אם מארק ("מארקי") טווין היה חי בזמנינו, אזי אין לי ספק שהיה לו מושב קבוע בתוכנית סאטירה. אני ממש רואה אותו יושב לצידו של גורי אלפי ומריץ דאחקות ציניות ושחורות על הפוליטיקה בזולה שלנו. התמימות המשעשעת של תום סוייר והאקלברי פין טבועים במארק טוויין וניתן להינות לכל אורך הספר מהשנינות הקולחת שלו.
שיקרתי קצת. ההתחלה קצת מייגעת. אפילו מייגעת מאוד, אבל מי שמצליח לצלוח אותה כפי שצלח מארק\סמואל עם שאר חבריו למסע את "נהר הירדן השוצף והפראי" צפוי למסע של תענוגות ספרותיים, הומור שחור וקצת\הרבה היסטוריה ודת.
אז אמנם ראוי שהספר יקרא "מסע הלוויה הגדול לארץ הקודש" כמו שמבקש מארק לעורך העיתון שפירסם את טוריו, אבל גם בהלוויה המשמימה הזאת מצליח הסופר לסחוף את הקורא במחשבות שטופות ציניות וביקורתיות על אנשי הדת, מורי הדרך, מחברי ספרי המסע, יושבי הארץ, חבריו למסע... בעצם.. הוא חתיכת פוץ רציני. אבל בהחלט יודע לכתוב.
את הספרים בספריה שלי מעטרים אוזני חמור רבות. אני נוהג לסמן רעיון, משפט, או מבנה מעניינים שארצה לעבור עליהם שוב בהמשך, והספר הקצר הזה פשוט זרוע בהם. ובכל זאת, כמנהגי בקודש (למרות שמארק היה מתנגד לכל מנהגים שכאלה, כפי שלא חוסך בספר)- הצלחתי לבחור קטע אחד:
"חצינו רחוב וכעבור זמן קצר הגענו אל ביתה לשעבר של בירוניקה הקדושה. כשהמושיע עבר כאן היא יצאה, מלאת חמלה נשית, לשאת דברי נחמה, ומחתה במטפחתה את הזיעה מעל פניו [...] כאשר מחתה את הזיעה, הוטבעו במטפחת תווי פניו של המושיע ונותרו עד עצם היום הזה. אנחנו יודעים זאת מפני שראינו את המטפחת בקתדרלה אחת בפריז, בקתדרלה נוספת בספרד, ובשתיים אחרות באיטליה [...] אין מסורת שאומתה באורח סוחף כל כך כמו זאת של בירוניקה הקדושה ומטפחתה".
זה היה השקר השני לביקורת זאת. להלן קטע משעשע נוסף :
"אנחנו שבעים מין המראות. דבר אינו מושך עוד את ליבנו [...] יש כאן אתרים רבים מדי [...] דומה שאין אבן בירושלים או סביבותיה שאין לה היסטוריה מרתקת או חשובה משלה. זוהי הקלה גדולה לגנוב בחשאי צעדה של מאה יארד ללא מורה דרך שיתלווה אליך, ידבר ללא הרף על כל אבן שאתה דורך עליה ויגרור אותך אחורנית בזמן, דורות על גבי דורות, אל היום שבו קנתה לה תהילת עולם ."
מקווה שעשיתי לכם חשק לקרוא. מומלץ בחום.
וכמובן שהתרגום של עודד פלד מהוצאת "מחברות לספרות" כתוב בשפה נהדרת .
















