#
אני מעריצה את מארק טוויין. זה הגילוי הנאות שלי. מעריצה את הצלחתו להיות אוונגרד – לראות ולהעריך דברים בתקופת חייו, במאה ה-19, בדרך המתאימה למאה העשרים ואחת. ביכולתו לראות ולחשוף את הצביעות בחברה בה הוא חי, בחוש ההומור המחודד והציני, ברעיונותיו החברתיים המתקדמים החריגים לאמריקאי מהשורה.

הספר הזה הוא פרי טיול שערך טוויין ב–1867 במימון(?) (הנקודה הזו אינה ברורה...) עיתון, אליו שלח טורים קצרים ומשעשעים, חלקם הרכיבו את הספר הזה, שהפך רב-מכר בזמנו. הטיול יועד במקורו לצליינים נוצרים, ומבטם של אוספי-המזכרות הדתיים, הנפעמים מקרבתם לבן האלוהים, מובלט ומוגחך. טוויין הסקרן וחד העין מסתכל על מה שהוא רואה בעין לא-סלחנית. לא לו ההתייחסות הרומנטית ל"ארץ הקודש", הוא אינו רואה יופי בארץ המאוכלסת בדלילות בעיקר בשבטים פראים למחצה, בעריה המכוערות ובאנשיה (ונשותיה) המכוערים עוד יותר. הוא מתאר את מה שהוא רואה וממחיש לקוראיו – אמריקאים מן הסתם – את המראות והגדלים תוך השוואה למה שהם מכירים. גודלה של "ארץ ישראל" הוא כרבע ממדינת פנסילבניה. הכינרת (ים גנוסר, כדבריו) תיבלע באגם טאהו שנופו מרשים מנופה. רבים מתושביה של "ארץ הקודש" הם קבצנים המתעלקים על תיירים ומבקשים "בקשיש" תוך חשיפת מומיהם, כיעורם ועוניים הדוחים. בנות נצרת אינן "נאות ואצילות" כדברי הרומנטיקנים, הן פשוט כעורות.

מתבקש להשוות את הספר הזה לספר של אמריקאי אחר, שנכתב כ-120 שנים אחריו: "משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" של דייויד פוסטר וואלאס. שניהם היו בערך באותו גיל כשיצאו ל"טיול התענוגות" שלהם: טוויין בן 31, וואלאס בן 33. שניהם יצאו לטיול עם מטיילים מבוגרים מהם בהרבה – וואלאס עם מחפשי תענוגות בגיל העמידה, טוויין עם צליינים נוצרים דתיים בגיל העמידה. שניהם כתבו לעיתון שמימן אותם, ניחנו בראייה חדה ואף אכזרית וחשפו את מה שלא מקובל לחשוף לעיני קוראיהם. שניהם גם הצליחו, בלי מאמץ, להעליב את שותפיהם לנסיעה... למרות שהם סופרים שונים מאד אחד מהשני לשניהם יכולת מופלאה לראות את המציאות דרך משקפיים סרקסטיות.

מוטיב חוזר בביקורות שפורסמו על הספר הוא שקוראיו (הישראלים) נעלבו מטוויין. הוא העליב, לדעתם, את מולדתם האהובה, והם "החזירו" לו עלבונות. הם קראו לו נרגן, נודניק שאינו רואה יופי במנות קטנות, נתנו לו טיול יפה והוא, רק להעליב הוא יודע... אי אפשר לשכנע נעלב לא להיעלב. אבל, באמצע המאה ה-19 המראות שהוא מתאר היו מה שהיה קיים פה. טוויין מצטט פסוקים מהתנ"ך, המתארים את המקומות בהם ביקר או אירועים שקרו בהם. פרשנותו לאירועים ודמויות תנ"כיות משעשעת ומרעננת בגישתה המקורית.

השורה התחתונה? הספר מעשיר את קוראו בגישה לא שיגרתית וזווית ראייה מקורית. המתקשים לשמוע ביקורת על מה שאהוב עליהם או להסכין עם גישה שונה מהמקובל כנראה לא יאהבו ואף יסבלו בקריאתו. אחרים יתרשמו מעושר התיאורים, מההומור המשובח, מהיכולת לראות דברים בדרך לא שיגרתית וכבונוס – יקבלו תיאור נאמן למקור של מה שהיה פה לפני שהחלוצים הפריחו את השממה כדי לאפשר אירוביזיון וקניונים בארץ הקודש.

בשנת 1867 יצא מארק טווין במסע תיירותי לאירופה והמזרח התיכון וסיקר אותו עבור כמה עיתונים ולאחר מכן גם איגד את הרישומים לספר.
מתוך כל המקומות שהיה בהם, נערך החלק שבו הוא שוטט בארץ ישראל ויצא כיומן מסע מקוצר וסאטירי שמובא לפנינו.
כמו שהוא תיאר בשנינות, מסע תענוגות זה לא היה, לדבריו הדבר היחיד שהיה חסר כדי שיהיה זה מסע לוויה - היא גופה מתה.
מה שבעיקר מעניין אותנו הקוראים הישראלים, הם התיאורים של מה היה בארץ טרום העליות הציונית והפרחת השממות.
ומה שמארק טווין מתאר ביומן המסע בהחלט אפשר להגדיר כשממה, הוא מופתע לגלות שהכל כאן קטן ואינו מרהיב ביופיו.
בעיני רוחו נהר הירדן אמור להיות עצום וביתו של ישו הוא יותר ממערה קטנה, אך כגודל הציפייה של אלפי שנים, כגודל האכזבה.
הסופר שוחט פרות קדושות, מקומות קדושים (כמעט כל המקומות הקדושים בארץ ובעיקר ירושלים) , את הנצרות, הקדושים למיניהם, עולי רגל שגונבים חתיכות של כל דבר שנקרה בדרכם ועוד.
ספר מסע קצרצר 170 עמודים בסך הכל שאפשר לקרוא ביומיים.

׳מסע תענוגות׳ - כשמו לא כן הוא. 

כל כך הרבה ספרים יש שם בחוץ שצריך להספיק לקרוא - משימה לא פשוטה בכלל. לקרוא ספר מצויין זה רע, כי כך רשימת הספרים שאתה ״צריך״ לקרוא גדלה, והסיכוי להצליח במשימה קטן. לקרוא ספר גרוע זה מצויין, כי אז כל שעליך לעשות זה להוסיף את שם הסופר לרשימה השחורה ולא לקרוא שום דבר שיצא או ייצא תחת ידו לעולם. זה מנחם לדעת שמספר הספרים שנשארו לך לקרוא בכל רגע נתון אמנם רק הולך וגדל, אבל פחות ממה שהיה יכול לו כל הסופרים היו מוכשרים למדיי.

כילדה וכנערה לא קראתי ספרים בכלל. טוב, למעט שוב ושוב אותם קסמי-צלילי-פניני אנדרסן/גרים (הוצאת זלקוביץ). גדלתי בידיעה שיש לי חור רציני בהשכלה וכמעט התביישתי להודות שלא קראתי, בין השאר, את ׳תום סוייר׳ ו׳האקלברי פין׳. מארק טוויין, כמי שאחראי לשתי קלאסיקות הילדים הללו (גם בלי לקרוא אותן) הצטייר בדמיוני כאיש שבהכרח חייב להיות מסוג האנשים האלה שמפיצים חביבות. אפשר אחרת?
כמה נורא היה לגלות שמארק טוויין ב׳מסע תענוגות׳ הוא איש נרגן, חסר סבלנות, גס וחסר כבוד וחמלה כלפי המסכנים והעלובים, החלכאים והנדכאים שנקרים על דרכו. כמה מאכזב היה לגלות שהאיש אינו יודע להעריך יופי כשהוא מרומז, או סתם כשמוגש במנות קטנות. הכל נמדד אצלו במונחים של שפע. הכינרת מייד טובעת באגם טאהו וכל עיר או אזור מושווים בגודלם לשטחים ולמרחקים האינסופיים של ערים ומחוזות ביבשת אמריקה המהוללת, ומשום הבדלים אלו נמצאים נלעגים. 
אי היכולת הזו לראות את היופי בשום דבר, אלא להיפך - לראות רק את הכיעור ואת ה׳כלום׳ הוא turn-off רציני בעייני. בהתחלה האמנתי שזו טכניקה שלו כסופר, ליצור בילד-אפ שמטרתו להעצים את מה שיקרה בהמשך. רק כשהוא מתבאס מירושלים הבנתי שטעיתי. תבינו, מילא כפרים קטנים כמו מגדל או בית ציידה. אבל גם ירושלים לא משאירה עליו כל רושם, לא בבואו ולא בצאתו והוא בוחר לתאר אותה, כמו את כל המסע, דרך משקפיים עכורות.
הוא לא אוהב את העותמנים, לא את הבדואים, לא את הצליינים, לא את פושטי היד. מהאחרונים אפילו לא מנסה להסתיר את סלידתו בשל מומיהם ועיוותיהם. המילים החמות היחידות בכל הספר, וגם זה בקמצנות ניכרת, שמורות לשוכני המנזרים, אשר לטובתם הוא זוקף את מידת הכנסת האורחים. 

חוסר ההנאה שלו, ובעקבות כך גם שלי, ממסע התענוגות מורכב גם מקשיים אובייקטיביים: 
שותפיו למסע, שהיו כלל לא לפי טעמו (מבוגרים מדיי או צליינים מדיי או גם וגם). את זה אני יכולה להבין. החברה בטיול היא אכן גורם מכריע בהנאה.
מזג האוויר החם ששורר ביולי אוגוסט בארץ ישראל. בעייה שלו, יכול היה לברר מראש ולקחת בגדים מתאימים ולהשאיר בבית את חליפות הטוויד והצילינדר. (נכון, בלי ׳גוגל׳ ו׳טריפ אדוויזר׳ היה צריך קצת יותר להתאמץ, אבל המאמץ בוודאי היה משתלם). לו רק טכנולוגית הטקסטיל בשנת 1867 היתה מאפשרת זאת, וכל המסע הזה היה נערך כשלגופו בגדי quick-dry קלילים ונדיפים, הכל היה יכול להיראות אחרת. שלא לדבר על כוס בירה צוננת מדי ערב שהיתה עושה נפלאות לכותב, לספר ולעם הקורא בציון.
גם העובדה שטוויין כלל לא היה נוצרי מאמין לא פועלת לטובתנו. רוב הזמן הוא עסוק בלגחך על המיתוסים והאמונות הקשורות לנקודות ציון שהן אבני הבנייה של הנצרות המתהווה. נדמה לי שהיינו מבינים את העקרון הזה גם אם לא היה מתעכב ומזכיר את ספקנותו בכל הזדמנות. זה מתיש. בכלל, לא ברור לי איך ניתן לראות בכתיבה שלו ׳כתיבה מלבבת׳ כפי שנכתב על הכריכה האחורית. זה גובל בהטעייה.

מי שיבוא ויגיד לי שאין לי חוש הומור, שזהו בסה״כ סגנון ציניקני לגיטימי שעובד טוב, ועובדה שהספר הזה (שלמעשה הוא חלק מאוסף הטורים שטוויין שלח לעיתון שמטעמו נשלח למסע) זכה לביקורות נלהבות, מן הסתם אענה לו שדווקא חוש הומור יש לי, אבל עם עובדות אני לא מתווכחת. וכשאנסה להסביר לעצמי את הפער, יתכן שאגיע למסקנה שבעצם קצת נפגעתי באופן אישי. איך אפשר להעליב ככה את המקום שאותו אני כל כך אוהבת. איך אפשר להיות כה עיוור ליופי של הארץ הקטנה והמיוחדת הזאת.

בצד חוסר ההנאה, הספר גרם לי להיזכר בקטעים מאחד הסרטים שאני הכי אוהבת, ׳בריאן (בוויאן) כוכב עליון׳ וכך מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק שוב ושוב  
http://www.youtube.com/watch?v=SYkbqzWVHZI&feature=youtube_gdata_player 
ושוב 
http://www.youtube.com/watch?v=p_dWMy47Bmk&feature=youtube_gdata_player

מארק טווין סובל. הוא באמת באמת מסכן. כמו תייר טוב הוא האמין להבטחותיהם של סוכני הנסיעות, האמין והתאכזב. מזלו הוא שבשנינותו הוא מצליח להביע את אכזבתו באופן קומי ושנון - לפחות רוב הספר.

הספר מתאר את מסעו של טווין, ביחד עם חבורה של ספק-תיירים-ספק-עולים-לרגל אמריקאים, אל ארץ ישראל בשנות ה-60 של המאה ה-19. טווין למעשה עסוק בתלונות בלתי פוסקות - הוא מתלונן על אופיים של חבריו למסע, על התנהגותם של המקומיים אותם הם פוגשים, על האוכל, על מזג האוויר, על טיב הסוסים והדרכים ומה לא. תלונותיו נעות בין שעשוע ציני ושנון לבין טרחנות תיירותית מלאה שכל ישראלי מכיר מסוף שבוע כזה או אחר בטורקיה, יוון או אילת.

בערך מאמצע הספר הבנתי את הרעיון ודי חיכיתי שהמסע (תרתי משמע) ייגמר כבר. כשהוא נגמר נשארתי עם תחושה חמצמצה של מי שנאלץ לשבת בערב שקופיות בבית של חבר ולשמוע שלל סיפורים פרטיים ולא מעניינים מאותו חור ממנו הוא חזר.

מה שכן, וחשוב לציין זאת, ישנם מקומות בהם טווין מפליא להצליף בלשונו בנוצרים ובנצרות, על טקסיה וקדושיה, ואלו מקומות שלעיתים שווים זהב.

מחשבה נוספת שליוותה אותי לאורך קריאת הספר היא מה היה חושב טווין אם היה מגיע לישראל כיום. לא הייתי ממהר לקבוע כי הוא היה משנה את דעתו...

אמנם טוויין אוהב לחזור על עצמו עד שהוא שוחק את הנקודה עד דק, אבל אם נתעלם מזה מדובר בספר מצחיק ואפילו חתרני.
התיאורים והקיטורים של טווין על המסע (בסגנון "הדבר היחיד שהבחין בין האדמה מלאת האבנים לדרך, הוא שעל הדרך היו יותר אבנים" או "להשוות בין הכינרת ללייק טאהו זה כמו להשוות בין קו אורך גיאוגרפי לקשת בענן") הוציאו ממני קולות צחוק רמים, והציניות שבה הוא מתייחס לסיפורים שבעקבות כתבי הקודש ולבזיזה של המערב את כל העתיקות היא נהדרת - לא ידעתי שהיתה ביקורת על העניין עוד בתקופה שבה הדברים נעשו בפועל.

מארק טוויין התלווה ככתב עיתון צעיר לקבוצת תיירים וצליינים אמריקניים שיצאו למסע בשנת 1867 באירופה ובמזרח התיכון. את רשמיו הוא שלח פרקים פרקים לעיתונו והם קובצו לספר עב כרס בשם "תמימים בחו"ל". התרגום בעברית שהופיע כבר במספר מהדורות כ"מסע תענוגות בארץ הקודש", הוא רק של חלק קטן ממנו (וספר קצר בהרבה) בפרקים של הנ"ל העוסקים בארץ ישראל. בשם עצמו יש ציניות כי "תענוגות" לא היו שם, אך הרפתקאות – בהחלט. לנו כישראלים ויהודים יש עניין גדול לדעת, כיצד נראתה הארץ לפני תחילת הציונות החדשה. טוויין בסגנונו הציני ההומוריסטי ובמידה רבה מתנשא, מתאר את ארץ ישראל כארץ קטנה (עם השוואות לארה"ב) עלובה, שוממה, כמעט ריקה מאנשים. הריה קירחים מעצים ואדמתה ברובה איננה מעובדת! רבים מישוביה חרבים ועריה המעטות קטנות ועלובות. ואפילו ירושליים - פסגת המסע, היא עיר ממש קטנה. אוכלוסייתה הקיימת פרימיטיבית, בעוני בל-יתואר. ובכל מקום יִשוב המון של ילדים, חולים וקבצנים מסתערים על התיירים ומבקשים בקשיש (נדבה)... לא במקרה מצטטים סנגורי הציונות קטעים מספר זה על מנת "להוכיח" שארץ ישראל הייתה כמעט ריקה לפני בוא המתיישבים היהודיים החדשים... המסע נערך ברכיבה על סוסים כי הדרכים בארץ היו קשות ומשובשות והרכבת עוד לא הגיעה לארץ ישראל...
בהומור ובמידה רבה של עוקצנות הוא מתאר את חבריו למסע כסוג של פנאטיים דתיים, שמתייחסים בקדושה לכל מקום שמוזכר בתנך או בברית החדשה - אמיתי או מזויף... מקומות כמו "הבור של יוסף" "המערה בה נולד ישו" קברי קדושים למיניהם... וגם "לוקחים מזכרות" מכל מקום כזה של אבנים ומי ירדן "קדושים" אותם הם ממלאים בבקבוקים...
ליהודי הישוב הישן שחיו אז בארץ הוא מתייחס רק ברפרוף ואיננו מעמיק בעניינם. בספר יש גם איורים רבים ויפים שהופיעו מן הסתם בספר המקורי. בסך הכל ספר חשוב למי שמתעניין בהיסטוריה של הארץ הזו.

הספר הזה מיועד לכל אלה שנוסעים לטייל כדי לראות את המקומות שקראו עליהם במדריכים הצבעוניים או בספרים האהובים עליהם, כדי להיות במקום שכולם מדברים עליו והיללו את יופיו, או כדי לחוות את "החוויות האותנטיות" שקראו עליהן באיזה ספר. לאלו שחוזרים הביתה עם התמונות שכולם צילמו ורק האדם המצולם בהן שונה או התאריך על תמונת הנוף. שמגלים להפתעתם שמה שכתוב במדריך (או בספר האהוב עליהם) לא בדיוק תואם את מה שהם מרגישים, אבל ישתמשו באותן מילים כדי לתאר את חוויותיהם. את אלה (ומי לא שוגה מדי פעם באשליה שייסע למקום מסוים כדי לחוות בעצמו את מה שקרא?) מזהיר מרק טווין לא לנסות למצוא את המקומות מהספרים במציאות, עדיף להשאיר אותם מרשימים ונפלאים ללא גבול כפי שהם בדמיוננו, כי "הנסיעה והמציאות מקלקלות את הנפלאות שבתמונות-הדמיון ומקפחות אותנו מהיקרות שבמסורות נעורינו."
בצירוף מקרים נחמד נתקלתי היום בציטוט של לאה גולדברג מספרה "מכתבים מנסיעה מדומה": "היו לי שתי נסיעות, אחת אמתית ואחת דמיונית. את הדמיונית אהבתי יותר" (בתערוכה של בהשראת הספר במוזיאון עוקשי, עכו).
נסו להיזכר אתם במקום שקיוויתם וייחלתם לראות אותו במו עיניכם ומה בסופו של דבר חוויתם.
הערת אגב לגבי מרק טווין - בספר הוא מעיר מדי פעם הערות מאירות עיניים על סיפורי התנ"ך, כפי שרק אדם נטול פניות ודעות קדומות (כמעט, חוץ מאשר לגבי צרפתים) כמוהו יכול היה לכתוב. חבל שלא הספיק להוציא ספר פרשנות משלו על התנ"ך (האם הייתם מקשרים את דמותו של עשו עם גדלות נפש או נדיבות לב?).

אם מארק ("מארקי") טווין היה חי בזמנינו, אזי אין לי ספק שהיה לו מושב קבוע בתוכנית סאטירה. אני ממש רואה אותו יושב לצידו של גורי אלפי ומריץ דאחקות ציניות ושחורות על הפוליטיקה בזולה שלנו. התמימות המשעשעת של תום סוייר והאקלברי פין טבועים במארק טוויין וניתן להינות לכל אורך הספר מהשנינות הקולחת שלו.
שיקרתי קצת. ההתחלה קצת מייגעת. אפילו מייגעת מאוד, אבל מי שמצליח לצלוח אותה כפי שצלח מארק\סמואל עם שאר חבריו למסע את "נהר הירדן השוצף והפראי" צפוי למסע של תענוגות ספרותיים, הומור שחור וקצת\הרבה היסטוריה ודת.
אז אמנם ראוי שהספר יקרא "מסע הלוויה הגדול לארץ הקודש" כמו שמבקש מארק לעורך העיתון שפירסם את טוריו, אבל גם בהלוויה המשמימה הזאת מצליח הסופר לסחוף את הקורא במחשבות שטופות ציניות וביקורתיות על אנשי הדת, מורי הדרך, מחברי ספרי המסע, יושבי הארץ, חבריו למסע... בעצם.. הוא חתיכת פוץ רציני. אבל בהחלט יודע לכתוב.
את הספרים בספריה שלי מעטרים אוזני חמור רבות. אני נוהג לסמן רעיון, משפט, או מבנה מעניינים שארצה לעבור עליהם שוב בהמשך, והספר הקצר הזה פשוט זרוע בהם. ובכל זאת, כמנהגי בקודש (למרות שמארק היה מתנגד לכל מנהגים שכאלה, כפי שלא חוסך בספר)- הצלחתי לבחור קטע אחד:
"חצינו רחוב וכעבור זמן קצר הגענו אל ביתה לשעבר של בירוניקה הקדושה. כשהמושיע עבר כאן היא יצאה, מלאת חמלה נשית, לשאת דברי נחמה, ומחתה במטפחתה את הזיעה מעל פניו [...] כאשר מחתה את הזיעה, הוטבעו במטפחת תווי פניו של המושיע ונותרו עד עצם היום הזה. אנחנו יודעים זאת מפני שראינו את המטפחת בקתדרלה אחת בפריז, בקתדרלה נוספת בספרד, ובשתיים אחרות באיטליה [...] אין מסורת שאומתה באורח סוחף כל כך כמו זאת של בירוניקה הקדושה ומטפחתה".
זה היה השקר השני לביקורת זאת. להלן קטע משעשע נוסף :
"אנחנו שבעים מין המראות. דבר אינו מושך עוד את ליבנו [...] יש כאן אתרים רבים מדי [...] דומה שאין אבן בירושלים או סביבותיה שאין לה היסטוריה מרתקת או חשובה משלה. זוהי הקלה גדולה לגנוב בחשאי צעדה של מאה יארד ללא מורה דרך שיתלווה אליך, ידבר ללא הרף על כל אבן שאתה דורך עליה ויגרור אותך אחורנית בזמן, דורות על גבי דורות, אל היום שבו קנתה לה תהילת עולם ."
מקווה שעשיתי לכם חשק לקרוא. מומלץ בחום.
וכמובן שהתרגום של עודד פלד מהוצאת "מחברות לספרות" כתוב בשפה נהדרת .

לא ידעתי שבמאה ה-19 ידעו להשתמש ולהעריך ציניות וסרקסטיות מופלאות כל כך.
מארק טווין מביא את הסרקזם למחוזות ארצנו ומצייר אותה כפי שהייתה בזמנו ומעיניו היהירות, האמריקאיות-אתאיסטיות, בעודו מוקף בחבורה של נוצרים המחפשים בארץ את הקדושה שבה ותו לא.
צחקתי הרבה עם הספר הזה, אך הוא יעניין בעיקר את אלו שההיסטוריה של ארצנו (מזוויות צבעוניות) מסקרנת אותם במידה זו או אחרת. ההשוואה בין מה שהוא מתאר ובין מה שמתקיים בשטח היום מוסיפה לחוויית הקריאה ממד שהכותב לא ציפה לו.