מראש."
"אנשים הולכים לקולנוע במקום לנוע."

לעיתים קרובות אני שבויה בעבר.
אלבומי תמונות פזורים סביבי והדמעות גודשות את עיניי. הזכרונות צפים במוחי. אני נזכרת באנשים שהיו חלק מחיי וכבר אינם.
אני נזכרת באהוביי נפשי, נושקת לתמונותיהם, אהוביי נפש שהגורל האכזר ניתק באופן מוחלט את הקשר עימם וגזר עלי לתעות באפלה, לגשש בעיוורון רגשי.
השחרור מתלאות הזכרון האנושי הינו קשה. קשה לי להרפות. אני שבויה בזכרונותיי. לעיתים במשך שעות אני הופכת בהם, מונה אותם אחד-אחד וחיה אותם מחדש וחיותם אינה פוחתת בתוך ראשי. הזכרונות צלולים מאי-פעם, כאילו אני צברתי אותם אמש.
לעיתים אני חשה בהבזקי זכרונות שעוטפים את גופי, מזדחלים בתוך עורי ומעמיקים חפור, נוברים בגופי ובוערים בנוכחותם העיקשת. לוטפים ומכרסמים אותו. הזכרונות מרגיעים ובלתי נסבלים גם יחד.
בית הכלא של הזכרונות הוא קשה מנשוא. החרטה על שיכל להתקיים ובטיפשותי לא התרחש. ותחושת ההחמצה, טעם חמצמץ המעטר את פי, את לשוני, כאשר אינני מצליחה להשתחרר מתוך כבליו המצליפים, החונקים, מתוך כבלי הזיכרון הנורא, שמצניח אותי אל האדמה, קובר אותי בתוכה למרות נסיונות לחימתי האינסופית להגיח מעל פני השטח ולחזות באור יום, אור יום המסמל פיתחו של יום מפציע, לדבוק בחדשנות, לסדוק את קירות הזכוכית הסובבים את כל-כולי, בנסיון התרוממות ולהביט אל העתיד שטומן בחובו צפונות לא ברורים- קדימה ולחייך, אך שברי הזכרונות הנעוצים בתוך חזי ממשיכים להעניק לי את ההוכחה הניצחת לקיומם, מכשילים אותי בדרכי, שורטים את עורי המדמם ומניחים אותי לדמדם עתיד מזהיר שאין לו כל אחיזה בקרקע מציאותית.

מחזה זה פער פצעים בגופי שטרם הגלידו וככל הנראה לא יגלידו לעולם. מחזה שהוא זיכרון אחד גדול. מספר מצומצם של דמויות לוקחות בו חלק אך מאפיין אחד מאפיין את שלושתן: הזכרונות. ההטימעות בעבר וחוסר היכולת להביט קדימה, להתקדם. במקום זאת, הן רוקמות לעצמן אשליה, כל אחת בדרכה ובצורתה רוקמת לעצמה אשליה על מנת לחלץ עצמה מהתסביך אליו נקלעה, אל החיים הקשיים כתוצאה מחוסר יכולתה לגבור על החיים המשמימים שנקלעה אליהם בעל כורחה.
אמנדה, האם, אשר בעלה עזב אותה ואת ילדיה לטובת חיי הרפתקנות, היא לא מצליחה להשתחרר מהאסון אשר נפל על ראשה וכתוצאה מכך בורחת היא אל עולם העבר- אל הימים בהם הייתה נערצת, מחוזרת ומאושרת. לפני שידעה חיי סבל ושממון עם בעל בלתי מתפקד, שתיין, שלבסוף אף עזב אותה לאנחות והותירה מפרנסת יחידה למשפחתה קשת היום.
טום, הבן הבכור, אשר עובד במפעל מסחר ואינו מרוצה מתפקידו הבלתי מאתגר ומחייו המשעממים. כל חפצו לפרוץ פרצה בכלוב החיים השגרתיים, חסרי המעוף שנכפו עליו. הוא מרגיש שנעשה לו עוול מכיוון שאינו יכול לממש את רצונו להיות משורר ולטייל בעולם. לראות מרחבים שטופי שמש ודשא ירקרק. להיות אדון לעצמו. רצון שכאשר מתממש הוא יוצר חיבוטי נפש בליבו.
לורה, האחות הצעירה, בעלת מום ברגלה, סובלת מבטחון עצמי ירוד, בורחת אף היא אל עולם העבר ומתכנסת בעולם דמיוני שכולל בעלי חיים קטנים העשויים זכוכית שמהווים את כל עולמה.
ג'ים, חברו של טום, הוא מכנה את טום "שייקספיר" בשל חיבתו העזה לכתיבת שירה ונפשו הפיוטית, הוא היחיד מבין כל הדמויות שהצליח להתקדם בחייו ופניו מועדות קדימה. כניסתו אל עולמה של המשפחה יוצר סביבו כלא זמני של זכרונות מעולם ההצלחה שנגעה בו אצבעו ולא הצליח לשחזרה. עם זאת, הוא היחיד שהצליח להחלץ במעוד מועד מהכוך הכושל והדמיוני שנוצר בביתם המיושן של בני משפחת וינגפילד.

עזיבת אב המשפחה פירקה את המשפחה לחלוטין ועצרה אותה מלהתקיים. למרות שהם מתפקדים, התפקוד אינו מלא ואין הם חווים את החיים כרצונם. כל אחד מבני המשפחה בורח אל עולם פרטי משלו, עולם שהוא מעין עולם דמיוני שמותיר אותם שפויים, שפויים למחצה, מאפשר להם לדלות פיסה מתוך עולם שהיה ונחרב, מתוך פנטזיה דמיונית שגם חוצצת בינם לבין אנשי העולם האמיתי.
המחזה הזה הוא מחזה נפלא, פואטי מאוד ובעיקר חריג בנוף. הוא הרגיש לי כמו אגדה, אגדה נוראית של אנשים שיש להם רצונות, שיש להם קשיים אך הם אינם יכולים לגבור עליהם ומתנחמים בעבר. הנבירה וההטמעות בעבר היא זו שמותירה אותם מאחור.

לורה, העדינה והיפה, שעדינותה ושברירותה תואמת את עדינות הזכוכית שהיא כה מטפחת ואוהבת, סובלת מחוסר ביטחון מעצם בעייתה הרפואית שלמרות שהיא מזערית, מתנפחת במוחה למימדי ענק ומונעת ממנה לתפקד. היא אינה מצליחה להשתחרר מכבלי הביישנות הקיצונית, מחוסר אהדה והאהבה כלפי עצמה, דבר שמותירה בביתה. מחוסרת עבודה ומחוסרת מחזרים. למרות נסיונות אימה להחיות את בתה ולעורר בה חיות, המשימה נוחלת כישלון מוחץ והבת שבה אל מקומה הטבעי.
כך גם עם הבן והאם. כבלי הזכרונות וחוסר היכולת להיפרד מהעבר מותירים אותם שקועים במה שהיה ולא במה שיהיה, דבר שמונע מהם להתקדם. גם טום, הבכור במשפחה, שמגלה סימנים מרדנים כמו אביו, למרות שניכר שהוא מתעתד לפרוח מן הקן ולהיות הראשון שיעשה מעשה למען עצמו ואושרו, תקוע בעברו, זכרונה של אחותו לא מאפשר לו מנוח.

מחזה מופלא,רומנטי, קסום ובעיקר טרגי שעצבות רבה שורה בו. עצבות של דמויות שהן כביכול לא מן העולם הזה, שהן כביכול לא חלק מאיתנו אך למעשה מייצגות אנשים כה רבים שמתקשים להשלים עם העבר וליישר מבטם אל העתיד ולחוות את ההווה במלוא משמעותו.
דמויות המשקפות בני אדם שנקלעו למשבר כלכלי ובמקום למנף עצמם לגבהים, נסוגים אל פינתם המוכרת ובוחרים להישאר בה. אדם שעבר פוסטטראומה שגורמת לו לאחוז בה ולא להרפות מנוכחותה המעיקה. אדם אהוב שנפטר, עבר מן העולם, ויקריו לא מסוגלים להניח לזכרונותיו ודשים בחוסר קיומו פעם אחר פעם.
הבדידות גם היא חלק בלתי מבוטל מן המחזה והיא מורגשת בכל דמות ודמות, בעיקר באמנדה האם שהנבירה האובססיבית בנפלאות העבר מדגישה את ההווה הרעוע, המצוי על כרעי תרנגולת, שמותירה אותה ואת משפחתה חצויה ונבובה עד הקריסה הסופית מכיוון שאין אדם היכול לשהות כך לאורך זמן. קריסה נפשית, רגשית וגופנית שתיוותר כצלקת צורבת בעורם.

זמן רב לא הזדהתי עם דמויות כפי שהזדהתי עם הדמויות כאן. עדינותה המלודית של לורה השברירית, פחדה מפני הלא נודע. הרצון הטוב של האם המתנגש עם שהייתה התמידית בעבר ונסיונו הנואש של טום לפרוץ פרצה בגדר הזכרונות והשממון האופף אותו ואת משפחתו, הרצון לחוות חיים מעניינים היאם לצעיר כמוהו, רצונו לשבור את מסכת החדגוניות של חייו נגעה לליבי מכיוון שזה דבר שאני חווה תדיר-השקיעה בעבר אל מול הרצון לפרוח, להתקדם, להותיר את העבר מאחור ולחוות את ההווה אך העבר עדיין מהווה מכשול לא ניתן למעבר שמותירך יגע.

" אה, לורה! לורה! ניסיתי לשכוח אותך. להשאיר אותך מאחורי גבי. אבל אני נאמן לך יותר משרציתי להיות.
אני מדליק לי סגרייה, חוצה את הרחוב, ממהר לקולנוע או למסבאה, אני מזמין משקה, מדבר אל הנוכרי שלידי, אני עושה כל דבר שבכוחו לכבות את הנרות שלך.
משום שהעולם היום מואר בגיציו של החשמל. כבי את הנרות שלך, לורה! היי שלום!"

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על ביבר הזכוכית [אור-עם] - מחזה #