ביקורת ספרותית על כובל הנשמות - קלע הכשף #4 מאת סבסטיאן דה קסטל
ספר מעולה

---

***כובל הנשמות – קלע הכשף 4***

אמ;לק: כן או לא? אני מתחילה לחשוב שהסופר הזה שומר על כוחותיו הספרותיים בכוונה: עם כמה שהספר הראשון היה טוב, והשני היה אפילו עוד יותר טוב, והשלישי היה אפילו עוד יותר-יותר טוב...הספר הזה מתעלה על כולם. ואם אני צודקת וזה אומר שההמשך יהיה אפילו יותר טוב, אני חייבת לומר שאני מפחדת על עצמי ועליכם, בהתחשב בכך שגופי ונשמתי האנושיים והשבריריים בקושי הצליחו להתמודד עם מושלמותו של הספר הזה
#מושלם

תקציר מגב הספר:
הכשף השחור שבקלן מתחזק, ואיתו החשש מפני עתיד של שיגעון ורצח. מיואש, קלן מחליט לצאת למסע במדבר בעקבות נזירים מסתוריים שיוכלו לרפא אותו מהקללה השחורה.
אבל המדבר טומן בתוכו סודות קטלניים, ועד מהרה קלן מגלה שמחיר הצלתו עלול להיות גבוה ממה שהוא מוכן לשלם.
(מה? כן, אני עדיין פה. פשוט אין לי מה להגיד כי אני עדיין הלומת-מדהימות ממדהימותו של הספר הזה, ואני חוששת שיעברו שנים עד שאתאושש באמת. במקום זה אצטט לכם מחמאות של סוקרים הרבה פחות מוצלחים ממני שהופיעו גם הן בגב הספר):
הביקורות מהללות את "קלע הכשף":
"הרים של מתח שמתובל בהומור, במאבקי כוחות, בהרבה קסם ובדמויות מעולות" -גארדיאן.
"ספר התבגרות קלאסי במובן הטוב של המילה (יש מובן טוב למילה הזאת?!) הנאה מובטחת לאוהבי הפנטזיה" (לאוהבי הפנטזיה?! הנאה מובטחת לכל האנושות! הנאה מובטחת לכל היקום, כולל חייזרים שלא יודעים קרוא וכתוב אבל עדיין יכולים להינות מלהשתזף בזיו המדהימות של הספר הזה!) -ישראל היום (נו, ברור שהם יהיו אלה שנתנו את ההמלצה הכי מעפנה. בלי להעליב. אבל כאילו, איך משהו שמחולק בחינם על-ידי אנשים בסרבל אדום ומבט מיוסר יכול לא להיות מעפן?)

ומה אני חשבתי:
חלקכם ודאי יודעים שתוך כדי קריאה אני נוהגת לכתוב לעצמי בצד נקודות שאני רוצה לזכור להתייחס אליהן בסקירה ו/או ציטוטים מוצלחים (או מגוחכים) שאני חוזה שיעבירו את מה שארצה לומר טוב יותר ממני. ככה נראו הרשימות שלי במהלך קריאתו של הספר הזה:

בתחילת הקריאה:
להכניס לסקירה את תמלול שיחתי עם המוכרת בצומת ספרים, במעמד רכישת הספר:
מוכרת: הו וואו! זה ספר ממש טוב
אני: ברור. כאילו, הראשון היה ממש טוב, והשני היה ממש טוב, והשלישי היה ממש טוב, אז זה לא כאילו שלרביעי יש יותר מדי ברירות, לא?
מוכרת: לא הבנת אותי. התכוונתי שהוא ממש, ממש, ממאאש טוב. ממש. אבל ממש. מההתחלה. כאילו, מהשניה הראשונה. זאת אומרת, *ממש*.
אני:
מוכרת: -מבט שמנסה להעביר את הממש-מאאש-ממשות של הספר באופן שמילים לא מסוגלות-
אני: -מבט שמנסה להעביר את המסר שחבר שלי עומד ממש לידי, ואם היא תמשיך להחמיא ככה לספר הוא ילחם בי לחיים ולמוות על הזכות לקרוא אותו ראשון (למרות שטכנית אני בעליו החוקיים), וכיוון שהוא שרירי יותר ויודע קונגפו, זה לא יגמר טוב מבחינתי-
ולהכניס לסקירה את אומייגאדאומייגאדאומייגאד כמה שהיא צדקה! וכמה שאני מוכנה להילחם בכל אחד על הזכות לקרוא את הספר הזה ראשונה! רוצים מכות? בואו מכות. לא מפחדת מכם.
[אבל אל תכתבי את זה *ככה*, חתול. תסבירי]
הסבר:
גם לספר הזה, כמו לשאר הספרים בסדרה, יש אותו פורמט מערבון קלאסי: גיבורנו קלן, השולף המהיר ביותר במערב הפרוע, חסר המזל וחסר כל כשרון מלבד חוכמה, תושיה, וכישוף אחד אימפוסיבלי-מגניב שמאפשר סצינות אקשן אימפוסיבלי-מגניבות, שתומצת על-ידי אחת הדמויות בספר בציטוט "איך זה שאתה כל-כך חמוד ובכל זאת כולם רוצים להרוג אותך?", מגיע לעוד עיירת מערבון קלאסית ומציל אותה מהקאובוי/השריף/ווטאבר התורן (כשברקע מפריעה קצת נערת ג'יימס בונד תורנית. איכס), ובמקביל ממשיך קו העלילה הראשי: המשפחה של קלן שמנסה להשתלט על העולם (ולפעמים גם להרוג אותו), וקלן שנחוש בדעתו למנוע את זה. ובפרס הספר עם יחסי המשפחה המורכבים והמעניינים ביותר זוכה...אותו ספר שזוכה בפרס הדמות הראשית האמינה ביותר, בפרס דמויות המשנה האהובות ביותר ובפרס היכולת לשלב כנות ורגשות עם שנינות שריק ריירדן היה מוריד בפניה את כובע הקאובוי שלו...ביותר? נו, הספר הזה.
רק שהפעם קלן הוא כבר לא גיבור דמוי הארי פוטר שמצליח לשרוד רק כי הוא מתחבא מאחורי הטריקים האדירים של פריוס, השיניים החדות והמתיקות האינסופית של רייקס והקמעות הקסומים של נפניה. הוא לבד, ואין לו ברירה אלא להשתמש במה שהוא הספיק ללמוד ולהתחיל לצעוד בדרך הארגוסית שלו לבדו, כמו ארגוסי גדול (ויאפ, השם הארגוסי הרשמי שלו הוא באמת "דרך הכוכבים האינסופיים" כמו שהוא רצה שהוא יהיה בסוף הספר השני, לא "דרך מלפפון הים" כמו שאני שיערתי שהוא יהיה בסקירת הספר השלישי. מסתבר שהשם הארגוסי שלך לא חייב להיות שם של צמח). או כמו שאומר קלן לעצמו במהלך הספר: "לא. די לחשוב על רייקס. די לשמוע את קולה של פריוס. די להצטער שנפניה לא כאן. עכשיו הכל תלוי בך".
התוצאה?
א. אתה לגמרי לא יודע למה לצפות, כי מצד אחד זה לכאורה עוד ספר שמציית לחוקי הפורמט של הסדרה אבל מהר מאוד אתה מגלה עוד ועוד דברים שלא מצייתים לו, ואתה מבוהל ומבולבל מאוד
ב. אתה מת מפחד על קלן, כי אתה רגיל שיש סביבו אנשים שמצילים לו את התחת ואתה לא מאמין שהוא יצליח להסתדר לבד
ג. אבל הדמות שלו משתנה ומתבגרת. אני מניחה שלזה הגארדיאן התכוונו כשהם אמרו "ספר התבגרות במובן הטוב"
ד. אתה בודד. ומתגעגע. מאוד. אתה בטוח שכל הדמויות האהובות עלייך ועל קלן מתחבאות מעבר לעמוד הבא, שתכף הן יגיעו והכל יחזור להיות כיפי ומהמם כמו שהוא אמור להיות, אבל עובר עמוד ועוד עמוד והן לא באות, ואתה לא מבין את זה כי...טוב, הן *אמורות* להופיע מתישהו, לא? זה כמו שאומרים לילד קטן "אם אתה לא בא אני הולך הביתה לבד" אבל אתה לא *באמת* הולך הביתה לבד...נכון?

קצת בהמשך:
אבל לזכור לדבר קצת גם על כמה שנערות ג'יימס בונד הן דבר מאוס ומיותר. כאילו, אני יודעת שאלה חוקי הפורמט של מערבון (ואגב, אתם יודעים האם במערבון יש לנערות ג'יימס בונד שם רשמי אחר? "נערת העיירה" או משהו? או ש"נערת ג'יימס בונד" זה באמת מושג חוצה ז'אנרים?) אבל אוף, למה אלה *חייבים* להיות חוקי הפורמט?
זה כל-כך מאולץ שבכל מקום שקלן מגיע אליו תמיד יש בחורה אחת שמתאהבת בו ממבט ראשון, וכל-כך לא אופייני לדמות שלו לזרום עם כל בחורה שמתאהבת בו ממבט ראשון בלי לחשוד או לחשוב (אל תדאגו, הורים ו/או דתיים, אין בספר תיאורים מיניים. בכלל. יותר נקי מחדר ניתוח. דמויות אומרות דברים כמו "היא רוצה לשכב איתך", אבל אם ילד שלא יודע מה זה אומר יקרא את זה, עדיין לא יהיה לו מושג מה זה אומר כי למרבה מזלו של קלן, הילד ההיפותטי ושאר המעורבים בדבר, אירוע חיצוני כלשהו תמיד מונע את ההתרחשויות ושום דבר אף פעם לא באמת קורה. ובכל זאת, גם "הייתי זורם איתה לולא מישהו היה מופיע וחוטף אותי" זו עדיין נקודה לרעתו של קלן. כי, כאילו, הלווו, מה עם נפניה?!) חמור מכך, אני יודעת עובדתית שכל זה מאולץ כי הסופר עצמו הודה בתודות של הספר השני שהוא בכלל לא רצה להכניס רומנטיקה לספרים האלה (חוץ מאשר את נפניה המהממת) אבל אישה רעה בשם ג'יין הכריחה אותו. הוא הכניס ממש מינימום מינימלי הכרחי (פחות טקסט משאני הקדשתי ללהתלונן על זה), אבל אני עדיין חושבת שהוא היה צריך לזרוק את ג'יין הזאת על אי בודד ולעשות מה שבראש שלו.

לקראת האמצע:
אני שונאת אותך, ספר. ואני (ממש!) שונאת אותך, סופר, ואני שונאת גם אותך, יקום! כאילו, יש התעללות רגשית ויש התעללות רגשית. ואני לא הולכת להמשיך לקרוא את הספר הזה ואני לא הולכת להמשיך לקרוא את הסדרה הזאת והחבר שהוזכר לעיל מוזמן לקחת אותו ולהיחנק איתו וזה כללל מה שאני הולכת לכתוב בסקירה הזאת ולא אכפת לי! ולא אני לא בוכה! זאת סתם נזלת אז עופו לי מהעיניים לפני שאדביק את כולכם בקורונה!
ספוילר: המשכתי לקרוא. רק עוד קצת. ועוד קצת. ואז:

ואז:
אע. אעאעאע. אומייגאד. אומייגאד. אע.
תזכורת לעצמי: לנסות לנסח את זה במילים במקום בקולות של ברווז
מנסה: אני יודעת שיצא לי שם של חתול ציני והגיוני שצוחק לאהבה ישר בפרצוף המטופש שלה – ובכל הנוגע לאהבות ספרותיות רומנטיות, אני באמת כזאת. אבל יש אהבות שממיסות גם אותי: אהבת משפחה (או סוגשל דמות הורית שאימצה אותך בלי להתכוון. דניאל ופרמין מ"צילה של הרוח" למשל? הם פשוט מקסימים כל-כך), ואהבת אדם וחתולו (או בכללי אהבת אדם ובעל החיים שלו. אני צריכה לספר לכם כמה פעמים בכיתי מ"מרוצי העקרב"? יופי, כי אם הייתי צריכה לספר הייתי מתחילה לבכות שוב). הספר הזה מזקק לכדי שלמות את שני הסוגים: אהבת אח ואחות, שחצי מהזמן מנסים להרוג זה את זה אבל ברגע האמת תמיד שומרים זה על זה; אהבת מנטורית לתלמיד שלה, שבלי לשים לב הפכה למן אהבת אם לבן שמעולם לא התכוונה לאמץ; ואהבה לחבר הכי טוב שלך – האלים והפרוע, שכל הזמן עוקץ אותך ורוצה את כל עוגיות החמאה שלך, זה שיאיים לאכול לך את העיניים אם רק תדבר איתו על רגשות, אבל הנאמנות והאהבה שלו לא יודעים גבולות – החתול-סנאי שלך. למה אין כמעט ספרים שהאהבות האלה מעניינות אותם? נשגב מבינתי, אבל זה לא מאוד משנה כי הספר הזה לבדו מספיק לעשות מהן עולם ומלואו.
ולרגש אותי כל-כך בזמן שמטביעים אותי בהומור ושנינות שריק ריירדן היה מוריד בפניהן את כובע הקאובוי שלו – טוב, זאת כבר אומנות.
אבל אוף, אבל למה אני טורחת לנסות בכלל? כל זה לא באמת מצליח לתרגם את קולות הברווז שלי. יש דברים שאפשר להביע רק בשפת הברווזים

ובסוף:
תזכורת לעצמי: לבדוק אם שילוב של צחוק היסטרי, בכי ותדהמה זה סימפטום של קורונה
עוד תזכורת לעצמי: לתייג את כתר ספרים ולהוציא מהם הבטחה לתרגם את ההמשך, בכל אמצעי שידרש

ולמה העתקתי לכם את הרשימות שלי ככה, במקום לערוך אותן לכדי טקסט קוהרנטי כמו בדרך-כלל? כי:
1. הספר הזה גרם לי לאבד זמנית את היכולת לדבר באופן קוהרנטי
2. אין דרך טובה יותר להמחיש מה תרגישו במהלך קריאתו מאשר להראות לכם בדיוק עד כמה.
אתם תחליטו אם חוויה שכזו היא בשבילכם או שאתם מעדיפים להישאר אנשים מתפקדים ונורמליים עם הספרים הנורמליים שלכם.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על כובל הנשמות - קלע הכשף #4