ביקורת ספרותית על המקום הסודי מאת טאנה פרנץ'
ספר בסדר

---

**המקום הסודי***
[או: עוד ספר של טאנה פרנץ' בו דברים רעים קורים ביער]

אמ;לק: כן או לא? אפשר. הוא בסדר (אני יודעת, זה הרבה פחות ממה שציפיתם מספר של טאנה פרנץ', אבל אין מה לעשות)

תקציר מגב הספר:
הרצח המסתורי של כריס הרפר בן השש-עשרה – תלמיד בפנימייה מיוחסת – יטלטל את כל הסובבים אותו, גם את בנות הפנימייה הסמוכה, וגם את חוקרי המשפחה ( =^.^= מה? מי? המשפחה של כריס לא מופיעה בשום נקודה בספר. רגע אחד...זו שגיאת הקלדה של *חוקרי משטרה*? אם כן אז אוי אלוהים #תקצירים_גרועים_שוברים_שיאים =^.^= ) – אך לאיש אין קצה חוט שיסייע בפענוח התעלומה. כעבור שנה נכנסת הולי מאקי ( =^.^= כן, כמו פרנק מאקי! זאת הבת שלו =^.^= ) בת השש-עשרה למשרדו של בלש המשטרה סטיבן מוראן ובידה תמונה של כריס בליווי הכיתוב "אני יודעת מי הרג אותו". היא מצאה את התמונה במקום שנקרא "המקום הסודי", לוח מודעות אנונימי בפנימיית בנות ( =^.^= כמו מן דף קונפשנס בפייסבוק, רק פיזי. ואני עדיין חושבת, כמו השוטרים, שזה ממש גרוע ולא יעיל ומזהם את הסביבה ושהנימוקים של המנהלת להשאיר את זה פיזי במקום וירטואלי דביליים כמו השיער שלה =^.^= )
מוראן מזהה מייד את ההזדמנות שנפלה לידיו – פענוח הרצח עשוי להיות כרטיס הכניסה שלו למחלק הרצח היוקרתי של משטרת דבלין. הוא חובר לחוקרת אנטואנט קונוויי האחראית על המקרה, שגם לה יש סיבות משלה לרצות לפענח את תיק הרצח המסתורי הזה בכל מחיר. וכשנחישותם פוגשות את עולמם הסודי של בני הנוער, ההתנגשות אינה מאחרת לבוא. הרמזים מובילים חזרה אל חבורתה של הולי, שמצאה את התמונה, ומה שנראה בתחילה כמו חברות נצח של בנות טיפש-עשרה מתגלה כבית גידול לסודות ושקרים שסופם המר ידוע מראש. ( =^.^= נשמע כמו שקרניות קטנות ויפות, משמע נשמע נהדר! =^.^= )
´'המקום הסודי´ הוא ספר נוסף של טאנה פרנץ´ שבו היא הופכת את הקורא לשותף בצוות החקירה ( =^.^= הממ מה? באיזה מובן בדיוק? כאילו, הספר כן כתוב בצורה ייחודית, עם פרק מנקודת המבט של סטיבן הבלש בהווה, ופרק מנקודת המבט של הבנות חצי שנה לפני הרצח ועד הרצח עצמו, אבל איך זה קשור אלינו הקוראים? ואם כבר אני שותפה בצוות של מישהו, אני יכולה להיות שותפה של קאסיייי? =^.^= ). עמוד אחר עמוד היא פורמת עולם סבוך של יחסים אישיים ועלילה מפותלת עד לגילוי המסעיר והבלתי צפוי ( =^.^= בלתי צפוי! טוב, לא הייתי מגזימה =^.^= )

ומה אני חשבתי:
אין ספק (אז אל תנסו אפילו להתווכח איתי) שתעלומות רצח-נוער הן תעלומות הרצח הכי טובות שיש, ואין ספק שטאנה פרנץ' היא, כפי שכתוב על כריכת הספר, "סופרת ספרי המתח החשובה ביותר שהתגלתה בשנים האחרונות" (אם כי, מה זה לעזאזל הניסוח הזה?! מה זאת אומרת "סופרת חשובה"? סופרת בעלת תואר אצולה? סופרת שהיא ראש עיר? ומה זאת אומרת "התגלתה", מה היא ממצא ארכיאולוגי? או שהיא חיה במחתרת עד היום אבל נחשפה לבסוף?) ובכל זאת, הספר הזה היה די בינוני (ואולי רק בינוני ביחס לטאנה פרנץ'?) קשה להסביר למה – כל הקטע בדברים בינוניים הוא ששום דבר לא מוצלח מספיק ולא כושל מספיק כדי להצביע עליו ולהגיד, "אהה!"- אבל אנסה כמיטב יכולתי:
התעלומה: תעלומות הרצח הכי טובות הן אלה בהן הרצח הוא תוצאה של מליון דברים רגילים וקטנים שהתרחשו מתחת לפני השטח ויצרו כדור שלג שיצא משליטה – זה מה שקורה בדרך-כלל בתעלומות רצח-נוער, וזה מה שעושה אותן טובות כל-כך: זה אף פעם לא משהו פשוט כמו "המאפיונר רצח אותו כי הוא ניסה להשתלט לו על עסקי הסמים". התעלומות הפשוטות, שבהן א' הוביל ל-ב' – אלוהים התגלה בקערת הקורנפלקס של הרוצח ואיית עם קורנפלקס האלף-בית שלו "תהרוג את השכן הכופר שלך", או שהקורבן גילה שראש הממשלה הוא כפיל רובוטי של ראש הממשלה האמיתי וזה אילץ את המנכ"ל של חברת הרובוטים לשלוח מישהו שישתיק אותו – הן בסופו של דבר נורא משעממות. טאנה אמנם מנסה להסוות את הפשטות של התעלומה בכניסה לעמקי נפשה ועולמה הפנימי של כל דמות, אבל בסופו של דבר העובדות הן שידעתי מי הרוצח/ת מהרגע שהדמות הוצגה בפנינו, ואת כל מה שהוביל לרצח היה אפשר לסכם בשני משפטים. בלי טוויסטים או פיתולי עלילה מתוחכמים, פשוט "ואז X החליט לרצוח אותו, אז הוא תכנן את הרצח ואז הוציא אותו לפועל כפי שהוא תכנן בדיוק, ואז השוטרים אמרו שהם תפסו אותו והוא התוודה והלך לכלא. הסוף". ואני רק רציתי לשאול: מה, זהו? זה הכל?
המתח: זה לא שהספר חפר או נמרח (למרות שאני לא שוללת את האפשרות שחלקכם תרגישו שהוא כן – כי זה די מותחן פסיכולוגי. זאת אומרת, אין לי מושג מה המשמעות האמיתית של "מותחן פסיכולוגי", אבל אין ספק שטאנה נותנת לנו להכיר כל דמות (כולל האופן שבו היא חושבת ואיך אפשר להשתמש בו כדי לתמרן אותה או לנחש את המניעים שלה) ברמה שרק הפסיכולוג שלה מכיר אותה. לי אישית זה היה ממש נחמד ומעניין, אבל אני מכירה בכך שיש אנשים שאין להם כח לדברים כאלה), וכן קראתי אותו בנשימה עצורה, אבל פחות כי פחדתי לנשום כדי שהרוצח לא ישמע אותי או כי הדופק שלי היה מהיר מכדי שאוכל לנשום כמו בנאדם, אלא יותר קראתי אותו בנשימה רגילה לגמרי והשתמשתי בביטוי "בנשימה עצורה" סתם כביטוי שנועד להביע עניין, סקרנות, ואת העובדה שהלכתי הרבה פחות לשירותים ואכלתי הרבה פחות מהרגיל במהלך קריאת הספר, מה שמוכיח שאני אוכלת ועושה פיפי בעיקר מתוך שעמום. הבלשים לא חיפשו פה איזה רוע מחריד כל-כך שהוא גורם לאמנזיה לילד קטן כמו ב"בלב היער" (אני יודעת שאני לא צריכה להשוות את הספר הזה ל"בלב היער", אבל לא יכולתי להימנע), לא היה את הקטע הרגיל הזה בסוף ספרי מתח של "שיט איזה טעות עשיתי הרוצח יודע שעלינו עליו מהר אני חייב לתפוס אותו לפני שהוא יפגע בעוד מישהו עכשיו כשאין לו מה להפסיד", ולמעשה הכל די התנהל שם על מי מנוחות. ומה לעשות, אני פשוט לא יכולה שלא להיזכר בסצינה ההיא מ"בלב היער" שבה רוב מנסה לשחזר את הזכרונות שלו ומפלס החרדה שלי אשכרה עלה יחד עם מפלס החרדה שלו, ולהשוות עם הספר הזה, וממש להתבאס. מה עם קצת סכנה? איזה שליפת אקדחים קטנה? איכשהו תפיסת הרוצח בספר הצליחה להרגיש פחות מסוכנת ממתן דו"ח חניה.
ואחרון, אמנם דבר באמת פצפון ברמה של מינונים הומיאופתיים, אבל בכל זאת לא אוכל לעבור עליו לסדר היום: איך יתכן שאפילו ספר מבוגרים, ועוד אחד שמצליח להעמיק כל-כך בהבנת נפש דמויותיו, *עדיין* חוטא בקלישאות הכי גרועות של אהבות-נוער? כן, ממש, להגיד למישהי "היה מדהים אתמול, חושב עלייך יא כוסית על מהחלל, תשלחי לי תמונה של ציצים" זה רדוד ומזויף (גם אם זה נעשה בהסכמה ובהנאתם של שני הצדדים המעורבים), אבל דוקא דברים כמו "את היחידה שאני באמת יכול לדבר איתה ושמבינה אותי באמת, אני בכלל לא צריך סקס רק את ליבך ואוזנך הקשבת כי מעולם לא הרגשתי כך כלפי אף אחת אחרת" מתוארים כ"לא דומה בכלל למילים החלולות והנדושות מהטלויזיה". על זה בא לי להגיב במילותיה של ג'ואן (שאני מקווה שלא רק אני עפתי על הדמות שלה, כי היא די אדירה בדרכה הביצ'ית): אה, *סליחה*?
אבל נו, חתול, בטוח יש לך גם דברים טובים לומר. אז באמת יש:
*פנטזיה! והפעם לא מרומזת כמו ב"בלב היער" (ולמקרה שתהיתם, כן, אני משתייכת לפלג שמאמין שפתרון התעלומה ב"בלב היער" הוא פנטזי, ואשמח לחלוק את ההוכחות הנחרצות עם כל מי שמעוניין להתווכח בנידון), אלא *ממש* פנטזיה שאינה משתמעת לשתי פנים (ויש אפילו רפרנס ליצור הציפורי ההוא מ"בלב היער"! שאם זו לא הוכחה שהפתרון של "בלב היער" פנטזי, אז מה כן?!)
*חלקכם ישמח לגלות שהשמועה ששמירה על בתולים מעניקה כוחות-על היא נכונה (לפחות בספר)
*הבלשותפים (ככה אומרים בלשים+שותפים אם לא ידעתם, כלומר כנראה שלא ידעתם כי המצאתי את זה הרגע, אבל המושג המופלא הזה לגמרי הולך להיטמע בשפה העברית, עוד תראו) הראשיים היו חמודים. הם אמנם לא רובאסי (=רוב+קאסי) מ"בלב היער", אבל כאילו, *אף אחד* לא רובאסי. אה ואגב אם לא היה ברור, הם שוב ממחלק הרצח של דבלין (לפחות קונווי משם) המוכר לנו מכל הספרים הקודמים של טאנה
*באמת מעריכה את ההשקעה בבניית הדמויות המגוונות ואת הכניסה לעמקי מוחה של כל אחת. גם הדמויות הסטריאוטיפיות-לכאורה (מלכת הכיתה הביצ'ית, השפוטות שלה וכו') הצליחו להרגיש אמיתיות
אז לסיכום, האם אני ממליצה לכם לקרוא את הספר? אני ממליצה לכם לקרוא את "בלב היער", בכל סיב מסיבי יכולת הממליצנות שלי. זה ספר המתח הכי טוב שהתקיים אי-פעם ביקום כולו. והספר הזה...הוא כמו מן הד שלו. אותו מחלק רצח. אותו סגנון כתיבה. זה כמו להיפגש עם רוח דהויה של מישהו שמת ואהבת יותר מהחיים עצמם. אבל גם אם זו רק רוח דהויה, עדיין תעדיפו לפגוש אותה מאשר לא, אני מניחה.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על המקום הסודי