החלום ושברו (שברו מובנו פתרונו של החלום) עובר כחוט השני בספר המקסים הזה של עמיר. אם תרנגול כפרות עוסק בנער נורי, העובר לקיבוץ ולסט חדש של ערכים ואמונות, קודי התנהגות ואופק פוליטי, בנער האופניים נורי מוּצא כמעט באכזריות ע"י אביו מהקיבוץ ומתבקש להיות חוד החנית בדרך למעבר המשפחה לירושלים. זה חלומו של האב.
נורי הוא אלי עמיר עצמו, אם עד עתה לא היה ברור, ו-623 עמודים מספרים לנו מה ארע בשנים 1954-1956 בהם אלי הילד מתבגר בירושלים. אביו של אלי בוחר להוציא את בכורו מהקיבוץ, כמקובל בחברה מסורתית. הבכור אמור לסייע להוציא את משפחתו מהבוץ. כאן מדובר בחולות של כפר אוריאל, כפר העיוורים שנוסד ליד גדרה ומשפחתו של נורי היתה כמעט היחידה שראייתה תקינה. האב הלבוש בהידור בהליכה לבית הכנסת ובשבתות, לא מבין לאן נקלע. בעיראק היה גבר בעמיו, ישב בבית מרווח ומשפחתו נהנתה מכל טוב הארץ. אבל פרעות ביהודים והחלטת ממשלת ישראל הביאו את יהודי עיראק לעליה לישראל ולישיבה מעליבה בכל מיני ישובים זמניים. צריך לזכור שכשמדובר לפחות ביהודי עיראק, זו היתה עליה של אנשים מלומדים, סובלניים ומסורתיים וליברליים מבחינה דתית.
אבל לא בזה מדובר. נורי הוא גיבור הספר, הוא ואופניו.
כאמור, אביו של נורי החליט שנורי חייב ללמוד בצורה מסודרת, להתקדם בעבודה גם ולהוציא את משפחתו מכפר אוריאל. נורי אכן עובר לירושלים, הופך לנער הדואר במשך היום במשרדים השונים המצויים ליד משרד ראש הממשלה בן גוריון ובבוקר הוא מחלק עיתונים וזוכה לפגוש את אהבת חייו, מיכל. זו נכנסת לחייו בסערה, יוצאת מהם ושב אליהן לתמיד.
עמיר מיטיב לתאר פרק בחיי המדינה שבדרך, עם כל השטיקים והטריקים של העסקונה הפוליטית, כספים המגיעים מארה"ב, מדינה בבניה סוערת ובסוף הסיפור גם מדינה ערב מלחמת קדש.
אבל הסיפור הוא בעיקר סיפורו של נורי, נורי הנער המקשיב ולא מדבר, המתאהב, הצופה בתהליכים של גדולי המדינה מבן-גוריון לבגין, מנבון לדיין. הקשר בין מיכל אהובתו לבינו מלווים התרחשויות בישראל וזה הקשר בין הפרטי ללאומי, קשר שאני כל כך אוהב בספרות. בשלב מסויים מיכל, שהיא גם צלמת, מגיעה לביקור בכפר אוריאל העלוב, צופה דרך עין המצלמה במשפחה המארחת, העושה ככל שביכולתה לארח בתנאי עליבות בלתי נסבלים, צופה בשכנים התימנים ובלבושם הססגוני, צופה בעיוורים המקיימים חיים נורמליים ככל יכולתם. כמעט לקראת סוף הספר כשמיכל מראה דרך תמונותיה את עליבות כפר אוריאל, הדמעות זולגות מעצמן.
נורי בלתי נלאה בניסיונותיו להעביר את משפחתו מהכפר, שם יש להם דונם אדמה פורה וגידולים חקלאיים שופעים שאחיו מגדלים, לדירה קטנה של 30 מ"ר בירושלים, בקטמון ו' עבור 9 נפשות. הוא מצליח. האם לזה ייקרא הצלחה?
נכון, הספר מעט גדול, שופע תיאורים, אבל קשה לראות היכן היה אפשר לקצץ. זה לא מפריח היונים המונומנטלי, זה כן סיכום נאה וסגירת מעגלים.

החלום ושברו (שברו מובנו פתרונו של החלום) עובר כחוט השני בספר המקסים הזה של עמיר. אם תרנגול כפרות עוסק בנער נורי, העובר לקיבוץ ולסט חדש של ערכים ואמונות, קודי התנהגות ואופק פוליטי, בנער האופניים נורי מוּצא כמעט באכזריות ע"י אביו מהקיבוץ ומתבקש להיות חוד החנית בדרך למעבר המשפחה לירושלים. זה חלומו של האב.
נורי הוא אלי עמיר עצמו, אם עד עתה לא היה ברור, ו-623 עמודים מספרים לנו מה ארע בשנים 1954-1956 בהם אלי הילד מתבגר בירושלים. אביו של אלי בוחר להוציא את בכורו מהקיבוץ, כמקובל בחברה מסורתית. הבכור אמור לסייע להוציא את משפחתו מהבוץ. כאן מדובר בחולות של כפר אוריאל, כפר העיוורים שנוסד ליד גדרה ומשפחתו של נורי היתה כמעט היחידה שראייתה תקינה. האב הלבוש בהידור בהליכה לבית הכנסת ובשבתות, לא מבין לאן נקלע. בעיראק היה גבר בעמיו, ישב בבית מרווח ומשפחתו נהנתה מכל טוב הארץ. אבל פרעות ביהודים והחלטת ממשלת ישראל הביאו את יהודי עיראק לעליה לישראל ולישיבה מעליבה בכל מיני ישובים זמניים. צריך לזכור שכשמדובר לפחות ביהודי עיראק, זו היתה עליה של אנשים מלומדים, סובלניים ומסורתיים וליברליים מבחינה דתית.
אבל לא בזה מדובר. נורי הוא גיבור הספר, הוא ואופניו.
כאמור, אביו של נורי החליט שנורי חייב ללמוד בצורה מסודרת, להתקדם בעבודה גם ולהוציא את משפחתו מכפר אוריאל. נורי אכן עובר לירושלים, הופך לנער הדואר במשך היום במשרדים השונים המצויים ליד משרד ראש הממשלה בן גוריון ובבוקר הוא מחלק עיתונים וזוכה לפגוש את אהבת חייו, מיכל. זו נכנסת לחייו בסערה, יוצאת מהם ושב אליהן לתמיד.
עמיר מיטיב לתאר פרק בחיי המדינה שבדרך, עם כל השטיקים והטריקים של העסקונה הפוליטית, כספים המגיעים מארה"ב, מדינה בבניה סוערת ובסוף הסיפור גם מדינה ערב מלחמת קדש.
אבל הסיפור הוא בעיקר סיפורו של נורי, נורי הנער המקשיב ולא מדבר, המתאהב, הצופה בתהליכים של גדולי המדינה מבן-גוריון לבגין, מנבון לדיין. הקשר בין מיכל אהובתו לבינו מלווים התרחשויות בישראל וזה הקשר בין הפרטי ללאומי, קשר שאני כל כך אוהב בספרות. בשלב מסויים מיכל, שהיא גם צלמת, מגיעה לביקור בכפר אוריאל העלוב, צופה דרך עין המצלמה במשפחה המארחת, העושה ככל שביכולתה לארח בתנאי עליבות בלתי נסבלים, צופה בשכנים התימנים ובלבושם הססגוני, צופה בעיוורים המקיימים חיים נורמליים ככל יכולתם. כמעט לקראת סוף הספר כשמיכל מראה דרך תמונותיה את עליבות כפר אוריאל, הדמעות זולגות מעצמן.
נורי בלתי נלאה בניסיונותיו להעביר את משפחתו מהכפר, שם יש להם דונם אדמה פורה וגידולים חקלאיים שופעים שאחיו מגדלים, לדירה קטנה של 30 מ"ר בירושלים, בקטמון ו' עבור 9 נפשות. הוא מצליח. האם לזה ייקרא הצלחה?
נכון, הספר מעט גדול, שופע תיאורים, אבל קשה לראות היכן היה אפשר לקצץ. זה לא מפריח היונים המונומנטלי, זה כן סיכום נאה וסגירת מעגלים.