ביקורת ספרותית על מבחני הפלאות של מוריגן קרואו - נוורמור #1 מאת ג׳סיקה טאונסנד
ספר לא משהו

---

***מבחני הפלאות של מוריגן קרואו – מוריגן קרואו 1***

אמ;לק: כן או לא? אין סיבה מיוחדת שכן, אין סיבה מיוחדת שלא, אולי מלבד הגיל שלכם והקילומטראז' שלכם בספרים: אני לא רואה איך מישהו מעל גיל 8/מישהו שקרא יותר משני ספרים בחייו ימצא משהו בספר הזה
#נסבל

תקציר מגב הספר:
מוריגן היא ילדה מקוללת. כולם יודעים שחייה יסתיימו ביום הולדתה האחד־עשר.
אבל ביום הגורלי, בחצות בדיוק, מופיע בביתה אדם יוצא דופן ומבריח אותה מהצל הרודף אחריה.
יחד הם מגיעים לעיר הסודית נֵוֶורמוּר, ומוריגן מגלה שהיא מועמדת לחברות באגודה מופלאה – אגודה שתעניק לה שפע של קסם, חברים שתמיד יעמדו לצידה והגנה מפני גורלה האכזרי. אבל כדי להתקבל לאגודה עליה לעבור את ארבעת מבחני הפּלאוּת ולהוכיח שיש לה כישרון יוצא דופן.
האם תצליח מוריגן לשנות את גורלה ולהפוך את הקללה לברכה?
( =^.^= אבל כמה שהתקציר מנסה במומחיות רבה להישמע שונה לגמרי מהארי פוטר, ככה תוכן הספר זהה לו לחלוטין =^.^= )
נוורמור: מבחני הפְּלאות של מוריגן קרואו הוא הספר הראשון בסדרה שתורגמה ל־39 שפות ( =^.^= ואני מתה לדעת מה הן. כאילו, ספרים *תמיד* מתורגמים ל-39 שפות, אם נאמין לתקציריהם. לא 38, לא 40. 39. למה דוקא הן? אלה כל השפות שיש בעולם או משהו כזה? ובמקרה כזה האם לא יהיה מחמיא יותר לכתוב "תורגמה לכל השפות שיש בעולם"? =^.^= ). הספר כיכב ברשימת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס, הוכתר לספר השנה על ידי טיים מגזין ( =^.^= כמו כל ספר וספר בעולם, אם להאמין לתקצירים. מאתגרת אתכם למצוא ספר ש*לא* נבחר לספר השנה של הניו יורק טיימס =^.^= ) וזכה בפרסים ובהם פרס גרדיאן היוקרתי. נֵוֶורמוּר עתיד להפוך לסרט קולנוע.

ומה אני חשבתי:
לא שנאתי אף אחד ושום דבר באופן קיצוני, וזה הדבר הכי מחמיא שאני יכולה לומר על הספר.
כל השאר היה די מביך:
העלילה היתה...אני לא רוצה לומר "צפויה", כי זה ישמע כאילו אני מתכוונת שהיה קל לנחש את מהלכה, ומכאן ישתמע שהיה בכלל מה לנחש. אם הסופרת ניסתה להסתיר מידע מסקרן כלשהו מהקוראים או ליצור איזושהי הפתעה (ותכל'ס אין סימנים לכך שהיא ניסתה), היא עשתה את זה ביעילות של פעוט שעוצם עיניים כשהוא משחק מחבואים כי "אתה לא רואה אותי אם אני לא רואה אותך".
בניית העולם הזכירה ברשלנותה את "קוסמת הנייר" המאוס, ואולי היתה אפילו גרועה יותר. קראתי ספר שלם בן 384 עמודים שמתרחש בעולם הזה, וכל מה שאני יודעת להגיד לכם עליו הוא "יש בו קסם". למי יש קסם? איזה סוגים של קסם? איך מפעילים אותו והאם אפשר ללמוד אותו? (הייתם מצפים שבהתחשב בכך שהעלילה כולה עוסקת במבחני הקבלה של מוריגן ללימודי החניכות שלה, לפחות *על זה* תהיה מילה או שתיים). איזה חוקיות יש לו? – כל זאת ועוד, נוור.
והדמויות היו שטוחות ודלות בדיוק כמו העולם שבו הן מתגוררות: לכל דמות היתה תכונת אופי אחת לכל היותר: הות'ורן – שובב. ג'ופיטר – מוזר. פן – חמומת מח. ומוריגן...אה, מעשית והגיונית, אולי? אף אחת מהדמויות לא היתה מעצבנת, יש לציין, וזה לא הישג של מה בכך. מצד שני, אני לא בטוחה שהיה בהן מספיק תוכן כדי שיוכלו להיות מעצבנות גם אם ירצו.
ויש גם את העניין הלא נעים שמתואר על-גבי הכריכה כ"שאיבת השראה מלונדון", ואני מתארת כ"שאיבת השראה מרציף מסוים בלונדון, או אם להיות ספציפיים, רציף תשע ושלושה-רבעים" – וכשאני אומרת "שאיבת השראה" אני מתכוונת ל"העתקה חסרת בושה מהארי פוטר". יש הרבה ספרים שדומים להארי פוטר, וזה גם די הגיוני – אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, וסופרים רבים בוראים את ספריהם בצלמו של ספר אלוהי. אבל בספר הזה הדמיון מטריד. פחות הטריד אותי הדמיון העלילתי החזק ברמה כמעט פלילית (מוריגן מתגוררת עם הדרסלים שמתייחסים אליה בדרסליות רבה (כולל לכפות עליה תספורת איומה ולהסתיר אותה מעין כל), עד שיום אחד מגיע אליה מכתב זימון להוגוורטס (שלא באמת נקרא הוגוורטס כשם שהדרסלים לא באמת נקראים דרסלים, כי לפחות על שמות יש זכויות יוצרים ברורות) שדוד ורנון משמיד, אך באופן קסום מכתב נוסף מצליח למצוא את דרכו אל חדרה של מוריגן, וקוסם מוזר (אפילו יחסית לקוסמים אחרים) וג'ינג'י (יאפ, כמו צבע השיער המקורי של דמבלדור) מופיע בסלון של הדרסלים ולוקח אותה איתם למרבה רתיעתם מכל מוזרות שהיא, ומכיר לה את עולם הקוסמים ה...ובכן, קסום. יש מאלפוית (מלווה בקראבית וגוילית), חבר טוב שהוא קצת יותר פרד וג'ורג' מאשר רון ואדון אופל ששמו מוזכר רק בלחש ושכולם בטוחים שאינו רלוונטי...האומנם?)
מה שהקריפ אותי באמת היה הדמיון הסגנוני: לכל הקוסמים היו שמות הארי-פוטריים. הם דיברו כמו דמויות מהארי פוטר. לפרקים היו שמות שמזכירים את שמות הפרקים בהארי פוטר, כולל ציורים בראש כל פרק שהיו כל-כך דומים לציורים בהארי פוטר המקורי, שלא היה מפתיע אותי אם צוירו על-ידי אותו צייר.
מעבר לעובדה שזה קצת מצמרר, זה גם מצער, כי בנוסף לכל מגרעותיו של הספר ההשוואה שלו למקור (=הארי פוטר) היא אינטואיטיבית ובלתי-נמנעת, והשוואה עם הארי פוטר תציג באור רע 90% מהספרים על פני כדור הארץ, ובפרט ספר כמו זה: הוא הפשיט את הארי פוטר מכל מורכבותו וכיפייותו והשאיר חיקוי חיוור ומאוד ילדותי.
ולא, אני לא מרגישה ככה כי אני מבוגרת מדי בשביל ספרים כאלה: הספר הכי אהוב עליי בעולם שייך לקטגוריית "נוער צעיר" (זה מגיסטריום, אם מישהו עדיין לא יודע) והרבה ספרים מעולים אחרים מאותה קטגוריה נמצאים צמוד אחריו ברשימה. נוער זו לא אוכלוסיה שאפשר ללפלף אותה בספרים סוג ב' והם לא ישימו לב, אלא אם כן הם לא הספיקו לקרוא הרבה ספרים בחיים ואין להם כל-כך עם מה להשוות. במקרה כזה אני מניחה שלא יהיה מאוד נורא להתחיל בספר הזה, כי מכאן אפשר רק לעלות.

[הסקירה פורסמה במקור בדף הסקירות שלי בפייסבוק "שיממון מוסיף המון", יש שם עוד הרבה סקירות אם בא לכם לעקוב: https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314 ]

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על מבחני הפלאות של מוריגן קרואו - נוורמור #1