ביקורת ספרותית על להתעורר עם הספק מאת דניס ליהיין
בזבוז של זמן

---

***להתעורר עם הספק***
[לא הספק כמו "היום קיבלתי שבחים בעבודה, עשיתי כושר, ניקיתי את הבית, אפיתי עוגה, סרגתי צעיף וזכיתי באוסקר, מיי הו מיי איזה הספק". זה ה-ספק, כמו "אולי אצא היום מהמיטה ואעשה משהו חוץ מלקרוא, אבל אני בספק]

אמ;לק: כן או לא? עוד ספר שנכנס להיכל התהילה של "עשרת ספרי המבוגרים הגרועים ביותר של המאה ה-21" (כן, אני יודעת שהמאה רק בתחילתה וקצת יומרני מצידי להניח שלא הולכים להיכתב 10 ספרים גרועים יותר ב-80 השנה הקרובות, אבל תאמינו לי, בתור מישהי שקראה את הספר, כדי להצליח לכתוב משהו גרוע יותר דרושה טכנולוגיה מתקדמת שאינה קיימת כיום)

תקציר מגב הספר:
לאחר שכשלה באיתור האב שמעולם לא הכירה, רייצ'ל צ'יילדס חווה התמוטטות עצבים במהלך סיקור האסון ההומניטרי בהאיטי, וזו מובילה לאובדן הקריירה המבטיחה שלה כעיתונאית, לגירושים מבעלה המפיק ולהתעצמות הפוביה שלה ממקומות פתוחים ( =^.^= שאלה הרבה דברים שלא קשורים בעליל לעלילה, ובכל זאת מתוארים על גבי 157 עמודים. וזו רק ההתחלה של הצרות שלכם =^.^= ) ברגע משברי זה חוזר לחייה בריאן דלקרואה, החוקר הפרטי ששכרה כדי למצוא פרטים על אביה האבוד. בריאן הוא גבר מקסים, נאה ורומנטי, שמקבל אותה כמו שהיא. האהבה שלהם פורחת, ורייצ'ל מרגישה שהיא יכולה סוף־סוף להניח לחרדות, להסיר את חומות ההגנה ולתת אמון במישהו.
אלא שבשלב מסוים רייצ'ל מתחילה לחשוד שבריאן הוא לא בדיוק מי שהוא מתיימר להיות, ומה שהיא מגלה מטלטל את עולמה ומוביל לסחף אירועים מסחרר ולמתח בלתי־פוסק ( =^.^= שקר =^.^= ). רייצ'ל מוצאת את עצמה נשאבת לקנוניה אלימה ומושחתת, שכדי להיחלץ ממנה יהיה עליה למצוא את הכוח לכבוש את פחדיה ( =^.^= פחדיה?! פחדיה?!?! אין לה פחדים יש לה הפרעות חרדה יא חתיכת *%#*@ שלא מודעים למחלות נפש אני שונאת את כולכם =^.^= ) ולסמוך על עצמה. ( =^.^= איכ. איכ. הו איכסוש =^.^= )

ומה אני חשבתי:
תראו-תראו מי קוראת ספרים של גדולים - אנייייי! טוב, האמת שקראתי את הספר הזה די בעל כורחי - פשוט בחודש שבו קניתי אותו יצא רק ספר נוער אחד (שאותו דוקא כן רציתי לקרוא, ולקרוא עכשיו), אז עשיתי את הטריק הזה של לקנות ספר אקראי שלא באמת מעניין אותי כדי להשלים למבצע 1+0.5, ואז בחודש הבא להחליף אותו במשהו מעניין שבתקווה יצא עד אז (ולכל יפי הנפש, תרגעו טוב? זו לא רמאות אם אתה אפילו לא פותח את ספר הקש שקנית). אבל רצה הגורל הרע וכנראה הנחתי את הספר איכשהו בצורה שגרמה לכריכה שלו להתקמט, מה שעשה אותו לבלתי-ניתן להחלפה בחנות. נו טוב, אמרתי לעצמי, אם הוא כבר פה כדי להישאר, ננסה אותו. כאילו, זה הסופר של "שאטר איילנד", ספר טוב שמבוסס עליו סרט טוב (ואני לא אומרת את זה רק בגלל שליאו דיקפריו משחק בו). אמור להיות לו לכל הפחות פוטנציאל להיות סביר.
אך בזבוז פוטנציאל משווע שכזה לא נראה מאז "כיסא פנוי" של רולינג.
עזבו את זה שחצי מהספר - ממש חצי שלם - מוקדש לתיאור כל קורות חייה של רייצ'ל, הגיבורה, מאז ילדותה ועד לנקודה שבה מתחילה העלילה, כאילו אין סיכוי שנבין את דמותה (השטוחה ובנאלית עד מאוד) אם לא נדע כל פרט ופרט מכארבעים שנות חייה. זה אפילו לא זה, אלא *האופן* שבו הדברים כתובים – בסגנון "ספר מבוגרים" קלאסי, במובן של ה"הסיבה שאני כמעט אף פעם לא קוראת ספרי מבוגרים" של המילה. אני מסרבת להאמין שאנשים אמיתיים בני ארבעים הם כל-כך אפרוריים, משעממים ומהרהרים את עצמם לדעת (אני נשבעת שלפחות *אני* לא הולכת להיות כזו, בגיל ארבעים או שמונים או בכלל), ואני עוד יותר מתקשה להאמין שאנשים אמיתיים בני ארבעים נהנים לקרוא ספרים על חייהם של בני ארבעים אפרוריים אחרים – יואו כמה מרתק, קריירה כושלת חתונה האם אנחנו מתרחקים או עדיין מאוהבים כרגיל לצאת לדאבל דייטים עם חברים לנהל שיחת חולין עם ההורים – אבל עובדה שהספר הזה נכתב, וכנראה הצליח מספיק בשפת המקור כדי שיתרגמו אותו לעברית, וכל זה נשגב לחלוטין מבינתי.
הדבר הכי גרוע במבוגרים שבספרי מבוגרים הוא שהם *חושבים* כל-כך הרבה. כל-כך, כל-כאאך הרבה שלידם אפילו הדמויות של ג'ון גרין, מלך הפסאודו-פילוסופיה, נראות מפוקסות, תמציתיות ואקטיביות. איך הם מסוגלים לעשות את זה בלי לחטוף שבץ? מחשבות ועוד מחשבות על כל דבר. שטיפת כלים. הליכה ברחוב. טיול בקניון - הנה למשל דוגמה מצוטטת מעמוד 148:
"היא הופתעה מן השלווה שבה קיבלה את כל הנשמות שהתעופפו כלפיה, חלפו על פניה וזרמו במפלסים שמעליה ומתחתיה (זאת מטאפורה כן? *הלוואי* שזה היה ספר פנטזיה עם נשמות מעופפות אמיתיות, אבל לא, זה סתם קניון רגיל) ואת הצורך התוקפני שלהן בסחורות ובשירותים למען הסיפוק הרגעי הדוחק שאפשר למצוא ברכישה כשלעצמה, למען הקשר האנושי ובה במידה הנתק האנושי (לפני שחדלה לספור הבחינה רייצ'ל בעשרים זוגות שבהם אחד מבני הזוג הזניח את האחר והתעסק בטלפון הנייד (סוגריים שהיו שם במקור, לא שלי)), כדי למצוא מישהו, כל אדם שהוא, לספר לו למה הם עושים את מה שהם עושים, למה הם שם, מה מבדיל בינהם ובין החרקים הנעים מתחת לפני הקרקע ברגע זה ממש במושבות הדומות דמיון מפתיע לקניון התלת-מפלסי הזה שבו הם משוטטים, תועים, משחרים לטרף בשבת אחר הצהריים".
לא, זו לא פארודיה – העתקתי הכל מילה במילה. מחמיא מצידכם אם אתם חושבים שהייתי יכולה לכתוב קטע כה מגוחך פרי דמיוני, אבל האמת היא שאני לא כותבת מספיק טובה כדי להעמיד פני כותבת כה גרועה.
בכל אופן, אחרי כמה עשרות עמודים שכאלה הבנתי שהמצב לא עומד להשתפר והתחלתי לדלג על כל הרהורי ההרהורים ההרהוריים שאני לא מצליחה לחשוב על שום סיבה לקיומם מלבד עונש אלוהי למין האנושי (כי מבול זה כל-כך לפני הספירה) ולקרוא רק את הקטעים העלילתיים והדיאלוגים. וגם אז לא היו לי מילים לתאר את הספר מלבד מילותיה של רובי מהספר הנהדר "החולם" – מרק פורוגטוריום. נדמה שהרגשות היחידים שמבוגרים מסוגלים להרגיש (לפחות בספר הזה) הם מרירות, אפרוריות וייאוש. נדמה שהשיחות היחידות שהם מסוגלים לנהל הן על "איך היה היום בעבודה", "לאן נלך לאכול היום" ו"חזרת לגזרה שלך ממש מהר אחרי ההריון, איזה יופי". קריירות שיכולות להיות כה מרגשות בספרים המיועדים לגיל צעיר יותר – עיתונאית חוקרת! מצליחות איכשהו להיות סתם נקודת ציון במרדף חסר התוחלת אחר הכלום – מילים שאף פעם לא האמנתי שאשתמש בהן כי זה גורם לי להישמע כמו ילדת אימו, אבל הן מעבירות טוב להפליא את אווירת הספר: מרק פורוגטוריום פושר.
בעמוד 158 (כן, 158, איי שיט יו נוט) מסתיימת הביוגרפיה המשמימה של רייצ'ל ומתחילה העלילה שכנראה בגללה הוגדר הספר כספר מתח, כי היא כללה תעלומה, אקדחים ואנשים רעים. עדיין נאלצתי לקרוא רק כל עמוד שלישי כדי לא למות תחת משא ההרהורים ההרהוריים הבלתי-אפשרי, ועדיין הכל היה מבוגר ומשעמם ואז סופסוף נגמר (מה שלמרבה החסד, כיוון שקראתי, כאמור, רק כל עמוד שלישי, קרה די מהר).
ואם כל זה לא היה מספיק, עשה הספר את המעשה הכי נתעב ובלתי-נסלח שספר (או בן אנוש) יכול לעשות: זלזול במחלות נפש. רייצ'ל סובלת מהתקפי חרדה ואגורפוביה, חמורים במידה כזו שהיו תקופות בחייה בהן לא יצאה מהבית בכלל במשך חצי שנה, ועל לנהוג או לנסוע בתחבורה ציבורית בכלל לא היה מה לדבר. אבל הפלא ופלא – מרגע שרייצ'ל מגלה לראשונה שבעלה משקר לה ונסחפת לחקירה, מרדפים, קרבות יריות ובאופן כללי עולם הפשע, הרשע וספרי המתח – כל חרדותיה נעלמות כליל, ואחת הדמויות אפילו אומרת לה משהו שהוא בערך "נו את רואה שלא באמת היו לך התקפי חרדה, זה פשוט בגלל שלא היה לך מספיק אקשן בחיים, אבל הנה את רואה עכשיו כשהפסקת לרחם על עצמך ולקחת את עצמך בידיים כי לא היתה לך ברירה, הכל עבר לך נכון?"
סופרים בורים, עמי ארץ ומטומטמים ברמה בלתי-נתפסת, הרשו לי להבהיר לכם משהו שהייתם יודעים לו הייתם טורחים לפתוח אפילו ויקיפדיה: הפרעת. חרדה. היא. מחלה. מחלה ממש, לא שם נרדף ל"תסמונת דרמה קווין". מחלה שדורשת טיפול רפואי. ובדיוק כמו שאי אפשר להחלים מסרטן או דלקת ריאות "אם רק תפסיק לרחם על עצמך", כך גם ממחלות נפש אי אפשר להחלים אם מפסיקים לרחם על עצמך. ואגב, לחולי נפש יש כל זכות וסיבה לרחם על עצמם, כי הם *חולים*. חולים לא באשמתם, אלא כי החיים הם חרא, אלוהים מגלגל קוביה ולמישהו יוצא "לך תהיה חולה אל תעבור בדרך צלחה", ולסופר למזלו הרב זה לא קרה, מצד שני הוא לגמרי הפסיד בגלגול הקוביה על "לך תהיה דביל פוגעני כלפי אוכלוסיית חולים שלמה".
בקיצור, הסיבה היחידה שלא זרקתי את הספר הזה לפח היא כי זה מרגיש לי לא הוגן כלפי הפח, שאין לו שום בחירה בנושא ואני פשוט משליכה עליו את הזוועה הזו ושיחנק איתה. במקום זאת אתרום אותו לספריה, שם תהיה לאנשים הבחירה החופשית לא לקרוא אותו לעולם, אמן.

[הסקירה פורסמה לראשונה בדף הסקירות שלי בפייסבוק "שיממון מוסיף המון". אהבתם? רוצים עוד? לייק/תעקבו. לא אהבתם? תעשו לייק בכל זאת, מה אכפת לכם זה לא עולה כסף: https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314 ]

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על להתעורר עם הספק