כשקראתי בספר הנהדר הזה הרגשתי שאני קורא חלק שני של פאזל. פאזל ישראלי שחלקו הראשון הוא "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. שני הספרים משלימים סיפור כביר ויפהפה של מדינת ישראל של תחילת הדרך. בשניהם ירושלים היא רקע להתרחשות ולהתבגרות, בשניהם אהבה וחושך. אולם בעוד אצל עמוס עוז מרכז הכובד הוא יחסיו עם אימו העצובה, מרכז הכובד של אלי עמיר הוא סיפור אהבה תמים ויפה עם מיכל הצברית. כתיבתו של עמיר היא "מיינסטרימית" במתכוון, הוא מספר סיפורים מוכשר המיטיב להביע רגשות, לתאר אהבה. הוא נמנע מהברקות מילוליות ודברי הגות. כתיבתו נטועה במסורת מזרחית.
נורי חלסאצ'י הוא הנער מ'תרנגול כפרות', ספר ששמחתי לקרוא לקראת הבגרות בספרות. ו"נער האופנים" מתחיל היכן ש"תרנגול כפרות" מסתיים: נורי נאלץ לעזוב את הקיבוץ ולשוב אל הצריף במעברה כפר העיוורים (נקראה באירוניה כפר אוריאל, כיום שכונה בגדרה) שבגלל כתם לבן בעינו של אביו משפחתו נשלחת להתגורר בה. אביו של נורי מבקש שיעבור לירושלים וינסה להעביר את משפחתו לעיר הבירה. נורי מוצא בירושלים עבודה בארכיון המדינה שם נפגש עם בכירי המדינה הצעירה, מיצחק נבון ועד לדוד בן גוריון, מצליח לשלב לימודים בתיכון 'דעת' לנערים עובדים, מתאהב בנערה צברית יפהפה והספר נע בין שני המסגרות הללו: עבודה ואהבה. בשניהם נלחם נורי להיות משהו: מעין שילוב בין יהודי עיראקי גאה לבין צבר שווה בין שווים. מצד אחד הוא משנה את שמו לשם 'צברי' יותר, ומצד שני נלחם במי שמשבש את שמו הערבי ולועג למוצאו. 'נער האופניים' הוא סיפור לא גמור.
ירושלים של אלי עמיר היא כור היתוך פגום שאיכשהו מצליח לתפקד. ערב רב של אנשים הנושאים את מטען העבר על כתפיהם. עיר מוגבלת וקשה אשר פינות החמד בה רבות, אך נסתרות מהעין. לא שונה כל כך מירושלים של היום. קשה לי לתאר במילים את החוויה המיוחדת בקריאת הספר הזה. רק אומר שפיעם בי רגש עז של ניצחון. אך ביקורת זו היא התרשמות ראשונית ועדיין מוקדם לומר איזה ניצחון. של רוח האדם? של הנעורים? של אהבה? ואולי זוהי ניצחונה של מדינת ישראל? ניצחון בלתי אפשרי שיכול להתבטא רק בספרות. ובעיקר בשני ספרים שונים מאוד, ועם זאת דומים כל כך...













![יער נורווגי [מהדורת 2015]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/980977.jpg)




