ביקורת ספרותית על המקום הסודי מאת טאנה פרנץ'
ספר בסדר

---

למה אנחנו מצפים מספר חדש של טאנה פרנץ'?
אנחנו מצפים לספר טוב, זה קודם כל.
אנחנו מצפים לספר בלשי, אבל אנחנו לא מצפים לטוויסטים מדהימים, לגילויים מפתיעים, לרוצח שיהיה ההוא שדווקא בכלל לא חשבנו עליו וממש לא חשדנו בו.
להפתעות אנחנו מצפים מאגתה כריסטי, קוסמת הטוויסטים והמהלכים הבלתי צפויים.
טאנה פרנץ' היא לא קוסמת של הפתעות בלשיות.
היא קוסמת של מילים:
"פסים אלכסוניים לבנים נשפכים מבעד לאשנב דמוי המניפה על הרצפה המרוצפת אריחים שחורים ולבנים. הצעדים שלנו, צלצול הפעמונים הצלול של מפתחות המכונית שהשתלשלו מאצבעה של קונוויי, הדנדון האיטי והקלוש של שעון ענק שהורה חצות במקום כלשהו, הכל הסתחרר באוויר העומד לתוך התקרה הסמויה מהעין. במשך שניה אחת אחרונה המקום שהגענו אליו בבוקר לבש לפתע דמות מתוך האפלה: יפהפה, לולייני ומלא צריחים, עשוי מאם הפנינה ומערפילים: בלתי מושג."
ושל מצבי נפש.

בספרים הקודמים של טאנה פרנץ', עמד חוקר משטרה במרכז הספר וחקירת הרצח ערערה אותו, קילפה שכבות בנפשו וחשפה את הפחדים, האמיתות והסדקים שמתחבאים מאחורי מסכת החוקר הקשוח.
"דומות" היה הספר הפחות אהוב עלי מכל הספרים הקודמים שלה, כי הוא עסק פחות בנפשו של האדם הבודד ויותר באיזושהי פסיכוזה חברתית, קבוצה חברתית מגובשת מדי שהופכת לסיר לחץ בו מתבשלים חברי הקבוצה.
בספר "המקום הסודי" גם ניצבת קבוצה חברתית מגובשת - ארבע תלמידות פנימיה שהן החברות הכי טובות. הספר עובר בין נקודות המבט של בנות החבורה לנקודת המבט של החוקר המשטרתי, וכאן מתחילה הבעיה.
החוקר הפעם הוא איש שקול ושפוי.
תהליך החקירה לא מערער אותו ולא נוגע בנימי נפשו. הוא צופה מבחוץ, מונע על ידי שאפתנות, סקרנות והרצון להתקבל למחלק הרצח.
תהליך הקילוף והערעור מתרחש רק בקרב קבוצת הבנות והוא בעיני תהליך הרבה פחות מעניין.
אף פעם לא הייתי חלק מ"חבורה" (לקרוא במלעיל) דביקה וצמודה כמו שמתוארת בספר.
אולי פספסתי משהו, אם לשפוט על פי הספר הזה, אולי בכלל לא.
התהליך הקבוצתי שעובר על החברות היה פחות מעניין בעיני. גם כי הוא לא נגע בשום חוויה מוכרת שלי, גם בגלל שהוא מתאר בנות נוער - עולם שכבר רחוק מאוד מהעולם שלי, ובחירה קצת מוזרה לספר מבוגרים.
בנות הנוער המתוארות בספר לא נראו לי אמינות.
הן עקצו זו את זו בשנינות מושחזת ("אני מקבלת את המיטה הכי רחוקה מג'וליה, היא נוחרת כמו תאו טובע" "היית מתה. ממש לא. אני ישנה כמו נסיכת פיות חיננית" - לא יודעת, כשאני הייתי בפנימיה לא דיברנו ככה) ודיברו במין סלנג מוזר שאולי נשמע מאוד מדוייק באירלנד ואולי גם שם לא.
תעלומת הרצח לא היתה מותחת במיוחד, אבל את זה לפחות אפשר היה לצפות מראש. לא בשביל זה אני קוראת את טאנה פרנץ'.

בכל זאת, נהנתי מהספר.
הוא גרם לי לחשוב על השנים שלי בפנימיה, על החברות שלי, על ההבדלים בין בנות הנוער המתוארות בספר הזה לבנות הנוער שהיינו אנחנו (והם רבים מאוד) ועל חייהם של בני נוער בני ימינו והלחצים המופעלים עליהם.
נהנתי מהשפה, מהתיאורים, מפראנק מאקי הזכור לטוב שמסתבר שחזר לאשתו.
כן, אני סובלת מסינדרום "אורה הכפולה" וזוגות ספרותיים שהתגרשו וחזרו זה לזה תמיד מרגשים אותי.
רגע, האם מדובר בספוילר?
נראה לי שלא, אבל אם כן - אתם יכולים להגיד תודה כי תכלס - נתתי לכם סיבה אחת פחות לקרוא את הספר בעצמכם 

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על המקום הסודי