ביקורת ספרותית על הנערה המושלמת - מתח מאת ג'ילי מקמילן
בזבוז של זמן

---

***הנערה המושלמת***

אמ;לק: כן או לא? אוי אלוהים, הספר הזה כל-כך גרוע שצריך להמציא קטגוריה מיוחדת של epic fail במיוחד בשבילו כדי להצליח לתאר עד כמה. בואו נגיד את זה ככה, אם כשתמותו ותגיעו לגיהנום אלוהים יתן לכם לבחור את העונש שלכם, *אל* תבחרו בספר הזה, ולא משנה מה יהיו האופציות האחרות
#איכסוש כפול טריליון.

תקציר מגב הספר:
זואי מייזי היא עילוי מוסיקלי עם מנת משכל של גאונה ( =^.^= כל-כך גאונה שנראה שהיא עשתה סיבוב שלם סביב רמות האייקיו והגיחה מהצד השני מפגרת לגמרי =^.^= ). לפני שלוש שנים היא הייתה מעורבת באירוע טראגי שהסתיים במותם של שלושה מבני המחזור שלה ( =^.^= נהיגה בשכרות בגיל 14 היא לא אירוע טראגי, היא גרימת מוות ברשלנות =^.^= ). מאז אמא שלה עושה הכול כדי שהאירוע לא יעיב על עתידה של זואי. היא אפילו מסתירה את העניין מבעלה החדש ומבנה החורג ודורשת מזואי משמעת ברזל בנוגע להסתרת העבר. עכשיו זואי עומדת לנגן בקונצרט הגדול, קונצרט ההזדמנות השנייה, שאורגן בקפידה במשך חודשים. בסופו של הערב, אמה של זואי מוצאת את מותה.
בחקירה שמתפתחת למשטרה יש כיוון חקירה, למשפחה של זואי יש הסבר, לעורך הדין יש תיאוריה ולזואי עצמה יש אמת. ( =^.^= אפילו מילה אחת במשפט הזה לא קרובה ללהיות נכונה =^.^= )
אבל העבר לימד את זואי שאמת היא דבר אחד וצדק הוא דבר אחר לחלוטין, וככל שהחקירה מסתעפת, ההבדל ביניהם מתחדד עוד ועוד.
( =^.^= וזו, רבותיי, אומנות כתיבת התקציר במיטבה. כאילו, כל מילה בו היא שקר מוחלט (חוץ מהעניין הזה של "אמת היא דבר מורכב" – לכותבי התקציר בהחלט יש הגדרה משלהם לאמת), אבל מה שחשוב הוא התוצאה, והתוצאה היא שאנשים, ובכללם אני, השאילו או אפילו קנו את הספר בלי לדעת שהדבר הטוב היחיד שיכול לצאת ממנו הוא אם ישתמשו בו כדי להכין מודל של הר געש מעיסת נייר. אם אני הייתי צריכה לכתוב לו תקציר, הוא כנראה היה משהו כמו "סיפור על ארוחת ערב כל-כך ארוכה ומשעממת שמסופר בצורה כל-כך ארוכה ומשעממת עד שאפילו רצח לא מצליח לשפר אותו", שזה אמנם הרבה יותר מדויק אבל לא בדיוק עוזר למכירות =^.^= )

ומה אני חשבתי:
what the f*ck did I just read?!
ברור שזה לא ספר מתח – מותחת ככל שארוחת ערב יכולה להיות, אם מותחים (חהחה) אותה על פני 200 עמודים, המתח היחיד שישאר יהיה בעפעפיים שלי שנאבקים נואשות שלא להיעצם. גם אין באמת תעלומה, כי כבר מההתחלה אנחנו יודעים מי הרג את שלושת בני המחזור של זואי (זואי) כמו גם מי הרג את אמא שלה (טוב, כאן יש שתי אופציות, כי בסך-הכל היו בזירת הפשע (=ארוחת הערב, אלא מה?) רק ארבעה אנשים בנוסף לקורבן: זואי (שישנה בזמן הרצח), האבא החורג הקריפי, הבן החורג הקריפי והאחות התינוקת (שלא הרגה אותה, אם כי אני חייבת לומר שתינוקת שטנית ואחוזת דיבוק שיוצאת למסע רציחות ברחבי הבית היתה אולי-אולי מצליחה להציל את הספר מהשיממון שנקלע אליו). נשארנו עם קריפ א' וקריפ ב', ובשלב הזה אפשר פשוט להטיל מטבע).
זה כמובן גם לא ספר פנטזיה (אם כי יתכן שבשביל להצליח להפיק זוועה ספרותית שכזאת נחוצים כוחות-על מסוימים).
וזה ממש לא רומן רומנטי ("אוי, הבנות האלה שקוראות רומנים רומנטיים על ערפדים, פףףף", אומרת זואי, ואני אומרת שלא האמנתי שיש בעולם דבר גרוע יותר מרומנים רומנטיים – אבל יש: *הספר הזה*).
אין ברירה אלא להסיק שמדובר בז'אנר חדש: הז'אנר החופר. אבל יש חפירות – חפירות-אקספוזיציה כמו ב"בת אודין", חפירות-פלסף כמו בספרים של ג'ון גרין, חפירות-תיאורי-נוף-ושירת-הוביטים כמו בשר הטבעות...ויש את החפירות של "הנערה המושלמת", שהן בסקאלה אחרת לגמרי. במיומנות שאין כדוגמתה מצליחה הסופרת לתאר בסלואו מושן כל תנועה מזערית של כל אחת מהדמויות (לעיתים קרובות מכמה נקודות מבט), כולל המחשבות והזכרונות שאותה תנועה מזערית מעוררת בדמויות אחרות, שהם לרוב פלשבקים מ"האירוע הטרגי" ההוא מעברה של זואי, שיחסית לאירוע טרגי הוא די סתמי (זואי שתתה במסיבה, הסיעה שלושה חברים הביתה, עשתה תאונה והרגה אותם, הסוף). כאילו, זה באמת טרגי, אבל בכמה דרכים שונות שכל אחת ארוכה מקודמתה אפשר כבר לתאר אותו שוב ושוב? התשובה היא, למרבה הצער, אינסוף: בערך 80 פעם מנקודת מבטה של זואי, 80 פעם מנקודת מבטה של דודה של זואי (שלא נכחה בכלל בזירת האירוע, אז אלוהים יודע מאיפה היו לה עמודים על גבי עמודים של מילים לומר עליו, אבל עובדה שהיו), ועוד 80 פעם מנקודת המבט של עורך הדין של זואי (שכל מה שהוא עשה בספר היה להקשיב להורים שלה מתווכחים על מי מהם אשם בזה שהבת שלהם גדלה להיות כה חסרת אחריות, ולתהות מתי הם יעצרו כדי לנשום ויתנו לו להשחיל מילה. אה, וגם לז*ין את הדודה).
בתוך כל זאת הצליחה הסופרת לשבץ גם תסריט(!) שכתב אחיה החורג של זואי, שזואי בעצמה הודתה שהוא חופר מדי והפסיקה לקרוא אותו באמצע (אבל לקח הרבה, הרבההה זמן עד האמצע הזאת. וספוילר: מתישהו יאלץ הקורא לשרוד גם את החצי השני שלו).
לאחר כ-200 עמודים במהלכם הדבר המעניין ביותר שקרה היה שאמא של זואי התעצבנה על האבא הקריפ, קמה באמצע ארוחת הערב וקפצה לבריכה בבגדים כדי להמחיש את עצבנותה, כבר הייתי מוכנה להיכנס לתוך הספר ולרצוח אותה בעצמי, ולו רק כדי שהעלילה תתקדם כבר. ובכל זאת סירבתי להתייאש והמשכתי לחתור לעבר הסוף המר, אם כי בנסיון לזרז עניינים התחלתי לדפדף מהר קדימה ולקרוא רק פסקה אחת כל 5 עמודים כי בכל זאת יש גבול למשך הזמן בו אדם מסוגל להתייסר. ונחשו מה? *אפילו ככה* הספר היה יותר מדי חופר! בשלב הזה באמת הרמתי ידיים, הספר נפל מתוכן והסבל שלי נגמר.
וכל זה עוד בלי לדבר על הדמויות, שאיכשהו היו אפילו יותר בלתי-נסבלות ופאתטיות מהספר עצמו:
האם אני אמורה לרחם על מריה (האמא), ששיקרה לבעלה בפרצוף על דבר בעל חשיבות עצומה שמשליך ישירות גם על החיים שלו (הבת החורגת שלו היא רוצחת מורשעת למען השם! זה לא משהו שאמורים להעלות בשיחה מתישהו לפני החתונה? או לפני שאת עושה לו תינוק? או נגיד...כשהוא מגלה את זה בעצמו ומתעמת איתך ישירות ואת פשוט משקרת לו בפרצוף ומציעה לו בגט כדי להסיח את דעתו?!) כאילו, חבל לי שהיא נרצחה, אבל רק בגלל שמה שבאמת הגיע לה הוא לחיות חיי בושה אחרי שהוא יזרוק את התחת השקרן שלה לרחוב, ולא מוצא קל ומכובד כמו מוות.
או אולי אני אמורה שלא לתעב את טסה (הדודה), שבוגדת בבעלה הסובל מדכאון ואלכוהוליזם כי (ואני מצטטת!) "למרות שאני אוהבת את ריצ'רד, עייפתי מהקיום חסר השמחה שלו"? אוי, סליחה מותק שהמחלה הפסיכיאטרית של בעלך מעייפת אותך, כן זה לגמרי בסדר שתנתקי לו את הטלפון בפרצוף כשהוא מנסה לקרוא לעזרה ותלכי לז*ין בחור אחר כי את כל-כך עייפה מזה שבעלך כזה מדוכא ומשעמם שלא נותרו בך כוחות להתגרש. והיא עוד וטרינרית! וטרינר הוא *רופא*. רופא אמור לרצות לעזור לחולים! ובאופן כללי, תמיד מחרפנים אותי האנשים האלה שנרתעים/נגעלים מחולים ונכים ומותירים אותם לגורלם. עזבי את זה שיש לך לב של נבלה. באופן קר והגיוני לחלוטין, את לא חושבת שזה יתנקם בך מתישהו? שמתישהו *את* תהיי חולה ותזדקקי לעזרה, אבל בעלך שבינתיים יגמל וישתקם יזכור את מה שעשית לו וידחוף את כסא הגלגלים שלך במורד צוק וזה לגמרי יגיע לך?
וזואי – בחיי שהייתי מעריכה אותה יותר אם היה מתברר שהיא תכננה את התאונה והרגה את האנשים האלה *בכוונה*. בהתחלה חשבתי שזה באמת מה שקרה – אחרת למה שהספר יחזור וידגיש בפנינו שלזואי יש אייקיו של גאונה, אם לא כדי לתת את ההסבר האפשרי היחיד לעובדה המופרכת והמגוחכת ששלושת הנוסעים האחרים נהרגו במקום בעוד היא יצאה משם עם שריטה קלה ואלגנטית בלבד? כי אם היא תכננה הכל וחישבה במדויק את מהירות וזווית הפגיעה בעזרת המח יוצא הדופן שלה, זה תאורטית יכול להיות remotely הגיוני... אבל לא, מסתבר שכל דיבורי האייקיו הם סתם עוד מילים להוסיף לגבבת המילים האקראית שהיא הספר הזה, והתאונה היא סתם תאונה. זואי אכן נהגה בשכרות וללא רשיון, ואכן הרגה שלושה נערים בגלל חוסר האחריות שלה, אבל אנחנו בכל זאת אמורים לחוש כלפיה קצת אמפתיה כי היי, היא לא ידעה שהיא שיכורה (ברצינות? איך אפשר לא לשים לב שאתה שיכור מת?! "אוי חח הראש שלי מסוחרר ויש לי בחילה ואני לא מסוגל ללכת ישר, אבל זה בטח סתם משהו במזג האוויר, אין מצב שמישהו במסיבה הגניב לי וודקה לכוס", שלא לדבר על זה שגם אם את לא חושבת שתסמיני השכרות שלך נובעים מ...ובכן, שכרות, את *עדיין* אמורה לעצור בצד ולא להמשיך לנהוג כשאת לא מסוגלת להבדיל בין למעלה ולמטה!) כמו כן, הכל בעצם אשמתם של הנערים האחרים, שהתעללו בה והתבריינו אליה ולכן היא נורא רצתה ללכת למסיבה שלהם(?) והתנדבה להסיע אותם לאפטר-פארטי במגדלור נטוש באמצע הלילה(??) כי איך אפשר לוותר על ההזדמנות לבלות בחברתם של האנשים המקסימים שמשפילים אותך על בסיס יומי?
בקיצור, אני עדיין צובטת את עצמי ומקווה שאתעורר ואגלה שהספר הזה היה רק חלום רע. אסכם ואומר זאת כך: אם אי פעם תראו אותו, תברחו מהר ואל תביטו לאחור.
-צביטה-
-אאוץ'-

[הסקירה פורסמה לראשונה בדך הסקירות שלי בפייסבוק "שיממון מוסיף המון". רוצים עוד סקירות? לייק/עוקב יתקבלו בברכה ואהבה]

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על הנערה המושלמת - מתח