ביקורת ספרותית על מסע תענוגות בארץ הקודש מאת מארק טוויין
ספר לא משהו

---

׳מסע תענוגות׳ - כשמו לא כן הוא. 

כל כך הרבה ספרים יש שם בחוץ שצריך להספיק לקרוא - משימה לא פשוטה בכלל. לקרוא ספר מצויין זה רע, כי כך רשימת הספרים שאתה ״צריך״ לקרוא גדלה, והסיכוי להצליח במשימה קטן. לקרוא ספר גרוע זה מצויין, כי אז כל שעליך לעשות זה להוסיף את שם הסופר לרשימה השחורה ולא לקרוא שום דבר שיצא או ייצא תחת ידו לעולם. זה מנחם לדעת שמספר הספרים שנשארו לך לקרוא בכל רגע נתון אמנם רק הולך וגדל, אבל פחות ממה שהיה יכול לו כל הסופרים היו מוכשרים למדיי.

כילדה וכנערה לא קראתי ספרים בכלל. טוב, למעט שוב ושוב אותם קסמי-צלילי-פניני אנדרסן/גרים (הוצאת זלקוביץ). גדלתי בידיעה שיש לי חור רציני בהשכלה וכמעט התביישתי להודות שלא קראתי, בין השאר, את ׳תום סוייר׳ ו׳האקלברי פין׳. מארק טוויין, כמי שאחראי לשתי קלאסיקות הילדים הללו (גם בלי לקרוא אותן) הצטייר בדמיוני כאיש שבהכרח חייב להיות מסוג האנשים האלה שמפיצים חביבות. אפשר אחרת?
כמה נורא היה לגלות שמארק טוויין ב׳מסע תענוגות׳ הוא איש נרגן, חסר סבלנות, גס וחסר כבוד וחמלה כלפי המסכנים והעלובים, החלכאים והנדכאים שנקרים על דרכו. כמה מאכזב היה לגלות שהאיש אינו יודע להעריך יופי כשהוא מרומז, או סתם כשמוגש במנות קטנות. הכל נמדד אצלו במונחים של שפע. הכינרת מייד טובעת באגם טאהו וכל עיר או אזור מושווים בגודלם לשטחים ולמרחקים האינסופיים של ערים ומחוזות ביבשת אמריקה המהוללת, ומשום הבדלים אלו נמצאים נלעגים. 
אי היכולת הזו לראות את היופי בשום דבר, אלא להיפך - לראות רק את הכיעור ואת ה׳כלום׳ הוא turn-off רציני בעייני. בהתחלה האמנתי שזו טכניקה שלו כסופר, ליצור בילד-אפ שמטרתו להעצים את מה שיקרה בהמשך. רק כשהוא מתבאס מירושלים הבנתי שטעיתי. תבינו, מילא כפרים קטנים כמו מגדל או בית ציידה. אבל גם ירושלים לא משאירה עליו כל רושם, לא בבואו ולא בצאתו והוא בוחר לתאר אותה, כמו את כל המסע, דרך משקפיים עכורות.
הוא לא אוהב את העותמנים, לא את הבדואים, לא את הצליינים, לא את פושטי היד. מהאחרונים אפילו לא מנסה להסתיר את סלידתו בשל מומיהם ועיוותיהם. המילים החמות היחידות בכל הספר, וגם זה בקמצנות ניכרת, שמורות לשוכני המנזרים, אשר לטובתם הוא זוקף את מידת הכנסת האורחים. 

חוסר ההנאה שלו, ובעקבות כך גם שלי, ממסע התענוגות מורכב גם מקשיים אובייקטיביים: 
שותפיו למסע, שהיו כלל לא לפי טעמו (מבוגרים מדיי או צליינים מדיי או גם וגם). את זה אני יכולה להבין. החברה בטיול היא אכן גורם מכריע בהנאה.
מזג האוויר החם ששורר ביולי אוגוסט בארץ ישראל. בעייה שלו, יכול היה לברר מראש ולקחת בגדים מתאימים ולהשאיר בבית את חליפות הטוויד והצילינדר. (נכון, בלי ׳גוגל׳ ו׳טריפ אדוויזר׳ היה צריך קצת יותר להתאמץ, אבל המאמץ בוודאי היה משתלם). לו רק טכנולוגית הטקסטיל בשנת 1867 היתה מאפשרת זאת, וכל המסע הזה היה נערך כשלגופו בגדי quick-dry קלילים ונדיפים, הכל היה יכול להיראות אחרת. שלא לדבר על כוס בירה צוננת מדי ערב שהיתה עושה נפלאות לכותב, לספר ולעם הקורא בציון.
גם העובדה שטוויין כלל לא היה נוצרי מאמין לא פועלת לטובתנו. רוב הזמן הוא עסוק בלגחך על המיתוסים והאמונות הקשורות לנקודות ציון שהן אבני הבנייה של הנצרות המתהווה. נדמה לי שהיינו מבינים את העקרון הזה גם אם לא היה מתעכב ומזכיר את ספקנותו בכל הזדמנות. זה מתיש. בכלל, לא ברור לי איך ניתן לראות בכתיבה שלו ׳כתיבה מלבבת׳ כפי שנכתב על הכריכה האחורית. זה גובל בהטעייה.

מי שיבוא ויגיד לי שאין לי חוש הומור, שזהו בסה״כ סגנון ציניקני לגיטימי שעובד טוב, ועובדה שהספר הזה (שלמעשה הוא חלק מאוסף הטורים שטוויין שלח לעיתון שמטעמו נשלח למסע) זכה לביקורות נלהבות, מן הסתם אענה לו שדווקא חוש הומור יש לי, אבל עם עובדות אני לא מתווכחת. וכשאנסה להסביר לעצמי את הפער, יתכן שאגיע למסקנה שבעצם קצת נפגעתי באופן אישי. איך אפשר להעליב ככה את המקום שאותו אני כל כך אוהבת. איך אפשר להיות כה עיוור ליופי של הארץ הקטנה והמיוחדת הזאת.

בצד חוסר ההנאה, הספר גרם לי להיזכר בקטעים מאחד הסרטים שאני הכי אוהבת, ׳בריאן (בוויאן) כוכב עליון׳ וכך מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק שוב ושוב  
http://www.youtube.com/watch?v=SYkbqzWVHZI&feature=youtube_gdata_player 
ושוב 
http://www.youtube.com/watch?v=p_dWMy47Bmk&feature=youtube_gdata_player

23 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?

» ביקורות נוספות של חַתְּשֶׁפְּסוּת
» ביקורות נוספות על מסע תענוגות בארץ הקודש