ביקורת ספרותית על נער האופניים - ספריה לעם #682 מאת אלי עמיר
ספר טוב

---

כריכת הספר 'נער האופניים' מבשרת מינימליזם: בית לבן קטן, חלון אחד, גג אדום, נמצא על גבעה בצבע ירוק, ירוק בהיר וחום. מה מבשר הבית המינימליסטי? מטונימיה לעליות מארצות ערב? מטאפורה לבדידות ונסיון ההתערות בתוך המרחב? השאיפה והרצון ליותר בדומה לבית הנמצא במעלה השביל, נוסע ואינו יציב וקבוע? האם זו אמירה, זה אני, זה הבית? (גם בספריו האחרים של אלי עמיר עטיפות הספרים מינימליסטיות אך כאן זה בולט יותר, בייחוד בצבעים הרכים).
ב 'נער האופניים' מסופר על נורי, נער, עולה חדש מבגדאד בשנות החמישים של המאה הקודמת, משפחתו נמצאת במעברה, והוא נשלח לקיבוץ ולאחר מכן עוזב ונוסע לירושלים, מסתגל לבדו לעיר הקודש הרווית מעמדות, דלפונים מול שועי העם, אשכנזים מול ספרדים, ותיקים מול חדשים, המשרות המאוישות בידי הותיקים, בתי הספר, השכונות, ושם בירושלים נורי בונה עצמו אט אט, מתפתח במטרה להתערות, להיות חלק אך גם להגשים רצונותיו ויכולותיו ואף, לבקשת אביו, להעביר את משפחתו לירושלים, בכדי שתוכל לספוג מעט נחת מתלאותיה במעברה והמעבר בין מעמדם בבגדאד למעמדם והסתגלותם בארץ הקודש. למעשה נורי מתבגר מהר מדי. והוא מתאהב, אוהב, סקרן ותאב דעת, רוצה ללמוד ומראה יכולותיו בעבודותיו השונות וחי עם הקונפליקט הפנימי בין מי שהוא ומאין בא, לבין מי שאולי הוא צריך להיות כחלק מהמדינה החדשה ומקיבוץ גלויות.
הקריאה בספר קולחת, טבעית ואנחנו מתחילים להכיר את נורי לפני ולפנים, אוהבים וכואבים יחד איתו ומתוודעים לחברה של א"י בשנות החמישים. יחד עם זאת הבחירה לכתוב בגוף שלישי, את הספר 'האישי והמרגש ביותר' (כפי שנכתב על העטיפה), מעוררת תמיהות ושאלות. מדוע לא לכתוב ספר כ"כ אישי בגוף ראשון, בצורה של וידוי? אוטוביוגרפיה הינה כתיבת חייו של אדם ע"י עצמו. סיטואציה שכיחה של כתיבת אוטוביוגרפיה היא כתיבה מתוך מרחק של זמן, ראייה אישית - מתאים לגילו של עמיר. כותב האוטוביוגרפיה בורר את החומרים שברצונו להכניס לספר ומארגן אותם. האוטוביוגרפיה משלבת בתוכה יסוד היסטורי ביוגרפי ויסוד אומנותי של הכותב. מציאות היסטורי לעומת הבדיה, מה שמיוחד לז'אנר האוטוביוגרפי. בספר נראה כי ישנם אירועים שהתקיימו במציאות ההיסטורית ובחייו של עמיר עצמו אך ישנם גם אי התאמות כמו למשל התאונה בה מעורב נחמיה הארגוב בה פגע באיש משפחה ובספר נכתב כי פגע באשה. ואני שואל האם הטעות הזו מכוונת או שמא נעשתה בשוגג? (זה בולט כיוון שאירועים רבים אחרים מתוארים בצורה מדוייקת) אולי הטעות באה לומר, יש הרבה בספר מאשר קווים אוטוביוגרפיים. יש בספר את ישראל של שנות החמישים, מבחינה חברתית, מעמדית, אנושית. דבר שנכתב עליו רבות בעבר וכיום פחות. אולי זה הסיפור? ואולי הסיפור הוא על אהבתם של נורי ומיכל, בין אש ומים, בין הספרדי לאשכנזי, בין דלות ועוני לעושר, בין משפחה מרובת ילדים למשפחה עם אח ואחות בלבד? ואולי זה הסיפור של משפחה מארצות ערב המנסה להתערות במרחב החדש, על כל משמעויותיו? ואולי הסיפור של נורי המנסה להשתלב בארץ הקודש ובעיר הבירה? ואולי זה הכל יחד ויותר מכך.
והאם ישנו רצון של עמיר להנציח נוכחותו בספרות העברית? סופרים רבים וחשובים כתבו אוטוביוגרפיות (עמוס עוז עם סיפור על אהבה וחושך, חבלים של חיים באר ועוד). בספר מתואר מספר פעמים עגנון כמגלומן ורודף כבוד המצפה שדמות דיוקנו תוצב על ויטרינות של חנויות ושלא יפריעו לכתיבתו. האם יש כאן בין השמעת קולו ודומיננטיות של סופר לבין הבדידות והשקט והדממה שבכתיבה ולאחריה?
נהניתי לקרוא את הספר. אני אוהב את הכתיבה של אלי עמיר. עוד מספריו הקודמים. וכעת עם תום קריאתי, יש בי תחושה של החמצה. למרות הסיפור הכואב, הרצון להתערות, מציאות החיים בעשור השני לקיום המדינה, הקונפליקטים, הסיפור נותר כסיפור. מסופר בצורה נאותה, כתוב בצורה יפה, מעורר עניין, מרגש לפרקים. אך רק סיפור. לא חותם. לא כאב המפלח את הגוף והנפש. לא כתיבה המספרת לנו עוד על נפש האדם יש שיאמרו זה מספיק. זו ספרות טובה. ייתכן והם צודקים ואולי אני הוא זה ההוזה, המצפה ליותר. בכל זאת ולמרות הכל, אהבתי לקרוא.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על נער האופניים - ספריה לעם #682